אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 4: הגרב השלישית

יש רגעים שבהם אפילו בלשית צריכה לנשום עמוק. זה היה רגע כזה.

יש רגעים שבהם אפילו בלשית צריכה לנשום עמוק. זה היה רגע כזה.

אמי וחוטי ישבו קפואות על הרצפה, והפנס בידה של אמי רעד קצת. האור שלו נפל על המקום שבו הגרב של מאיה נעלמה, בתחתית הקיר, ממש ליד ארון המצעים. לא היה שם כלום. רק קיר.

"ראית?" לחשה חוטי. "ראית מה שאני ראיתי?"

"ראיתי גרב נכנסת לקיר."

"אז זה נכון. יש רוח. והיא אוספת גרביים. אולי זאת רוח ששכחה את הגרביים שלה, ועכשיו קר לה ברגליים."

"ווווווווו…" ענתה היללה מתוך הארון.

חוטי קפצה כל כך גבוה שהשמיכה שלה נפלה.

אבל אמי לא קפצה. היא דווקא התקרבה. לאט, צעד אחרי צעד, עם הפנס מול העיניים, היא הלכה אל ארון המצעים, ועצרה בפתח.

בתוך החדרון היה קר. קר יותר מאשר במסדרון. ומהחלון העגול, מהפינה הסדוקה, נכנסה רוח דקה. אמי שמה את היד מול הסדק והרגישה אותה, קרה וחדה, כמו מישהו שנושף עלייך דרך קש.

"ווווווווו…"

הפעם אמי ראתה גם את זה. כשהרוח בחוץ התחזקה, החלון רעד קצת, והאוויר שנדחס דרך הסדק הוציא את היללה. כמו שריקה של קומקום. כמו כשמנשפים על פתח של בקבוק.

"חוטי," לחשה. "בואי הנה. מהר."

"לא."

"זה לא רוח. זה החלון."

"חלונות לא מייללים."

"חלונות סדוקים כן. תשימי את היד פה."

חוטי באה, בצעדים קטנים מאוד, ושמה את היד ליד הסדק. הרוח ייללה. חוטי הרגישה אותה עוברת לה בין האצבעות, והעיניים שלה נפתחו.

"זה… זה החלון," אמרה. "החלון מייבב. אמי! החלון מייבב!"

"שששש."

"סליחה. החלון מייבב," לחשה חוטי.

אמי הסתובבה ושלחה את אור הפנס נמוך, אל הלוח הלבן שמתחת למדף התחתון. אל הרווח הקטן בפינה, בגודל של אגרוף של ילד.

מתוך הרווח, באור הצהוב, נצצו שתי עיניים קטנות, עגולות ושחורות.

חוטי עצרה את הנשימה.

העיניים מצמצו. ואז, מתחת להן, הופיע אף ורוד קטן שזז מהר מהר, ושני שפמים לבנים. ואחריהם אוזן חומה אחת, ארוכה, שעמדה למעלה. רק השמאלית.

"פלאפל?" לחשה אמי.

הארנב יצא מהרווח כאילו חיכה שיקראו לו בשם. הוא היה בדיוק בצבע של כדור פלאפל, עם זנב לבן ועגול. הוא התיישב על הרגליים האחוריות, הסתכל עליהן בבוז קל, כמו מי שהעירו אותו באמצע משהו חשוב, ואז הסתובב וקפץ בחזרה לתוך הרווח.

"אני לא מאמינה," אמרה חוטי. "הרוח השעירה היא פלאפל."

"השערות על הרצפה," אמרה אמי. "שערות חומות ורכות. ליאו אמר שזה לא של כלב."

"ולא של רוח," הודתה חוטי.

אמי כרעה על הברכיים והאירה עם הפנס לתוך הרווח, ככה שהאור נכנס עמוק פנימה, אל מאחורי הלוח הלבן. ושם, בחלל הקטן שבין הלוח לבין הקיר האמיתי, היא ראתה את זה.

קן.

קן גדול, רך ועגול, כמו קערה. והוא היה עשוי כולו מגרביים.

הגרב עם הפסים של רוני. הגרב הירוקה של אליס. גרב צהובה עם ברווזים. גרב אחת של נועם המדריך, שאף אחד לא הבין איך הגיעה לשם. ובאמצע, מעל כולן, כמו כרית מלכותית, הגרב הוורודה עם הנקודות הלבנות של מאיה. פלאפל שכב עליה בדיוק עכשיו, מתכרבל, ועצם את העיניים.

"הוא בנה לעצמו מיטה," לחשה חוטי, והקול שלה השתנה. היא כבר לא פחדה. היא נשמעה כמו מישהי שעומדת להתאהב. "אמי. הוא בנה לעצמו מיטה מגרביים, כי לקחו לו את הסל מהמטבח."

"ובמכבסה קר בלילה," אמרה אמי לאט. "רותי אמרה שהסל קר כל בוקר. אז הוא חיפש מקום חם. ארון המצעים צמוד לחדרים, ויש בו ריח של כביסה. ריח של בית."

"והגירוד בתוך הקיר?"

"זה הוא, מסדר את הקן. כמו שאת מסדרת את השמיכה עשרים פעם לפני שאת נרדמת."

"אני מסדרת אותה רק חמש־עשרה פעם," אמרה חוטי בכבוד.

הן ישבו שם עוד רגע, בשקט, והסתכלו על פלאפל ישן על הגרביים. הרוח בחוץ המשיכה לנשוב, והחלון הסדוק המשיך לייבב, ופתאום זה כבר לא היה נשמע מפחיד בכלל. זה נשמע כמו בית ישן שנושם.

ואז מאחוריהן נשמע קול, והפעם הוא באמת היה בלתי צפוי.

"אמי?"

בפתח המסדרון עמדה מאיה, בפיג'מה עם כוכבים, יחפה, עם הכרית שלה מחובקת בשתי ידיים. העיניים שלה היו גדולות מאוד.

"מאיה! מה את עושה פה?" לחשה חוטי.

"התעוררתי ולא היית," אמרה מאיה לאמי. "ושמעתי את הרוח. ו… ולא רציתי שתהיי לבד איתה."

אמי הרגישה משהו חם מתפשט לה בחזה, כמו כוס תה בחורף. מאיה, שפחדה מהרוח יותר מכולם, יצאה לבד, בחושך, יחפה, כדי לא להשאיר אותה לבד.

"בואי," אמרה לה אמי, והושיטה יד. "אני רוצה להראות לך את הרוח."

מאיה היססה. ואז, לאט, היא באה, החזיקה בחוזקה את היד של אמי, והציצה לתוך הרווח באור הפנס.

היא ראתה את פלאפל. היא ראתה את הקן. היא ראתה את הגרב שלה, הוורודה עם הנקודות, מתחת לאף הוורוד של הארנב.

"הוא ישן על הגרב שלי," לחשה מאיה.

"הוא בחר בה מכל הגרביים," אמרה חוטי. "הוא שם אותה הכי למעלה. זה אומר שהיא הכי טובה."

מאיה חייכה. זה היה החיוך הראשון שאמי ראתה אצלה בלילה מאז שהגיעה.

למחרת בבוקר, לפני ארוחת הבוקר, אמי עמדה מול הגברת כהן, שירה, נועם, רותי ודוד השרת. מאחוריה עמדו חוטי, ליאו ומאיה. ומאחוריהם, בקבוצה קטנה ונבוכה מאוד, עמדו אליס ופני.

אמי הסבירה הכול. את היללה, שבאה רק בלילות עם רוח, מהסדק בחלון העגול. את הגירוד בתוך הקיר. את השערות החומות. את הסל של פלאפל שהועבר למכבסה הקרה. ואת הקן.

"פלאפל לא גנב," אמרה בסוף. "הוא פשוט היה צריך מיטה חמה. והבנים לא עשו כלום. הם ישנו כל הלילות. נועם יכול להעיד, וגם הנחירות של בני."

"אני לא נוחר," מחה בני מהדלת, שם הוא ושאר הבנים עמדו והקשיבו.

"אתה נוחר כמו טרקטור," אמר ליאו בחביבות. "זה בסדר. זה הוכיח שאתה חף מפשע."

דוד השרת כבר הלך עם סולם וזכוכית חדשה אל ארון המצעים. "סדק כזה," הוא אמר בדרך, "ראיתי פעם בבית של דודה שלי. כל הכפר חשב שיש להם זאב בבוידעם. היה להם רק חלון עצוב."

רותי הניחה את ספל הקפה והסתכלה על הרצפה. "זה בגללי," אמרה בשקט. "העברתי לו את הסל ולא בדקתי שחם לו. מסכן קטן."

"זהבה אמרה או הארנב או היא," הזכירה לה חוטי.

"אז נמצא לו מקום שלישי," אמרה רותי. "לא במטבח ולא במכבסה."

בדיוק אז זהבה הכניסה את הראש מדלת המטבח, עם המלכה ביד, כמו מלכה אמיתית עם שרביט.

"מה שמעתי? הארנב ישן בתוך קיר? על גרביים?" היא הניחה יד על הלב. "המסכן. ואני אמרתי 'או הארנב או אני'. אני אישה רעה. אני אישה איומה."

"את לא אישה רעה," אמר נועם. "את אישה שאיבדה שתי חבילות חסה."

"ושקית גזר," הוסיפה זהבה. "אבל בכל זאת. מהיום, כל בוקר, הוא מקבל ממני עלה חסה אחד. מהמבחר. לא מהעלים העצובים."

"רק אחד?" שאלה חוטי.

"אחד וחצי," אמרה זהבה, ונעלמה בחזרה במטבח לפני שמישהו יראה שהיא נרגשת.

ואז, הקול הכי שקט בחדר אמר משהו.

"אצלנו."

כולם הסתובבו. זאת הייתה מאיה.

"בחדר שבע," אמרה מאיה, והסמיקה עד האוזניים. "יש מקום ליד המיטה שלי. אני אשמור עליו. ואם הוא יבוא בלילה… לא אפחד. אני כבר יודעת שזה הוא."

הגברת כהן הסתכלה על מאיה מעל המשקפיים הרבה זמן. ואז, בפעם הראשונה שמישהו מהילדים ראה, היא חייכה. חיוך קטן מאוד, בצד אחד של הפה, אבל חיוך.

"הסל של פלאפל עובר לחדר שבע," אמרה. "באחריותה של מאיה. ואת הגרביים," היא הוסיפה, "נשאיר לו בתוך הסל. אחרי כביסה. ארנב שבנה לעצמו בית לבד, מגיע לו לשמור אותו."

"אבל זאת הגרב הכי טובה שלי," אמרה רוני.

"עכשיו היא הגרב הכי טובה של פלאפל," אמרה חוטי. "זה כבוד גדול."

נשאר רק עניין אחד. ושני אנשים ידעו בדיוק איזה.

אליס ופני צעדו קדימה. הן נראו כמו שתי תאומות שעומדות לבלוע תרופה מרה.

"הכריות," אמרה אליס. "הן במרתף. בתוך שלוש שקיות כביסה."

"כולן," הוסיפה פני. "גם זאת עם הדינוזאור."

"ואנחנו…" אליס הסתכלה על הבנים, על בני, על תום הקטן שעמד בשורה הראשונה עם עיניים אדומות משינה בלי כרית. "אנחנו מצטערות. חשבנו שזה אתם. לא הייתה לנו הוכחה. רק היה לנו… כעס."

"והרבה שקיות," אמרה פני.

הבנים שתקו. רגע ארוך, מתוח, מהסוג שבו כל בית הגבעה מחזיק את הנשימה.

ואז בני משך באף ואמר, "בסדר. אבל אתן מחזירות אותן. וגם מקפלות לנו את הפיג'מות."

"רק לשבוע," אמרה אליס מהר.

"לשבועיים."

"עשרה ימים."

"סגור."

הם לחצו ידיים, בנים ובנות, באמצע המסדרון, וכל הצעירים מחאו כפיים, כאילו נחתם הסכם שלום בין שתי ממלכות. כי בעצם, זה בדיוק מה שקרה.

אחר כך כולם ירדו ביחד למרתף, בנים ובנות, בשורה ארוכה, כמו נמלים. במרתף היה קר וחשוך ומריח מתפוחי אדמה, ובפינה, ליד הארגזים של זהבה, עמדו שלוש שקיות כביסה נפוחות. כל ילד שלף משם את הכרית שלו. תום מצא את הכרית עם הדינוזאור וחיבק אותה כל כך חזק שהדינוזאור כמעט התעקם.

"הוא התגעגע אליי," הסביר תום לכולם.

"ברור שהוא התגעגע," אמרה מאיה, ומשהו בקול שלה אמר שהיא יודעת בדיוק איך זה.

הסרט של יום שישי לא בוטל.

באותו לילה, בחדר שבע, פלאפל ישן בסל שלו, ליד המיטה של מאיה, על הגרב הוורודה עם הנקודות. הזכוכית החדשה בחלון העגול שתקה. רק הרוח בחוץ עוד נשבה קצת, מבקשת להיכנס, ולא מצליחה.

"אמי?" לחשה מאיה מהמיטה.

"כן?"

"הבית הזה מדבר הרבה."

אמי חשבה על זה. על החלון שמייבב, על הקירות שמגרדים, על הרצפה שחורקת במדרגה השבורה. "כן," אמרה. "הוא מדבר הרבה. אבל הוא אף פעם לא מדבר רע. הוא פשוט בית זקן שיש לו הרבה מה להגיד."

"כמו זהבה," אמרה חוטי, חצי ישנה.

הן צחקו, שלושתן, בשקט, מתחת לשמיכות. ומאיה נרדמה בלי להחזיק את היד של אף אחד. אבל אמי ראתה שהיא מושיטה יד אחת החוצה מהמיטה, לתוך הסל, ומחזיקה בה, ממש בקצה האצבעות, את הזנב הלבן והעגול של פלאפל.

אמי פתחה את הפנקס וכתבה, לאור הפנס:

תיק מספר 2: רוח באגף הבנות. נפתר. הרוח: חלון סדוק ורוח חזקה. הגירוד: פלאפל בונה מיטה. הגרביים: מיטה. הכי אמיצה: מאיה.

היא כיבתה את הפנס. בבוקר, היא לא ידעה עדיין, מישהו כבר יחכה לה בחדר האוכל, ליד לוח הנקודות. ומשהו בלוח לא יהיה בסדר בכלל.

אמי הבלשית פרק 4: הגרב השלישית - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין