שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 40: ההורים של אלה ושל נועה מבשלים יחד

הרעיון היה של גברת פוגל, וכמו כל הרעיונות של גברת פוגל, הוא התחיל כהודעה ונגמר כפקודה.

הרעיון היה של גברת פוגל, וכמו כל הרעיונות של גברת פוגל, הוא התחיל כהודעה ונגמר כפקודה.

"המטבח הגדול של הפנסיון סגור ביום ראשון," היא הודיעה בבוקר, כשהיא מניחה את הלחמניות על השולחן. "הטבחית בחופש. אז הערב, אתם מבשלים בו. שתי המשפחות. ביחד. ארוחה אחת." היא הסתכלה על כולם מעל המשקפיים. "אני רוצה פעם אחת לראות אתכם יושבים לשולחן בלי לבכות, בלי לצעוק, ובלי שעוגה תעוף לאף אחד על הראש."

"זה היה רק פעם אחת," מחה בני.

"פעם אחת זה מספיק לכל החיים," אמרה גברת פוגל, והלכה.

בני הסתכל על כולם בעלבון. "זאת הייתה עוגה טובה," הוא אמר. "חבל עליה." ואף אחד, אפילו לא קלרה, לא הצליח שלא לצחוק.

* * *

עד הצהריים, המשימה כבר התחלקה. אנה הודיעה שהיא מכינה שניצל וינאי, "כי בלי שניצל זה לא ארוחה, זה חטיף". שירה הודיעה שהיא מכינה פאי תפוחים אמריקאי, לפי המתכון של סבתא שלה, ושאף אחד לא נוגע בבצק. קלרה הודיעה שהיא מכינה שטרודל, ובני הודיע שהוא עוזר לקלרה, וכולם הסתכלו זה על זה ולא אמרו כלום, בהתאם לחוק מספר שתיים.

והצלי נשאר.

"אני אכין את הצלי," אמר אדם.

"אני אכין את הצלי," אמר תומאס, באותו רגע בדיוק.

הם הסתכלו זה על זה מעל השולחן. שני גברים שקטים. אדם, הגבוה, עם המשקפיים ועם עט בכיס החולצה, תמיד. ותומאס, הרחב, עם ידיים של נגר וחתיכת נסורת שתמיד נתקעת לו איפשהו, בשיער או בשרוול. בשבועות האחרונים הם החליפו אולי עשרים מילים. רובן היו "בוקר טוב" ו"תעביר את המלח".

"אז שניהם," אמרה אלה, בעיניים נוצצות. "תחרות. צלי מול צלי. ואנחנו השופטים."

"אני השופט הראשי," אמר לוקאס מיד. "יש לי ניסיון."

"במה?" שאלה ג'ס.

"באכילה," אמר לוקאס, כאילו זה ברור.

* * *

המטבח הגדול של פנסיון אמליה היה ישן, חם, עם תנור ענק מברזל, ועם סירים תלויים על הקיר כמו כלי נגינה. בחמש אחר הצהריים הוא היה מלא באנשים, ובקמח, ובריחות, ובוויכוחים.

בצד אחד עמד אדם. הוא הביא מהחדר מדחום דיגיטלי, ודף מודפס, ומחברת קטנה, וכתב בה זמנים. "הנתח צריך שלוש שעות ועשר דקות בשמונים מעלות," הוא הסביר לתום, שעמד לידו כעוזר. "זה כמו גשר. אם החישוב נכון, הוא לא קורס."

"ואם החישוב לא נכון?" שאל תום.

"אז אוכלים פיצה," אמר אדם, וזו הייתה, כנראה, בדיחת הגשרים הכי טובה שלו השנה.

נועה הסתכלה עליו ממקום מושבה על השיש, ופתאום הבינה מאיפה הרשימות שלה.

בצד השני עמד תומאס. לא היו לו מדחום ולא דף ולא מחברת. הייתה לו קערה, ושום, ורוזמרין, ומלח גס, וידיים. הוא שפשף את הנתח לאט, כמו שמשייפים קרש, בלי למהר, ומדי פעם הריח, ואמר לעצמו "נו". אלה ישבה לידו על השרפרף, ונתנה לו עלי רוזמרין, אחד אחד.

"כמה זמן זה לוקח?" שאלה גרטה, עם המחברת.

תומאס חשב. "עד שזה מוכן," הוא אמר.

גרטה רשמה את זה, ונראתה מאוד לא מרוצה מהנתונים.

ובין שני הצדדים, בתנועה מתמדת, נעו כל האחרים. אנה הכתה שניצלים עם פטיש עץ, בקצב קבוע, כמו תוף. שירה קיפלה בצק, ושרה לעצמה בשקט, ומדי פעם אמרה "לא, לא, לא" לבני, שניסה לטעום מהתפוחים. קלרה מתחה את בצק השטרודל על מפה גדולה, דק כל כך שאפשר היה לקרוא דרכו עיתון, ובני החזיק את הקצה השני, בריכוז עצום, כמו מי שמחזיק פצצה. פעם אחת הוא נשלח למזווה להביא צימוקים, ולא חזר עשר דקות. כשקלרה הלכה לחפש אותו, היא מצאה אותו בתוך המזווה, מול שלושה מדפים של צנצנות, מבולבל לגמרי.

"זה מזווה," אמרה קלרה. "יש לו דלת אחת."

"אבל המון מדפים," אמר בני, בכבוד.

גם הילדים קיבלו תפקידים, כי גברת פוגל אמרה שמי שלא עובד במטבח שלה, לא אוכל במטבח שלה. ג'ס קילפה תפוחי אדמה לפי שיטה שהמציאה, "אלגוריתם קילוף", שהיה מהיר מאוד ומשאיר בערך חצי מתפוח האדמה על הקליפה. גרטה ערכה את השולחן, וסידרה כל מזלג בזווית ישרה לכל סכין, ומדדה את המרחקים בין הצלחות בעזרת הפרש החדש שלה. וליבי קיבלה את התפקיד החשוב מכולם: להרחיק את לוקאס מהמטבח. היא נכשלה בו כל עשר דקות.

* * *

התחרות התחילה באווירה של מלחמה קרה.

אדם בדק את המדחום כל עשרים דקות, ורשם. תומאס פתח את התנור, הריח, וסגר. אדם הוסיף רבע כוס יין לרוטב, ובדק אם תומאס רואה. תומאס הוסיף עוד ענף רוזמרין, ולא בדק בכלל, אבל אלה ראתה שהזווית של הכתפיים שלו השתנתה, כמו של מי שיודע שמסתכלים עליו. ליבי צילמה את זה כמו ערוץ ספורט, ולחשה פרשנות: "אדם גולד מוסיף יין. מהלך נועז. ברגר עונה ברוזמרין. הקהל מחזיק את הנשימה."

אבל אחרי שעה וחצי, משהו קרה.

הם עמדו שניהם מול התנור, כל אחד מול הדלת שלו, וחיכו, ולא היה מה לעשות. ואדם, בלי להסתכל, אמר:

"אני בונה גשרים. עשרים שנה. אף פעם לא חשבתי שאצטרך לבנות גשר לבן אדם."

תומאס שתק רגע. "ואני נגר," הוא אמר. "עץ צריך זמן. אם מכריחים אותו, הוא נסדק."

אדם הנהן לאט. הם עמדו שם עוד קצת, שני גברים שקטים, מול שני תנורים, ולא דיברו. אבל זה היה סוג אחר של שקט. כמו של שני אנשים שעומדים על אותו צד של נהר.

"היא מטפסת על הכול," אמר תומאס פתאום. "אלה. מגיל שלוש. עצים, גדרות, את הארון במטבח. פעם מצאתי אותה על הגג של המחסן. בת ארבע. היא אמרה שהיא רצתה לראות את השמיים מקרוב."

אדם חייך. "נועה כתבה רשימה של דברים שצריך לקחת לגן. בגיל ארבע. הסעיף הראשון היה 'אבא'."

תומאס צחק. זה היה צחוק נמוך, קצר, שאף אחד בפנסיון עוד לא שמע. ואחר כך הוא הושיט לאדם את קערת הרוזמרין. ואדם, אחרי היסוס קטן, הושיט לו את המדחום.

נועה ואלה, משני צדי המטבח, הסתכלו זו על זו, בלי מילה. ושתיהן, באותו רגע, עשו את אותו פרצוף.

* * *

את השולחן הגדול ערכו בגינה, מתחת לעץ התפוחים העקום, עם פנסים שגברת פוגל תלתה על הענפים.

השיפוט היה שקט ורציני מאוד. לוקאס, השופט הראשי, טעם מהצלי של אדם, ועצם עיניים, ולעס. אחר כך טעם מהצלי של תומאס, ועצם עיניים, ולעס. אחר כך טעם שוב מהשני, ושוב מהראשון, ושוב מהשני, עד שליבי הודיעה שזה כבר לא שיפוט, זה ארוחת ערב.

"תיקו," פסק לוקאס סוף סוף, בכובד ראש. "שניהם הכי טובים." ואז, אחרי מחשבה, הוסיף: "אני צריך עוד טעימה כדי להיות בטוח."

אף אחד לא התווכח. כי אדם ותומאס, ראו כולם, ישבו זה ליד זה, וחלקו את הקערה של תפוחי האדמה, ואחד מהם, אף אחד לא ידע מי, אמר משהו שגרם לשניהם לחייך.

זאת הייתה ארוחה ארוכה. השניצל של אנה נגמר ראשון. הפאי של שירה היה מושלם, וקלרה ביקשה את המתכון, ושירה ביקשה בתמורה את המתכון של השטרודל, וקלרה סירבה, ואחר כך כתבה אותו על מפית ונתנה לה מתחת לשולחן. תום הדביק את מגנט הבייגלה על המקרר של גברת פוגל, "רק לבדוק שהוא עובד", ושכח אותו שם, וגברת פוגל העמידה פנים שלא ראתה, ובסוף, כשאף אחד לא הסתכל, יישרה אותו. ובני הרים כוסית, ונאם נאום ארוך מאוד, שהתחיל בטירה, עבר דרך המשמשים, ונגמר באמצע משפט, כי קלרה משכה אותו בשרוול להתיישב.

* * *

אחר כך, כשכולם עוד ישבו בגינה, אלה לקחה ערימה של צלחות ונשאה אותה למטבח.

היא עצרה בפתח.

אנה ושירה עמדו ליד הכיור הגדול. אנה שטפה. שירה ניגבה. הן לא שמעו אותה. והן דיברו בשקט, בגרמנית ובאנגלית מעורבבות, כמו שדיברו כבר שבועיים.

"אני מפחדת," אמרה אנה, ולא הסתכלה על שירה. היא הסתכלה על הצלחת שבידה. "מאז שהבנתי מי את, אני מפחדת. שיום אחד היא תסתכל עלייך ותגיד: היא האמא האמיתית. ואני… אני אהיה רק החצי שגידל."

שירה הניחה את המגבת.

"ואני מפחדת," היא אמרה לאט, "שהיא אף פעם לא תסתכל עליי ככה. שאני תמיד אהיה רק האישה שאיבדה אותה. חצי אמא. מישהי שמגיעה לביקורים."

הן הסתכלו זו על זו. ואלה, בפתח, עם הצלחות ביד, ראתה את זה קורה. את הרגע שבו שתי נשים מבינות שהן מחזיקות את אותו פחד, מאותו צד, כמו שני אנשים שמחזיקים שני קצוות של אותה מפה, כדי שלא תיקרע.

"אני לא רוצה שהיא תהיה ילדה עם שתי חצאים של אמא," אמרה אנה.

"גם אני לא," אמרה שירה.

אנה סגרה את הברז. "אז אין חצאים," היא אמרה, בקול של גננת שמחליטה משהו לכל הגן. "אני אמא של אלה. ואת אמא של אלה. כל אחת בדרך שלה. אני זאת שיודעת שהיא שונאת כרוב ניצנים. את זאת שיודעת איך היא צרחה בלילה הראשון."

שירה צחקה, והיא בכתה קצת, באותו זמן. "והיא יכולה לבחור," היא אמרה. "איך לקרוא לי. מתי. אם בכלל. אני אחכה."

"היא תבחר," אמרה אנה. "היא בוחרת הכול לבד. מגיל שלוש. תשאלי את תומאס על הגג של המחסן."

"תספרי לי רק דבר אחד," ביקשה שירה, בשקט. "מה הייתה המילה הראשונה שלה?"

אנה חייכה, והחיוך שלה היה עייף ושמח. "'נו'," היא אמרה. "בגיל עשרה חודשים. בדיוק כמו תומאס. הוא היה כל כך גאה, שסיפר לכל השכונה, ואף אחד לא הבין למה."

ואז הן התחבקו, עם הידיים הרטובות, ועם המגבת באמצע, ואלה נסוגה צעד אחורה, בשקט, כמו שלומדים בתרגיל מעקב, והניחה את הצלחות על השולחן במסדרון, וחזרה לגינה.

* * *

בלילה, בחדר 18, אלה שכבה במיטה וחשבה, הרבה זמן. במיטה השנייה גרטה כבר ישנה, עם הפרש מעץ על הכרית, ליד הראש, כמו שומר.

אחר כך היא דפקה על הקיר. שלוש דפיקות, ואחר כך שתיים.

מהצד השני, אחרי רגע, נשמעו שלוש דפיקות, ואחר כך שתיים. ואחרי עוד רגע, נועה כבר עמדה בפתח, בפיג'מה, עם המחברת הסגולה ביד, כי ככה זה, כשהתאומה שלך דופקת על הקיר באמצע הלילה.

"שמעתי משהו במטבח," לחשה אלה, כשנועה התיישבה על קצה המיטה. "אמא ושירה. הן החליטו שאין חצאים."

נועה חשבה על הגבעה, ועל הדשא, ועל "שתי שלמות שמשלימות".

"אז יש לך שתי אמהות," היא אמרה לאט.

"ושני אבות שמבשלים צלי," אמרה אלה. "וזה לא תיקו. זה פשוט… שניים."

נועה פתחה את המחברת, ובעט החדש, בעמוד ריק, כתבה רשימה קצרה. אלה הציצה, ולא מחתה, אפילו לא קצת.

"דברים שיש לנו שניים מהם: אמהות. אבות. צלי. חוקים. ואחת את השנייה."

החצי השני שלי פרק 40: ההורים של אלה ושל נועה מבשלים יחד - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין