דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 2: שש וחצי זה לא בוקר

יש אנשים שמתעוררים בבוקר כמו פרח שנפתח לשמש. אבא של דניאל לא היה אחד מהם. אבל ביום הנסיעה הוא החליט, מסיבות שרק הוא הבין, להתנהג כמו פרח כזה.

יש אנשים שמתעוררים בבוקר כמו פרח שנפתח לשמש. אבא של דניאל לא היה אחד מהם. אבל ביום הנסיעה הוא החליט, מסיבות שרק הוא הבין, להתנהג כמו פרח כזה.

"בוקר טוב, משפחה!" הכריז בשש ועשרים, כשהוא מנופף במפתחות של האוטו. "השמש זורחת, הציפורים שרות, והכנרת מחכה לנו!"

"הציפורים לא שרות," אמר בן מתוך שק שינה שהוא סירב לפשוט מעליו. "הן צועקות. יש הבדל."

מיכל עמדה במטבח והכינה כריכים. היא חתכה אותם למשולשים, כי לדבריה, "כריך משולש מעלה את המורל." דניאל לא ידע אם יש מחקר שמוכיח את זה, אבל הוא לא היה מוכן לסכן את המורל של אף אחד.

בשש ושלושים ושתיים כולם ישבו באוטו. אבא נהג, מיכל ישבה לידו עם המפה בטלפון, דניאל ישב מאחור מצד ימין ובן מאחור מצד שמאל. ביניהם ישב תיק קירור, שתפקידו הרשמי היה לשמור על המים קרים ותפקידו הלא רשמי היה להיות חומת ברלין.

"אז," אמר אבא כשיצאו מהעיר, "הכנתי פלייליסט לנסיעה."

"לא," אמר בן.

"אתה עוד לא יודע מה יש בו."

"אני יודע שאתה הכנת אותו. זה מספיק."

אבא לחץ על "נגן". מהרמקולים פרץ שיר משנות השמונים, עם סינתיסייזר שנשמע כמו חללית שמנסה להתניע בבוקר קר. אבא התחיל לתופף על ההגה. מיכל התחילה לצחוק. דניאל הביט בחלון והשתדל לא להיראות כמו מי שמכיר את המילים, למרות שהוא הכיר את כולן, כי אמא שלו אהבה בדיוק את השיר הזה.

בן שם אוזניות. אחר כך הרים את הקפוצ'ון. אחר כך, ליתר ביטחון, סגר את העיניים.

"הוא מת?" שאלה מיכל אחרי עשר דקות.

"הוא נמצא במצב חיסכון באנרגיה," אמר דניאל. "הוא יתעורר כשיהיה אוכל."

"שמעתי," אמר בן בלי לפתוח עיניים.

אחרי חצי שעה, כשהשיר השלישי של החללית נגמר, אבא הסתכל במראה האחורית. "אתה זוכר את זה, דני?"

"לא," שיקר דניאל.

"היא הייתה שרה את זה בפול ווליום בדרך לחוף," אמר אבא, יותר לכביש מאשר לדניאל. "עם החלונות פתוחים. כל הרמזורים בבת ים הכירו אותה."

מיכל הניחה יד על הכתף של אבא, לרגע קצר, ולא אמרה כלום. דניאל המשיך להסתכל בחלון. מעבר לתיק הקירור, בן הוריד אוזנייה אחת, סנטימטר אחד בדיוק, ואז החזיר אותה, כאילו לא שמע. אבל דניאל ראה.

"תעביר שיר," אמר דניאל.

"בטוח?"

"כן. השיר הבא. משהו שאף אחד לא מכיר."

אבא העביר. השיר הבא היה גרוע במידה כזאת שכולם, כולל בן, צעקו "לא!" באותו רגע בדיוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שארבעתם הסכימו על משהו מאז החתונה.

* * *

הם עצרו בתחנת דלק ליד עפולה. אבא הלך לשלם, מיכל הלכה לשירותים, ודניאל ובן נשארו לבד ליד האוטו, עם השמש שכבר התחילה לחמם את האספלט ועם היונה היחידה בעולם שנראתה משועממת יותר מבן.

בן נשען על הדלת והוציא את הטלפון. דניאל לא התכוון להסתכל. הוא באמת לא התכוון. אבל המסך היה בהיר, והשמש עמדה בזווית הלא נכונה, והוא ראה שיחה אחת פתוחה. מעליה היה כתוב: "אבא". ההודעה האחרונה הייתה של בן, מלפני ארבעה ימים: "אנחנו נוסעים למחנה בכנרת. תתקשר אם אתה רוצה." מתחתיה היו שני וי אפורים. לא כחולים. אפורים. ליד השם הייתה תמונת פרופיל קטנה ועגולה: תינוק עם כובע מפוספס, שצוחק למישהו שנמצא מחוץ לתמונה. דניאל ידע מי זה. כולם בבית ידעו, ואף אחד לא אמר את זה בקול.

בן הרגיש את המבט והסתובב מהר. "מה אתה מסתכל?"

"על היונה," אמר דניאל.

"אין פה יונה."

דניאל הצביע. היונה, בתזמון מושלם, הסתובבה והלכה, כאילו גם היא לא רצתה להיות מעורבת.

בן דחף את הטלפון לכיס. "אל תסתכל לי על הטלפון."

"לא הסתכלתי."

"כן, הסתכלת."

"טוב," אמר דניאל. "הסתכלתי. סליחה."

בן לא ציפה לזה. היה לו כבר משפט מוכן, משהו חד ועוקצני, ועכשיו לא היה לו מה לעשות איתו. הוא פתח את הפה, סגר אותו, ובסוף אמר, "בסדר," ונכנס לאוטו.

דניאל נשאר בחוץ עוד רגע. הוא חשב על שני הווי האפורים, ועל ילד שכותב "תתקשר אם אתה רוצה", כשמה שהוא באמת רוצה לכתוב זה "תתקשר".

הטלפון שלו רטט. יואב שלח סרטון של גל מושלם, חלק כמו זכוכית, במכמורת: "הגל הזה היה עם השם שלך עליו." דניאל הכניס את הטלפון לכיס ולא ענה.

* * *

הכנרת הופיעה פתאום, אחרי עיקול בכביש, כמו מישהו שמחכה מאחורי דלת כדי להפתיע.

היא הייתה כחולה, הרבה יותר כחולה ממה שדניאל זכר, והשמש נצצה עליה בנקודות קטנות של אור. מעבר לה, הרי הגולן נראו חומים ורגועים, כאילו ישבו שם מהבוקר ושתו קפה.

"וואו," אמרה מיכל.

"וואו," אמר אבא.

בן פתח עין אחת, הסתכל על הנוף שנייה וחצי, ואמר, "בסדר. זה יפה." ואז סגר את העין, כאילו הודה ביותר מדי.

"תראו," אמרה מיכל והצביעה על כמה נקודות לבנות שזזו על המים. "מפרשים."

דניאל כבר ראה אותם. הוא ראה אותם עוד לפני שמישהו אחר שם לב, כמו שאנשים מסוימים שומעים את השם שלהם בתוך רעש של חדר שלם. הוא ספר ארבע סירות קטנות ואחת גדולה, ובדק לאן נוטים המפרשים. רוח מערבית, חלשה. יום טוב ללמד מתחילים. יום משעמם לגולשים. במכמורת, חשב, יואב בטח כבר במים.

"אתה כבר מחשב רוחות," אמר בן, בלי להסתכל עליו. זה נשמע כמו האשמה, אבל קטנה.

"קצת," הודה דניאל.

"חנון," אמר בן. אבל הוא אמר את זה בלי ארס, כמעט בסקרנות.

הם נסעו לאורך החוף, עברו מסעדות דגים, חנות שמכרה גם מצופים וגם אבטיחים, ושלט עץ חצי מחוק שעליו נכתב בצבע ירוק: "מחנה גלים ירוקים – 2 ק״מ. כמעט הגעתם! (באמת!)".

"אני כבר אוהבת אותם," אמרה מיכל.

"הם שמו סימן קריאה בסוגריים," אמר בן. "זה מסוכן."

השער של המחנה היה עשוי עץ, וצבוע בירוק שכבר הספיק לדהות לצבע של מסטיק לעוס. מעליו היה תלוי שלט גדול, ומתחתיו עמדה אישה.

היא הייתה נמוכה, שזופה מאוד, עם שיער אפור קצוץ ועם מכנסיים קצרים של חאקי שנראו כאילו שירתו בשלוש מלחמות. אבל מה שבאמת משך את העין היה הצוואר שלה. על הצוואר היו תלויות לפחות שש משרוקיות. משרוקית כסופה, משרוקית אדומה, משרוקית מעץ, משרוקית בצורת דג, ועוד שתיים שדניאל לא הצליח לזהות, ואולי עדיף כך.

"משפחת כרמלי־נבון!" קראה האישה, עוד לפני שאבא הספיק לכבות את המנוע. "ברוכים הבאים לגלים ירוקים! אני זהבה תמיר, מנהלת המחנה. אתם באיחור של ארבע דקות, אבל אני סולחת, כי ראיתי שעצרתם לכריכים."

"איך היא יודעת?" לחש בן.

"יש לך טחינה על הסנטר," לחש דניאל בחזרה.

בן ניגב את הסנטר במהירות של אור.

זהבה הרימה את המשרוקית הכסופה, תקעה בה שריקה קצרה, ומאיפשהו מאחורי השער הופיעו שני מדריכים צעירים, מזיעים ומחייכים, שהתחילו מיד לפרוק מזוודות.

"הכסופה זה 'בואו לעזור'," הסבירה זהבה. "האדומה זה 'ארוחה'. העץ זה 'מישהו נכנס למים בלי רשות'. הדג…" היא היססה. "את הדג תלמדו עם הזמן."

"ומה השתיים האחרונות?" שאל דניאל, בסקרנות שהוא התחרט עליה מיד.

זהבה הסתכלה עליו ארוכות. "אתה דניאל. אלוף השייט."

"אה. כן?"

"קראתי את הטופס שלך," אמרה זהבה. "אני קוראת את כל הטפסים. כולל ההערות בסוגריים." היא הסתכלה על בן. "ואתה בן. כדורגלן. 'לא מעוניין בפעילויות מים בשום צורה (בשום צורה!)'. גם אצלך יש סימן קריאה בסוגריים."

בן האדים. "אמא כתבה את זה."

"אני כתבתי את המילים," אמרה מיכל. "הסוגריים היו שלך."

זהבה הובילה אותם פנימה בצעד מהיר, ותוך כדי הליכה מנתה חוקים, כמו מישהו שקורא רשימת קניות שהוא כבר יודע בעל פה. "השכמה בשש. ארוחת בוקר בשש וחצי. אין כניסה למים בלי מדריך. אין טלפונים בחדר האוכל. אין שוקולד בצריפים, בגלל הנמלים. הנמלים פה מאורגנות יותר מצה״ל."

"ומה עם כדורגל?" שאל בן.

"המגרש פתוח מארבע עד שבע," אמרה זהבה. "חוץ מימי שלישי. ביום שלישי המגרש שייך למדריכים. אל תשאלו למה. אל תסתכלו."

* * *

ואז הגיע האדמירל.

דניאל לא ראה אותו מגיע. אף אחד אף פעם לא רואה את האדמירל מגיע. ברגע אחד הוא עמד ליד המזוודה שלו ושאל את זהבה איפה המזח, וברגע הבא שמע מאחוריו צליל שנשמע כמו חצוצרה חלודה שמישהו דרך עליה.

הוא הסתובב.

מולו עמד אווז. אווז לבן, גדול מאוד, עם צוואר ארוך ועם עיניים קטנות וכתומות שהביטו בדניאל כמו שמסתכלים על מישהו שחייב כסף. האווז פרש כנפיים. הכנפיים היו רחבות יותר ממה שכנפיים של אווז אמורות להיות.

"אה," אמר דניאל. "שלום."

האווז צפצף שוב, והסתער.

אומרים שבחיים של כל אדם יש רגעים שבהם הוא מגלה מי הוא באמת. דניאל כרמלי, אלוף נוער בשייט, גילה באותו רגע שהוא אדם שבורח. הוא רץ סביב האוטו. האווז רץ אחריו. הוא רץ סביב תיק הקירור. האווז דילג מעליו באלגנטיות מעוררת כבוד. הוא קפץ על מכסה המנוע של האוטו, ולמשך שלוש שניות שלמות עמד שם, על הפח החם, כשהאווז מסתובב מתחתיו כמו כריש עם נוצות.

"זה האדמירל!" קראה זהבה בקול שלא נשמע מודאג במיוחד. "הוא לא אוהב אנשים חדשים! ואנשים ישנים! ואנשים בכלל!"

"אז למה הוא פה?!" צעק דניאל ממכסה המנוע.

"הוא היה פה לפנינו!" ענתה זהבה. "זה יותר המחנה שלו מאשר שלי!"

ואז זהבה בחרה במשרוקית בצורת הדג ותקעה בה. הצליל היה גבוה ומוזר, משהו בין ציפור לקומקום. האדמירל עצר בבת אחת, הניח את הכנפיים, הסתכל על דניאל מבט אחרון, מבט שאמר בפירוש "עוד נפגש", ופנה בגאווה לכיוון האגם.

"עכשיו אתם יודעים מה הדג," אמרה זהבה.

דניאל ירד ממכסה המנוע. הרגליים שלו רעדו קצת. הוא הסתובב, והבין שכולם הסתכלו. אבא, שניסה לא לצחוק ונכשל. מיכל, שכיסתה את הפה ביד. שני המדריכים, שאחד מהם כבר צילם. ובן.

בן לא הסתיר כלום. בן צחק. הוא צחק צחוק אמיתי, גדול ומתגלגל, צחוק שדניאל לא שמע ממנו אף פעם. הוא התכופף מרוב צחוק, נשען על הברכיים, ניסה להגיד משהו ולא הצליח, וצחק עוד.

"אלוף… אלוף השייט…" הוא נחנק. "על… על האוטו…"

"הוא היה גדול," אמר דניאל, בכל הכבוד שעוד נשאר לו. "ראית את הכנפיים שלו?"

"ראיתי אותך!" אמר בן, וצחק שוב.

וזה היה מוזר, כי דניאל עמד שם, עם לב שעוד דופק מהר ועם ברכיים שעוד רועדות, והבין שזה הרגע הכי טוב שהיה לו עם בן אי פעם. הוא היה מוכן לברוח מעוד עשרה אווזים בשביל עוד צחוק כזה.

אבל אז בן ראה שדניאל מחייך אליו, והצחוק נעצר בבת אחת, כמו ברז שמישהו סגר. בן הזדקף, השתעל, והרים מהרצפה את התיק שלו.

"זה לא אומר כלום," אמר בשקט, רק לדניאל. "אנחנו עדיין שכנים."

"שכנים רחוקים," הסכים דניאל.

"שכנים רחוקים מאוד," אמר בן, והלך אחרי המדריכים לכיוון הגבעה.

זהבה עמדה ליד דניאל, וגם היא הסתכלה על הגב של בן שהתרחק. היא שתקה רגע, ואז נגעה באחת משתי המשרוקיות המסתוריות, בלי לתקוע בה.

"שלושה שבועות זה הרבה זמן," אמרה, כאילו לעצמה. "יותר ממה שאנשים חושבים."

ואז תקעה במשרוקית האדומה, ומכל עבר התחילו לרוץ ילדים לכיוון חדר האוכל.

מה שקורה במחנה פרק 2: שש וחצי זה לא בוקר - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין