לוח הנקודות של בית הגבעה היה לוח ירוק וישן, מהסוג שכותבים עליו בגיר, והוא היה תלוי בחדר האוכל גבוה מאוד, כמעט ליד התקרה. ככה החליטה הגברת כהן לפני שנים, אחרי שמישהו, שאף אחד לא אמר את שמו אבל כולם הסתכלו על אוליבר, הוסיף לבנים מאה נקודות עם גיר כתום.
הלוח היה מחולק לשניים. בצד ימין היה כתוב "בנות", ובצד שמאל היה כתוב "בנים". מתחת לכל צד היה מספר גדול. ובכל יום שישי, הצד שניצח קיבל את הזכות לבחור את הסרט, ואת הקינוח של שבת, ובעיקר את הזכות להסתובב כל השבוע עם האף למעלה.
ביום ראשון בבוקר היה כתוב על הלוח: בנות 14, בנים 12.
ביום שני בבוקר היה כתוב: בנות 13, בנים 13.
"מה?!" צעקה אליס, ועמדה מתחת ללוח עם הידיים על הראש. "היו לנו ארבע־עשרה! ראיתי במו עיניי! אתמול בלילה היו ארבע־עשרה!"
"ועכשיו יש שלוש־עשרה," אמר בני בסיפוק. "כנראה הלוח יודע את האמת."
"הלוח לא יודע כלום! מישהו גנב לנו נקודה! ומישהו נתן לכם נקודה!"
"אולי טעית בספירה," אמר אחד הבנים.
"אני לא טועה בספירה! אני ספרתי את כל השיניים שלי פעמיים!"
שירה המדריכה ונועם המדריך עמדו מתחת ללוח והסתכלו עליו בבלבול. שירה הייתה זאת שכתבה את המספרים כל ערב, בגיר לבן, בכתב עגול ויפה.
"אני כתבתי ארבע־עשרה," אמרה. "אני בטוחה."
"ואני ראיתי אותך כותבת," אמר נועם. "ושנים־עשר לבנים."
"אז מי מחק?"
כל הבנות הסתובבו והסתכלו על כל הבנים. כל הבנים הסתובבו והסתכלו על התקרה, כאילו פתאום התעניינו מאוד במנורות.
"אני רוצה שיהיה ברור," אמרה הגברת כהן מהשולחן שלה, בלי להרים את הראש מהקפה, "שאני לא רוצה לשמוע את המילה 'מלחמה' בחדר האוכל."
אף אחד לא אמר "מלחמה" בחדר האוכל. אבל כולם חשבו אותה.
ביום שלישי בבוקר, אחרי ערב שבו הבנות קיבלו נקודה על שירה בזמן הניקיון והבנים לא קיבלו כלום, שירה כתבה: בנות 14, בנים 13.
ובבוקר, על הלוח, היה כתוב: בנות 13, בנים 13.
הפעם צעקו הבנות כל כך חזק שקוקו, בחוץ, ענה להן מהחצר.
"זה הבנים!" צעקה פני. "בפעם השנייה! הם גונבים לנו נקודות כל לילה!"
"אנחנו לא נוגעים בלוח!" צעק בני. "הלוח הוא כמעט בתקרה! אנחנו לא ציפורים!"
"אוליבר הוא כמעט ציפור," אמרה פני.
אוליבר, שישב בפינה ואכל דייסה, הרים את הכף. "אני לא נוגע בגיר מאז התקרית," אמר. "אני רק בצבעים. זה עקרוני."
ואז קרה משהו שאף אחד לא ציפה לו.
ביום רביעי בבוקר, אחרי שהבנים קיבלו שתי נקודות על ניקוי החצר, היה כתוב בערב: בנות 13, בנים 15.
ובבוקר, על הלוח: בנות 14, בנים 14.
"מה?!" צעק בני, והפעם זה הוא שעמד מתחת ללוח עם הידיים על הראש. "היו לנו חמש־עשרה! עכשיו יש לנו ארבע־עשרה! והן קיבלו נקודה מאיפה?"
"אולי הלוח יודע את האמת," אמרה אליס, בדיוק בקול שבני השתמש בו יומיים קודם.
"זאת הנקמה של הבנות!"
"אנחנו לא נוקמות! אנחנו קיפלנו לכם פיג'מות עשרה ימים!"
ומאותו רגע, כמו שקורה כשמישהו זורק גפרור על ערימת עלים יבשים, בית הגבעה נשרף. כלומר, לא באמת נשרף. אבל הרגיש ככה.
הבנים הפסיקו להעביר לבנות את המלח. הבנות הפסיקו להגיד לבנים בוקר טוב. בתור לחדר האוכל נוצרו שני תורים, אחד לבנים ואחד לבנות, עם רווח של מטר באמצע, ותום הקטן עמד בדיוק ברווח, לא יודע לאן ללכת.
אמי הסתכלה עליו. הוא החזיק את הצלחת הריקה שלו בשתי ידיים, והשפה התחתונה שלו רעדה קצת, כמו שקורה לפני שבוכים. אף אחד לא שם לב אליו. כולם היו עסוקים מדי בלהסתכל זה על זה בכעס.
"תום," קראה לו אמי. "בוא, תעמוד איתי."
"אבל את בנות," אמר תום.
"אני אמי," אמרה אמי. "זה מספיק."
תום בא ועמד לידה, ואמי רשמה משהו קטן בפנקס, בלי לדעת עדיין למה.
בתוך המטבח זהבה עמדה מול הדלפק, עם המלכה ביד, והסתכלה על שני התורים בחוסר אמון.
"מה זה?" שאלה. "שני תורים? אתם רוצים שאני אבשל גם שני סירים? מרק לבנים ומרק לבנות? בסוף תבקשו שתי שמשות!"
"אנחנו לא רוצים שתי שמשות," אמר בני. "אנחנו רוצים שהבנות יפסיקו לרמות."
"ואנחנו רוצות שהבנים יפסיקו לגנוב," אמרה פני.
זהבה הכתה עם המלכה על הסיר, בום אחד חזק. "אצלי יש סיר אחד," הכריזה. "מי שרוצה מרק, עומד בתור אחד. מי שרוצה מלחמה, הולך לאכול אצל קוקו בלול."
באותו ערב כולם עמדו בתור אחד. אבל הם עמדו בו בשתיקה, וזה היה כמעט גרוע יותר.
"נועם," אמרה שירה, בערב, בחדר המדריכים, "אם זה ימשיך, אני מבטלת את הטיול לים."
"את לא יכולה לבטל את הטיול לים. כולם מחכים לטיול לים חצי שנה."
"אז שיפסיקו."
הדלת של חדר המדריכים לא הייתה סגורה עד הסוף. ולמה אמי עמדה בדיוק שם, במסדרון, עם כוס מים, אף אחד לא שאל.
היא חזרה לחדר שבע ומצאה את חוטי יושבת על המיטה וקולעת צמיד כועס מאוד, אדום ושחור.
"מה זה?"
"צמיד מלחמה," אמרה חוטי. "בשביל אליס. היא ביקשה."
"חוטי."
"מה? אני רק קולעת. אני לא לוקחת צד. אני ספקית."
"הם רוצים לבטל את הטיול לים."
חוטי הפסיקה לקלוע. "את הים?" היא הניחה את הצמיד, כאילו הוא פתאום נהיה חם. "אסור להם לבטל את הים. אני מחכה לים מאז שנולדתי. טוב, מאז החנוכה. אבל זה הרגיש כמו מאז שנולדתי."
"אז אנחנו צריכות לגלות מי משנה את המספרים," אמרה אמי. "לפני שזה יקרה."
למחרת, בהפסקה של בית הספר, הם נפגשו שלושתם מתחת לעץ החרוב. ליאו הביא את מחברת המפות שלו, ובה כבר הייתה טבלה מסודרת.
"עשיתי רשימה," אמר. "של מה שהשתנה בכל לילה."
הוא הראה להם:
יום ראשון בערב: בנות 14, בנים 12. בבוקר: 13, 13.
יום שלישי בערב: בנות 14, בנים 13. בבוקר: 13, 13.
יום רביעי בערב: בנות 13, בנים 15. בבוקר: 14, 14.
"מה אתם רואים?" שאל.
חוטי הסתכלה על הטבלה עד שהעיניים שלה התחילו לכאוב. "אני רואה מספרים," אמרה. "הרבה מספרים. אני רואה שליאו כותב את הארבע מאוד ישר."
אבל אמי ראתה משהו אחר.
"כל בוקר," אמרה לאט, "המספרים יוצאים שווים. שלוש־עשרה ושלוש־עשרה. שלוש־עשרה ושלוש־עשרה. ארבע־עשרה וארבע־עשרה. מי שמשנה אותם לא לוקח נקודות לעצמו. הוא לא בצד של הבנים, והוא לא בצד של הבנות. הוא פשוט עושה שוויון."
ליאו הנהן לאט. "זה גם מה שאני חשבתי. אבל זה לא הגיוני. למה מישהו ירצה שאף אחד לא ינצח?"
"אולי מישהו שלא אוהב תחרויות," אמרה חוטי.
"כולם אוהבים תחרויות," אמר ליאו.
"אני לא אוהבת תחרויות," אמרה חוטי. "אני אוהבת לנצח. זה שונה."
אמי כבר קמה. "אני צריכה לראות את הלוח מקרוב," אמרה.
"הוא כמעט בתקרה," הזכיר לה ליאו.
"אז אני צריכה סולם."
בדרך לחדר האוכל הם עברו ליד אוליבר, שישב על המדרגות וצבע בכתום קופסת נעליים.
"אוליבר," אמרה אמי. "שאלה אחת."
"זה לא אני," אמר אוליבר מיד. "מה שזה לא יהיה."
"איך אתה היית מגיע ללוח הנקודות, אם היית רוצה?"
אוליבר חשב, והעיניים שלו נדלקו, כמו תמיד כשמישהו שאל אותו שאלה של ממציא. "שלושה כיסאות אחד על השני. או מקל ארוך עם ספוג בקצה. או לאלף את קוקו לעוף עם גיר במקור. אבל קוקו לא מוכן. ניסיתי."
"ניסית?"
"זה היה מזמן," אמר אוליבר. "הוא נעלב."
אחרי בית הספר, כשחדר האוכל היה ריק והכיסאות היו הפוכים על השולחנות, דוד השרת הביא להם את הסולם הקטן שלו. הוא החזיק אותו בשתי ידיים בזמן שאמי טיפסה, ושרק בשקט מנגינה של שיר ישן.
"שלוש מדרגות," אמר. "לא יותר. ואם את נופלת, את נופלת עליי, לא על הרצפה. הרצפה חדשה."
אמי טיפסה שלוש מדרגות, והלוח הגיע בדיוק לגובה הפנים שלה.
מקרוב, הלוח נראה אחרת לגמרי. היא ראתה את כל הכתמים, את השרידים של מספרים ישנים שנמחקו, את הקווים החלשים של מאה הנקודות הכתומות מלפני שנים, שאף מטלית לא הצליחה למחוק עד הסוף. והיא ראתה את המספרים של הבוקר.
"ליאו," קראה. "המספרים של שירה, מאתמול בערב, איך הם נראו?"
"עגולים," אמר ליאו מלמטה. "שירה כותבת עגול."
"אז זה לא הכתב של שירה."
הספרה ארבע של הבנים, במספר ארבע־עשרה, הייתה עגולה ויפה. כתב של שירה. אבל הספרה ארבע של הבנות הייתה אחרת. עקומה. גבוהה מדי. עם קו אחד שיצא החוצה כמו רגל של עכביש. ומתחתיה, כשאמי הסתכלה טוב, היו סימנים של מחיקה. מישהו מחק שם שלוש, וכתב במקומו ארבע.
ומעל הכול, ממש בקצה, הגיר נמרח קצת, כאילו יד קטנה, מאוד קטנה, נגעה שם.
"מצאת משהו?" צעקה חוטי מלמטה. היא ישבה על אחד השולחנות, עם פלאפל בחיק, וקלעה מתוך עצבים צמיד חדש, הפעם צהוב. "כי אם לא מצאת, אני רוצה שתדעי שאני רעבה, ושפלאפל אכל לי את החוט האדום."
"עוד רגע."
אמי ירדה מדרגה אחת, אחר כך עוד אחת. ואז היא ראתה את זה, נמוך יותר, על הקיר מתחת ללוח. שם, בגובה של הברכיים של מבוגר, היו טביעות אצבעות. טביעות אצבעות לבנות מגיר, קטנות מאוד, כמו של בובה. חמש נקודות קטנות, ואחריהן מריחה, כאילו מישהו נשען על הקיר בזמן שעלה.
אמי הסתכלה ימינה. צמוד לקיר, ממש מתחת ללוח, עמד שולחן הקטנים, השולחן הנמוך שבו אכלו הילדים הכי צעירים בבית. ועל הקצה שלו, על המשטח, היה סימן חצי מחוק של סוליה קטנה. סוליה עם פסים עגולים, כמו של נעלי ספורט של ילדים.
"מישהו עלה על השולחן הזה," אמרה, "ואחר כך על משהו נוסף. אולי כיסא. ואז הוא הגיע ללוח."
"זה מאוד מסוכן," אמר דוד ברצינות, והפסיק לשרוק.
"כן," אמרה אמי. "ומי שעשה את זה רצה מאוד משהו."
והיה עוד משהו.
בתחתית הלוח, ממש בפינה, מישהו כתב בגיר משהו קטן. אולי ניסיון. אולי תרגול. ספרה אחת, יחידה, שלא הייתה שייכת לשום תוצאה.
זה היה שלוש. אבל הוא היה הפוך. הקשתות שלו פנו לצד הלא נכון, כמו שלוש שמסתכל במראה.
אמי הרגישה את הלב שלה מתחיל לדפוק, כמו תמיד כשרמז נכנס למקום.
"מה מצאת?" שאל ליאו, ועכשיו גם דוד הרים את הראש.
אמי ירדה מהסולם והסתכלה על שניהם, ואחר כך על חוטי.
"מי שמשנה את המספרים," אמרה בשקט, "עוד לא יודע לכתוב שלוש."