"אל תזוזי," לחשה אמי.
"אני לא זזה," לחשה חוטי. "אני אפילו לא נושמת."
הן עמדו ליד הנדנדה, בלי לזוז, והסתכלו על המזרקה הצהובה שבפינה של ארגז החול. פלאפל חפר. הוא חפר כמו שארנב חופר כשהוא בטוח שאף אחד לא רואה: עם הראש למטה, עם הזנב למעלה, ועם הרגליים האחוריות שעפו כל כך מהר, שהן נראו כמו ארבע. וכל כמה שניות, מתוך החול, נשמע: דינג. דנג.
ואז אמי דרכה על ענף יבש.
קרק.
פלאפל קפא. הוא הוציא את הראש מהבור, עם חול על האף ועם חול על השפם, והסתכל עליהן. ואז, לאט, בתנועה הכי אצילית שארנב יכול לעשות, הוא התיישב. בדיוק על הבור. עם הישבן. כמו מלך שמתיישב על כס, ושום דבר בעולם לא יזיז אותו משם.
"הוא שומר על זה," לחשה חוטי. "כמו דרקון בסיפורים. שיושב על האוצר."
"דרקון בגודל של כרית," אמרה אמי.
"דרקון בגודל של כרית," הסכימה חוטי, "עם שפם של חול."
אמי לא רצתה להבהיל אותו. אז היא שלחה את חוטי, בשקט, למטבח. וחוטי חזרה אחרי שתי דקות, ואחריה, כמובן, כל בית הגבעה, כי בבית הגבעה אי אפשר ללכת למטבח בריצה בלי שארבעים ילדים יבינו שמשהו קורה. ובידיים שלה, היא החזיקה את הדבר היחיד בעולם שפלאפל אוהב יותר מכל אוצר: גזר. גזר אמיתי, כתום, ארוך, עם עלים ירוקים, שזהבה שלפה מהמקרר.
"כולם לשבת," לחשה אמי. וארבעים ילדים, ודוד, וזהבה, ומר בן־עמי עם סל הביצים, התיישבו על הדשא, מסביב לארגז החול, בשקט, כמו בהצגה.
חוטי התקרבה לאט, על הברכיים. היא הניחה את הגזר על שפת הארגז, במרחק של מטר מפלאפל. ואז עוד חצי מטר. ואז עוד חצי.
פלאפל הסתכל על הגזר. ואז על הבור שמתחתיו. ואז על הגזר. אפשר היה לראות בפנים שלו, אמר ליאו אחר כך, את המאבק הכי גדול בחיים של ארנב. אוצר, או גזר. גזר, או אוצר.
הגזר ניצח.
פלאפל קפץ מהבור, תפס את הגזר בשיניים, ובשלוש קפיצות הוא כבר ישב מתחת לחרוב, וכרסם, עם עיניים חצי סגורות, כאילו האוצר שלו בכלל לא היה מעולם.
"עכשיו," אמרה אמי. "לאט. בלי כפות. רק בידיים."
"כמו ארכאולוגים," אמר ליאו, ושלף מהכיס מברשת קטנה, של צבעי מים. כולם הסתכלו עליו. "מה?" אמר. "אני תמיד מוכן."
הם חפרו, אמי וחוטי וליאו, בזהירות, ביד ובמברשת. והבור של פלאפל היה עמוק יותר ממה שחשבו. עמוק כמו זרוע. ובתוכו, שכבה אחרי שכבה, הם מצאו את האוצר.
הדבר הראשון היה גרב. גרב אדומה, עם פסים, מלאה חול.
"זאת שלי!" צעק בני. "חשבתי שעומר לקח אותה!"
"אני לוקח רק ירוקות," אמר עומר, ברצינות.
הדבר השני היה עיפרון. עיפרון כחול, לעוס בקצה. ליאו זיהה אותו מיד. "זה מהקלמר שלי! מהחורף!" ואחריו, קש. קש מפלסטיק, ורוד, מקומט, מהיום שבו זהבה הכינה שייק בננות לכל הבית, ופלאפל, כנראה, היה גם הוא בעניין. ואחריו, פינה של פנקייק, יבשה וקשה כמו אבן.
"הפנקייק של הרוח!" צעק אוליבר, נרגש עד דמעות. "הוא לא אכל אותו! הוא שמר אותו! בשביל אחר כך!"
ואחריו, פינה של נייר כתום, עם חצי דינוזאור מצויר. תום פער פה. "זאת הפינה של ההזמנה! זאת שסוכר לא אכל!"
"אז פלאפל היה אתמול גם במכלאה," אמרה אמי, ורשמה, "ולקח את מה שנפל."
ואז, מתחת לכל השכבות, ליאו העביר את המברשת על החול עוד פעם אחת. והחול זז הצידה. ומתחתיו הופיע ברזל. טבעת ברזל גדולה. ועליה, אחד ליד השני, כמו שיניים של מסרק ענק, מפתחות. הרבה מפתחות.
אמי הכניסה את היד, ותפסה בטבעת, והרימה.
והצרור יצא מהחול. כבד, מלא חול, מטפטף חול. וצלצל. דינג־דנג־דונג. בדיוק כמו כל בוקר, בשבע, במסדרון. ובקצה שלו, תלוי, היה גזר קטן, מעץ, כתום. עם סימנים קטנים, עגולים, של שיניים, בקצה.
ארבעים ילדים מחאו כפיים. זהבה צעקה "הצהריים ניצלו!", והרימה את המלכה, ומר בן־עמי הרים את סל הביצים, כאילו זה גביע. אבל אמי לא הסתכלה עליהם. היא הסתכלה על דוד.
דוד ישב על הדשא, ולא זז. היא ניגשה אליו, והניחה את הצרור בידיים שלו. והוא לא הסתכל על המפתחות. הוא הסתכל רק על הגזר. הוא ניקה ממנו את החול, באגודל, לאט, כמו שמנקים תמונה ישנה. ומצא את סימני השיניים.
"הוא נשך אותו," אמר דוד. וקולו היה קצת מוזר.
"אני מצטערת," אמרה אמי.
"לא," אמר דוד, והרים אליה את הראש. והעיניים שלו היו רטובות, אבל הוא חייך. "אל תצטערי. יותר מארבעים שנה אין לו סיפור. רק אני וטובה ידענו מאיפה הוא. ועכשיו יש לו סיפור. ארנב אחד חשב שהוא עוגת גזר, וקבר אותו עם כל האוצרות שלו. וילדה אחת מצאה אותו." הוא סגר עליו את היד. "זה הסיפור הכי טוב שיכול לקרות לגזר."
ואחר כך, כשכולם הלכו לראות איך זהבה פותחת את המזווה, ליאו הסביר לאמי ולחוטי מה קרה, עם ציור בחול, כמו שהוא אוהב. "אתמול בערב, הצרור נפל מאחורי ארגז הכלים, על הדשא. פלאפל הריח עוגת גזר. הוא בא. הוא רחרח את הארגז, ונתקע לו קצת פרווה בבריח, וקצת חול מהרגליים נפל פנימה, דרך החריץ. ואז הוא תפס את הגזר בשיניים, וגרר. אבל הצרור כבד. יותר מקילו. ופלאפל שוקל שני קילו. אז כל שני מטר, הוא נח, וחפר קצת, כי ארנבים חופרים כשהם עייפים. אלה הגומות. ובסוף, הוא הגיע למקום של האוצר שלו. וקבר."
"ומה למדנו?" שאלה חוטי.
"שאסור לשים עוגת גזר בכיס," אמר ליאו.
"וגם," הוסיפה חוטי, "שדרקונים יכולים להיות רכים ומתוקים. אם רק נותנים להם גזר בזמן."
בשתים־עשרה וארבעים, המזווה נפתח. בשתיים, ארבעים ילדים ומר בן־עמי אכלו שניצלים, עם הביצים של התרנגולות שלו. וזהבה נתנה לו את השניצל הכי גדול, ואמרה שהגבות שלו "מוזמנות לבוא כל יום שישי". ומר בן־עמי הסמיק עד הגבות.
פלאפל קיבל עוד גזר, שלם, משלו, וקבר אותו מיד. ובני, באופן רשמי, ובטקס, החזיר לו את הגרב האדומה. "תשמור עליה," אמר. "אבל לא בחול."
למחרת בבוקר, בשבע, הצלצול חזר למסדרון. דינג־דנג־דונג. וכל בית הגבעה, בכל החדרים, חייך מתחת לשמיכה.
אבל הפעם, הצלצול לא המשיך הלאה. הוא נעצר. ליד הדלת של חדר שבע.
דפיקה. שלוש דפיקות.
אמי פתחה. ובפתח עמד דוד, עם הכובע, עם משה, ועם הצרור על החגורה. ולידו עמד ליאו, בפיג'מה, ששפשף את העיניים, כי דוד העיר אותו קודם. "בואו," אמר דוד. "שלושתכם. אני רוצה להראות לכם משהו."
הוא הוביל אותם לספרייה. הספרייה של בית הגבעה היא חדר קטן, עם שטיח ישן, עם כורסה שכולם רבים עליה, ועם מדפים עד התקרה. ובפינה שלה, מאחורי הכורסה, עמד ארון. ארון גבוה, מעץ כהה, עם שתי דלתות, ועם חור מנעול קטן, מצוחצח. אמי עברה לידו מאה פעמים, ותמיד הוא היה נעול. ואף אחד לא ידע מה יש בו.
דוד הוציא מהכיס מפתח. לא מהצרור. מפתח קטן, חדש, נוצץ. והיה קשור אליו סרט כחול. ועל הסרט, תלויה, זכוכית מגדלת קטנה, מעץ, שדוד גילף בעצמו, בלילה.
"זה בשבילכם," אמר. והניח את המפתח ביד של אמי.
אמי פתחה את הארון. הדלתות חרקו, כמו המדרגה השלישית. ובפנים היו מדפים. מדפים ריקים. נקיים. מחכים.
"בלשים צריכים ארכיון," אמר דוד. "מקום לשמור את כל התיקים. את הרמזים. את הפתקים. את ההוכחות." הוא הצביע על המדף העליון. "פה הפנקסים, כשהם יתמלאו." על המדף האמצעי. "פה הרמזים. החוטים, והשערות, וההזמנות." על המדף התחתון. "ופה, מה שעוד לא פתרתם."
"ארכיון הבלשים," לחש ליאו, כמו מי שאומר מילה קדושה.
"עשרים תיקים," אמר דוד. "בשנה אחת. מגיע לכם מקום." הוא חייך. "ומי שיש לו מפתח, שייך."
באותו יום, הם העבירו לארכיון את כל מה שהיה להם. את הפנקס הישן של אמי, זה שקיבלה מרותי בלילה הראשון, שהיה מלא עד העמוד האחרון. את החוט האדום של חוטי, שדג את הגביע. את המפה של ליאו, עם שלושים הסנטימטרים. את הדף עם שתי השורות של האלף־בית. את ההזמנה הכתומה של תום, בלי פינה. ואת הפתק המקופל מהחריץ שליד הבמה, שאף אחד עוד לא פתח, על המדף התחתון, של "מה שעוד לא פתרנו".
אחרי הצהריים, הגברת כהן הציצה לספרייה, עם הקפה. היא הסתכלה על הארון הפתוח, ועל המדפים, ועל שלושת הבלשים שישבו על השטיח ומיינו רמזים, ולא אמרה כלום. אבל אחרי חמש דקות היא חזרה, עם מעטפה, והניחה אותה על המדף האמצעי. בתוך המעטפה היה גרב אדומה אחת, עם תלתן. "הוכחה," אמרה, בפנים הכי רציניות שלה. "מתיק מספר ארבע־עשרה. אל תספרו לאף אחד." והלכה, והשפה שלה זזה רק קצת, בצד אחד.
ואוליבר, שעבר במסדרון "במקרה" שש פעמים, עמד בסוף בפתח, והציץ פנימה, בעיניים של מי שרואה עוגה מאחורי זכוכית. "אפשר להיכנס?" שאל. "רק לראות?"
אמי, חוטי וליאו הסתכלו אחד על השני. ואז חוטי קלעה לו, בשתי דקות, צמיד כתום, וליאו כתב עליו בטוש, על פיסת סלוטייפ: אורח כבוד. "מותר לך לבקר," אמרה אמי. "פעם בשבוע. ולא לגעת במדף התחתון." ואוליבר ענד את הצמיד, כאילו קיבל מדליה, ולא הוריד אותו שבוע שלם.
ובערב, אמי כתבה בפנקס החדש, הרקום:
תיק מספר 20: צרור המפתחות. נפתר. מי: פלאפל, דרקון ארגז החול. איך: עוגת גזר בכיס, גזר מעץ, ואהבה גדולה לאוצרות. מה למדתי: כל אחד מחביא את מה שהוא אוהב. גם ארנבים. גם דוד. גם אני. וגם: מי שיש לו מפתח, שייך.
היא סגרה את הפנקס, והחזיקה רגע את המפתח הקטן, עם הזכוכית המגדלת מעץ, בכף היד. כמו שדוד החזיק את הגזר. כמו שהיא מחזיקה את הכפתור הכחול. והרגישה, בפעם הראשונה, שבית הגבעה הוא לא רק מקום שגרים בו. הוא מקום ששייכים אליו.
ומשהו אחד עוד היה בארון, כשהם פתחו אותו. היא ראתה אותו רק בסוף, כשהניחה את הפנקס הישן על המדף העליון. בפינה הכי אחורית, מכוסה אבק, שכב אלבום. אלבום תמונות ישן, עם כריכה מבד ירוק, ועם האותיות "בית הגבעה – השנה הראשונה" בזהב דהוי.
אמי פתחה אותו, באמצע. ושם, בתמונה בשחור־לבן, עמדו עשרים ילדים מול הבית, מחייכים למצלמה, לפני חמישים שנה. ומאחוריהם, בחלון של חדר שבע, בחלון שלה, הייתה עוד דמות. חיוורת, שקופה כמעט, כמו עשויה מערפל. דמות של ילדה, שהסתכלה ישר אל המצלמה.
אבל כל הילדים, אמי ספרה פעמיים, עמדו בחוץ.