היללה התחילה בדיוק בעשר ושתי דקות בלילה.
אמי ידעה את השעה המדויקת, כי בדיוק אז היא הסתכלה על השעון הזוהר של חוטי, שהיה תלוי על מסמר מעל המיטה. השעון הזה לא עבד כבר שנה, אבל המחוגים שלו זהרו, וחוטי טענה שבשעות מסוימות ביום הוא צודק.
"ווווווווו…"
הקול בא מהמסדרון. הוא היה ארוך, דק ועצוב, כמו מישהו ששר שיר בלי מילים ושכח את הסוף.
אמי התיישבה במיטה. בחדר מספר שבע היו שש מיטות, ובחמש מהן היו עכשיו חמש בנות שישבו בדיוק כמוה, עם השמיכה עד הסנטר. במיטה השישית לא ישב אף אחד, כי מאיה כבר הייתה מתחת לשמיכה, כולה, כמו כדור.
"מה זה?" לחשה חוטי.
"ווווווווו…"
ואז, אחרי היללה, נשמע עוד קול. קול קטן, מהיר, מתוך הקיר עצמו. גרר, גרר, גרר. כאילו מישהו קטן מאוד מנסה לחפור לעצמו דרך החוצה.
"זאת רוח," אמרה רוני מהמיטה שליד הדלת.
"אין רוחות," אמרה אמי.
"אז מי מגרד בתוך הקיר?"
אמי לא ענתה, כי באמת לא ידעה. והיא לא אהבה להגיד דברים שהיא לא יודעת.
מתחת לשמיכה של מאיה נשמע בכי קטן.
מאיה הייתה בת שבע, הכי קטנה בחדר. היא הגיעה לבית הגבעה רק לפני חודשיים, ובלילות היא עדיין התגעגעה. היא לא דיברה על זה, אבל אמי ראתה. אמי תמיד ראתה. היא ראתה שמאיה מחזיקה כל לילה תמונה קטנה מתחת לכרית, ושבבוקר הכרית רטובה קצת.
אמי ירדה מהמיטה, הלכה על קצות האצבעות והתיישבה על הקצה של המיטה של מאיה. "מאיה," לחשה. "זאת אני."
מהשמיכה יצאה עין אחת. "אמי, אני רוצה הביתה," לחשה מאיה. "אני רוצה את אמא."
אמי לא אמרה "אל תבכי". היא ידעה שזה לא עוזר. היא רק החזיקה את היד של מאיה ואמרה, "אני יודעת. גם אני רוצה את שלי לפעמים. בואי נחזיק ידיים עד שתירדמי, טוב?"
"ואם הרוח תבוא?"
"אז היא תצטרך לעבור דרכי," אמרה אמי. "ולעבור דרכי זה לא פשוט בכלל. תשאלי את אוליבר."
מאיה צחקה צחוק קטן, רטוב. היללה נמשכה עוד קצת, ואז נפסקה. גם הגירוד. ובסוף, עם היד של אמי ביד שלה, מאיה נרדמה.
בבוקר כל אגף הבנות דיבר רק על דבר אחד.
"זה הבנים," אמרה אליס בתור לכיור, עם מברשת שיניים ביד אחת ואצבע מאשימה ביד השנייה. "בטוח. הם רוצים להפחיד אותנו כדי שנישן רע ונפסיד בתחרות המיטות."
"הם עלו על צינור הניקוז," הסכימה פני, "ויללו לתוך החלון. ככה עושים בנים."
"איך את יודעת שככה עושים בנים?" שאלה חוטי.
"כי ככה אני הייתי עושה, אם הייתי בן."
"וגם הגרביים," אמרה רוני. "נעלמה לי גרב. רק אחת. מי לוקח גרב אחת?"
"גם לי!" אמרה בת אחרת.
"וגם לי! הגרב עם הפסים!"
כעבור דקה התברר שבשלושת הלילות האחרונים נעלמו מאגף הבנות שלוש גרביים. בכל לילה גרב אחת. אף פעם לא זוג.
"זה ברור," אמרה אליס. "הם גונבים גרביים, הם מייללים, הם מגרדים. זאת מתקפה. ואנחנו נחזיר להם."
"מה זאת אומרת נחזיר להם?" שאלה אמי.
אליס ופני החליפו מבט של תאומות, מהסוג שבו שתיהן יודעות משהו ואף אחד אחר לא.
"את תראי," אמרה פני.
אמי לא אהבה את המבט הזה. היא הוציאה את הפנקס, כתבה אליס ופני – תוכנית נקמה. לא טוב, וסגרה אותו מהר.
בארוחת הבוקר היא ישבה עם חוטי וליאו בקצה השולחן, ליד החלון, ופרשה את העובדות.
"אחת," אמרה. "היללה מתחילה בערך בעשר בלילה. שתיים, תמיד אחריה יש גירוד, בתוך הקיר, ליד ארון המצעים הישן בסוף המסדרון. שלוש, כל לילה נעלמת גרב אחת."
"ארבע," אמרה חוטי, "אני לא ישנתי בכלל והיום אני הולכת להיות עצבנית."
"זה לא רמז," אמר ליאו.
"זה רמז לכך שכדאי לכולם להתרחק ממני."
ליאו הוציא מהתיק מחברת קטנה עם עטיפה של מפה. בתוך המחברת, בכתב קטן וישר, הוא רשם כל יום את מזג האוויר. אף אחד לא ביקש ממנו. הוא פשוט אהב לדעת.
"לפני שלושה לילות הייתה רוח חזקה," אמר. "לפני שני לילות, רוח חזקה. אתמול בלילה, רוח חזקה מאוד, ענף נפל מהחרוב. ולפני ארבעה לילות היה שקט לגמרי."
"והייתה יללה לפני ארבעה לילות?" שאלה אמי את חוטי.
חוטי חשבה. "לא. ישנתי כמו תינוקת. תינוקת עייפה מאוד."
אמי רשמה: יללה = רק בלילות עם רוח.
"ומה עם הבנים?" שאלה. "ליאו, אתה גר שם. מישהו יוצא בלילה?"
ליאו הניד בראש. "נועם עושה סיבוב בעשר, סופר את כולם וסוגר את הדלת של האגף. אחר כך הוא יושב בכורסה בכניסה וקורא עיתון עד אחת־עשרה. אף אחד לא יכול לצאת בלי שהוא יראה. וחוץ מזה, בני נוחר כל כך חזק שאם מישהו היה זז, הייתי שומע את השקט."
"אולי זה אוליבר," אמרה חוטי. "הוא ישן בבית של רותי, לא באגף."
בדיוק אז עבר אוליבר ליד השולחן שלהם עם צלחת מלאה חביתה. הוא עצר.
"שמעתי את השם שלי," אמר. "תגידו, זה בגלל היללה? כל הבית מדבר על זה. אז לא, זה לא אני. אני ישן כמו בול עץ. אמא שלי אומרת שאפשר להעביר דרכי תהלוכה."
אמי הסתכלה עליו טוב. החולצה שלו הייתה בצד הנכון. החיוך שלו היה בגודל רגיל. הידיים שלו היו נקיות, בלי טיפה של כתום.
"אני מאמינה לך," אמרה.
אוליבר מצמץ. "באמת?"
"החיוך שלך בגודל הנכון."
"יש לי חיוך בגודל לא נכון?"
"לפעמים," אמרו שלושתם ביחד.
אוליבר משך בכתפיים והלך, ובדרך כמעט נתקל ברותי, אם הבית, שעמדה בפתח המטבח עם ספל הקפה ועם פרצוף מודאג.
"מישהו ראה את פלאפל?" שאלה רותי את חדר האוכל כולו. "מאז שהעברתי את הסל שלו מהמטבח למכבסה, הוא לא ישן בו. כל בוקר הסל ריק וקר. אני מתחילה לדאוג."
"הוא בטח ישן אצל סוכר," אמר מישהו.
"או אצל קוקו," אמר מישהו אחר.
"קוקו לא מרשה לאף אחד לישון אצלו," אמר ליאו. "קוקו עובד גם בלילה."
"למה העברת את הסל?" שאלה אמי.
"כי הוא אכל לזהבה שתי חבילות חסה ושקית גזר ביום אחד," אמרה רותי. "זהבה אמרה, או הארנב או אני. בחרתי בזהבה. אל תספרו לו."
אמי לא אמרה כלום, אבל היא פתחה את הפנקס וכתבה בצד, באותיות קטנות: פלאפל – לא ישן בסל. איפה הוא ישן?
אחרי בית הספר אמי, חוטי וליאו הלכו לסוף המסדרון של אגף הבנות. ליאו היה צריך אישור מיוחד משירה המדריכה, כי בנים לא נכנסים לאגף הבנות. שירה נתנה לו אישור, אבל רק עד ארון המצעים, ורק עם הדלת לחדר האמבטיה סגורה, ורק אם הוא מבטיח לא להסתכל על שום דבר שהוא לא צריך להסתכל עליו.
"אני מסתכל רק על רמזים," הבטיח ליאו.
"ככה כולם אומרים," אמרה שירה, אבל חייכה.
ארון המצעים הישן היה בעצם חדרון קטן, עם מדפים עמוסים סדינים, שמיכות ומגבות שהריחו כמו כביסה ישנה. בקיר האחורי היה חלון עגול וקטן, בגודל של צלחת, עם זכוכית מלוכלכת. ומתחת למדף התחתון היה לוח עץ ישן, צבוע בלבן, שנראה כאילו הוא חלק מהקיר.
אמי עמדה בפתח הרבה זמן. היא לא נכנסה. היא הסתכלה.
היא ראתה שהזכוכית של החלון העגול סדוקה בפינה, סדק דק, כמו שערה. היא ראתה שעל הרצפה, ליד הלוח הלבן, יש כמה שערות קטנות, רכות, חומות. והיא ראתה שהפינה התחתונה של הלוח הלבן לא צמודה לגמרי לקיר. היה שם רווח, קטן מאוד, בגודל של אגרוף של ילד.
"מה את רואה?" לחשה חוטי.
"אני רואה שהבית הזה מלא סודות," אמרה אמי.
"את יכולה להגיד את זה פחות מפחיד?"
"אני רואה סדק, שערות ורווח."
"זה לא פחות מפחיד."
ליאו התכופף, הרים בזהירות את אחת השערות והסתכל עליה דרך המשקפיים. "שערה של בעל חיים," אמר. "רכה. לא של כלב. אין לנו כלב."
"אולי של רוח," אמרה חוטי. "רוח שעירה."
אמי כבר פתחה את הפה כדי לענות, כשמאחוריהם נשמעו צעדים מהירים ולחישות. היא הסתובבה. בקצה המסדרון ראתה את אליס ופני, עם שקית גדולה ביד, מתגנבות לכיוון היציאה מהאגף.
"מה יש להן בשקית?" שאל ליאו.
"אני לא יודעת," אמרה אמי, "אבל אני מקווה שזה לא מה שאני חושבת."
באותו ערב, בארוחת הערב, התברר שזה בדיוק מה שאמי חשבה. כשהבנים חזרו לאגף שלהם, הם גילו שכל הכריות שלהם נעלמו. כולן. שלושים ושתיים כריות.
במקומן, על כל מיטה, היה פתק קטן: "ככה זה כשמפחידים אותנו. – הבנות".
אגף הבנים התפוצץ.
"מה עשינו?" צעק בני במסדרון. "לא עשינו כלום!"
"איפה הכרית שלי?" בכה תום. "יש לה ציור של דינוזאור!"
נועם המדריך עמד באמצע עם הידיים על הראש. שירה המדריכה עמדה מולו עם הידיים על המותניים. הגברת כהן הודיעה שאם הכריות לא יחזרו עד הבוקר, אף אחד לא רואה את הסרט של יום שישי, לא בנים ולא בנות.
"זה לא הוגן!" צעקו כולם, בפעם הראשונה ביחד.
אמי הסתכלה על תום הבוכה, ועל אליס ופני, שפתאום נראו פחות בטוחות בעצמן. היא סגרה את הפנקס.
"הלילה," אמרה לחוטי וליאו בשקט, "אנחנו פותרים את זה."
"הלילה?" חוטי בלעה רוק. "בחושך? עם הרוח השעירה?"
"ליאו, מה התחזית?"
ליאו בדק את המחברת. "רוח חזקה. מאוד."
"אז היא תבוא," אמרה אמי. "והפעם אנחנו נחכה לה."
בעשר בלילה, כשכל החדר ישן, אמי וחוטי ישבו על הרצפה במסדרון, צמודות לקיר, עם פנס אחד ושתי שמיכות. שירה ידעה שהן שם. היא נתנה להן רבע שעה, "ולא דקה יותר".
המסדרון בלילה היה מקום אחר לגמרי. ביום הוא היה סתם מסדרון, עם נעליים זרוקות, ציורים על הקירות ולוח תורנויות עם שמות. בלילה הוא נהיה ארוך יותר, ושחור יותר, והציורים על הקירות נראו כאילו הם מסתכלים. אפילו הציור של מאיה, חתול סגול עם שש רגליים, נראה פתאום רציני.
"אמי," לחשה חוטי. "אם זאת באמת רוח, מה אנחנו עושות?"
"שואלות אותה מה היא רוצה."
"ואם היא רוצה אותנו?"
"אז אנחנו אומרות לה שאנחנו תפוסות."
בחוץ הרוח התחילה לנשוב. החרוב חרק. החלונות רעדו.
ואז, בעשר ושתי דקות בדיוק: "ווווווווו…"
חוטי תפסה לאמי את היד כל כך חזק שאמי כמעט צעקה.
"גרר. גרר. גרר."
אמי הדליקה את הפנס וכיוונה אותו אל הרצפה של המסדרון.
ושם, באור הצהוב, הן ראו את זה. גרב. גרב ורודה עם נקודות לבנות, הגרב של מאיה. היא זזה. לבד. לאט לאט, בקפיצות קטנות, היא החליקה על הרצפה, לכיוון ארון המצעים, כאילו מישהו בלתי נראה גורר אותה.
ואז, בבת אחת, הגרב נעלמה לתוך הקיר.