אמי הבלשית פרק 1

הפעמון של חדר האוכל צלצל בדיוק כמו כל בוקר, ורק שהבוקר הזה משהו כבר הריח לא בסדר.

"אמי, תזוזי!" דחפה ג'סיקה את הדלת של אגף הבנות בכתף. "אם לא נגיע ראשונות, הבנים ייקחו את כל הלחמניות המתוקות."

"יש לחמניות של יוסי," אמרה אמי, וקשרה את השיער בגומייה. "ואת תמיד רצה כאילו מישהו מחלק פרסים בתור."

"זה לא נכון," אמרה ג'סיקה, ואז לחשה, "טוב, קצת נכון."

הן רצו במסדרון. הארנב פלאפל עבר לידן בלי למהר, עם עלה חסה בפה, כאילו הוא המנהל האמיתי של הבית. מאחוריהן צעקה אליס, "תשמרו לי מקום!" ופני ענתה, "רק אם תרוצי מהר יותר מהתרנגול!"

בחצר כבר עמד קוקו התרנגול על שרפרף עץ, מקריא בקריאות קצרות את בוקרו של העולם. דוד השיפוצניק עבר עם ארגז ברגים ואמר לו, "בוקר טוב גם לך, בוס," וקוקו ענה בקריאה אחת חדה, כאילו אישר את הלוח זמנים.

"הנה ליאו," אמרה אמי.

ליאו חיכה ליד הדלת של חדר האוכל, עם תיק קטן על הכתף ועם השיער עדיין רטוב מהברז. "יש בעיה," הוא אמר בלי שלום.

"איזו בעיה?" שאלה ג'סיקה. "נגמרו הלחמניות?"

"גרוע יותר," אמר ליאו. "אין שייקים."

אמי עצרה. "מה זאת אומרת אין שייקים? יוסי מכין שייקים כל יום שלישי. היום שלישי."

"לכן אמרתי בעיה," אמר ליאו, ופתח להם את הדלת.

בחדר האוכל היה רעש רגיל של כיסאות וצלחות, אבל ליד דלפק ההגשה עמד יוסי הטבח עם הסינר הנקי ועם פנים של מי שגילה שמישהו גנב לו את השמש. על השיש הייתה קערת פירות ענקית, בננות, תותים, חלב, קרח, והכול מחכה. רק דבר אחד חסר באמצע, בדיוק במקום שבו תמיד עמדה הכף הענקית מעץ, זו עם הידית הארוכה והחריטה הקטנה בצד: "של יוסי, לא לגעת."

"איפה הכף שלי?" שאל יוסי את האוויר, ואז שאל את המדריכה שירה, ואז שאל את המדריך נועם, ואז שאל את הקערה עצמה.

"אולי שמת אותה במדיח?" הציע נועם בזהירות.

"אני לא שם את הכף במדיח," אמר יוסי. "הכף הזאת לא נכנסת למדיח. הכף הזאת היא מלכת המטבח. בלי הכף אין שייק. בלי שייק יש מרד. אני מכיר את הילדים האלה."

"אנחנו לא עושים מרד," אמר ילד קטן מהשולחן הראשון, "אנחנו רק רוצים בננה טחונה."

אמי ניגשה לדלפק. "מתי ראית אותה לאחרונה?"

יוסי הסתכל עליה. "את אמי. הילדה עם הפנקס."

"כן," אמרה אמי, והוציאה את הפנקס הקטן מהכיס. "מתי."

"אתמול בערב, אחרי ארוחת הערב. שטפתי, ייבשתי, תליתי על הוו המיוחד. הוו המיוחד ריק. תסתכלי." הוא הצביע על וו מעל השיש. הוו באמת היה ריק, ורק עיגול בהיר על הקיר סיפר שהכף הייתה שם שנים.

ג'סיקה עלתה על קצות האצבעות. "אולי היא נפלה מאחורי המקרר?"

"כף בגודל של משוט לא נופלת מאחורי מקרר בלי רעש של רעידת אדמה," אמר יוסי. "מישהו לקח אותה."

בדיוק אז נכנס אוליבר מאגף הבנים, עם חולצה הפוכה ועם חיוך של מי שכבר הספיק לעשות משהו לפני הארוחה. מאחוריו באו שני בנים מגיל הבוגרים יותר, צוחקים על משהו שלא שתפו.

"בוקר טוב," אמר אוליבר. "למה כולם נראים כמו מיץ בלי קש?"

"הכף של יוסי נעלמה," אמרה שירה. "אתה יודע משהו?"

"אני?" אוליבר שם יד על החזה. "אני יודע רק דברים טובים. למשל, שהפוני סוכר אכל הבוקר שלושה תפוחים, ושפלאפל ישן על נעל של דוד."

"אוליבר," אמרה אם הבית רותי מהפתח, עם ספל קפה ביד ועם השיער עדיין לא מסודר לגמרי. "אם לקחת משהו מהמטבח, תגיד עכשיו."

"אמא, אני לא לקחתי כף," אמר אוליבר. "למה אני צריך כף ענקית? אני לא מערבב אגמים."

אמי רשמה בפנקס: אוליבר מכחיש. חיוך גדול מדי.

"בנים," קרא ילד מהשולחן האחורי, "אם אין שייקים, אנחנו מנצחים את התחרות של השבוע בנקודה הראשונה. הבנות תמיד מנצחות בבוקר שייקים כי הן רצות מהר יותר לתור!"

"זה לא חוק!" צעקה פני. "וחוץ מזה, בלי שייקים כולנו מפסידים!"

"לא נכון," אמר הבן, "אנחנו מפסידים פחות."

"די," אמר המנהל מר כהן, שנכנס בדיוק בזמן לשמוע את המילה תחרות. "היום יש לנו תחרות מסדרונות נקיים בין האגפים, לא תחרות מי צועק יותר חזק על פירות. יוסי, יש פתרון?"

"יש פתרון אחד," אמר יוסי. "מוצאים את הכף. עד אז יש לחמניות ולביבות. בלי שייק."

נשמעה אנחה קבוצתית, מהסוג שרק חדר אוכל מלא ילדים יודע להוציא.

אמי סגרה את הפנקס. "אנחנו נמצא אותה."

"מי זה אנחנו?" שאל מר כהן.

"אני, ג'סיקה וליאו," אמרה אמי. "ופלאפל, אם הוא יסכים."

"פלאפל לא מסכים לכלום," אמר ליאו, "הוא רק הולך למקומות מעניינים."

רותי ליטפה לאמי את הראש בביטול עדין. "רק אל תיכנסו למחסן בלי דוד, ואל תאשימו ילדים בלי ראיה. ואתה," היא הסתובבה אל אוליבר, "אם הכף תופיע פתאום ליד אחת ההמצאות שלך בחצר, אני אשב איתך לשיחה ארוכה."

"אני נעלב," אמר אוליבר, אבל כבר פינה מקום בתור ללביבות.

הם לקחו לחמניות וישבו בקצה השולחן הארוך. אליס ופני הצטרפו מיד.

"אז מה עושים?" שאלה אליס. "בודקים את אגף הבנים קודם? כי זה תמיד הם."

"לא תמיד," אמר ליאו.

"כמעט תמיד," אמרה פני.

"מתחילים במטבח," אמרה אמי. "תעלומה מתחילה במקום שבו הדבר נעלם, לא במקום שבו כיף להאשים."

ג'סיקה נשכה לחמנייה. "את מדברת כמו ספר."

"אני מדברת כמו בלשית," אמרה אמי, וחייכה חצי חיוך. "אחרי האוכל ניכנס למטבח עם יוסי. אחר כך נבדוק את הוו, את הרצפה, את הדלת האחורית לחצר. אם מישהו הוציא כף בגודל כזה, הוא לא עף איתה בחלון."

"אולי כן," אמר אוליבר מרחוק, כאילו שמע, "אם היו לו כנפיים."

"אין לו כנפיים," אמרה ג'סיקה.

"לקוקו יש," אמר אוליבר.

"לקוקו אין כנפיים מספיק גדולות לכף של יוסי," אמר ליאו ברצינות גמורה, ואמי רשמה גם את זה, כי אצלם לפעמים הרצינות של ליאו הייתה הרמז הכי טוב.

כשהצלחות התרוקנו, יוסי הניף יד. "בואו, בלשים. חמש דקות. אחר כך אני צריך לקלף תפוחי אדמה עם כף רגילה, וזה עלבון למקצוע."

הם נכנסו למטבח. הריח היה של בננות מחכות ושל סבון כלים. אמי כרעה ליד הוו הריק. על הרצפה, ממש מתחת, היה סימן קטן של מים שכבר כמעט התייבש, ולידו קצת נסורת עדינה.

"נסורת?" לחשה ג'סיקה. "במטבח?"

"דוד עובד היום על ספסל חדש בחצר," אמר ליאו. "אבל נסורת לא אמורה להגיע עד כאן."

אמי הרימה אצבע. על קצה האצבע נשארה נקודה של צבע כתום זוהר, מאותו סוג שאוליבר אהב למרוח על כל דבר שזז.

"מצאתי משהו," היא אמרה.

"מה?" שאלו כולם יחד.

אמי הסתכלה אל הדלת האחורית שנפתחה אל החצר, שם סוכר הפוני צהל צהלה קצרה, וקוקו רץ על השרפרף, ופלאפל ישב עם עלה חדש. הצבע הכתום על האצבע שלה נצנץ באור.

"מצאתי," אמרה אמי בשקט, "שהכף לא הלכה לבד."

ג'סיקה לחצה לה את היד. "אז מה עכשיו?"

"עכשיו," אמרה אמי, ופתחה שוב את הפנקס, "אנחנו הולכים אחרי הנסורת, אחרי הצבע, ואחרי מי שחושב שאי אפשר לראות תעלול בבוקר."

מאחוריהם קרא יוסי, "אם תמצאו אותה עד הצהריים, השייקים חוזרים עם קצפת!"

"עם קצפת?" צעקה ג'סיקה כבר בדרך לחצר.

"עם קצפת!" ענה יוסי.

"רגע," אמר ליאו ליד הדלת לחצר. "אם יש נסורת וצבע כתום, זה אומר שמישהו עבר מכאן עם משהו מעץ."

"או עם כף מעץ," אמרה ג'סיקה. "אתה חושב שאוליבר בונה משהו שוב?"

"אוליבר תמיד בונה משהו," אמרה אליס. "השאלה אם הפעם הוא בנה עם הכף של יוסי."

"אני לא מאשימה עדיין," אמרה אמי. "אני רק הולכת לראות. פני, תשאירי את פלאפל בפנים אם הוא רוצה לבוא. הוא מפריע פחות ממה שחושבים."

"פלאפל?" קראה פני אחרי הארנב. "אתה בא לחקירה או נשאר עם החסה?"

פלאפל הביט בה, שמוט את העלה, וקפץ אחרי אמי כאילו ענה "חקירה."

"הוא ענה," אמרה פני. "ראיתם? הוא ענה."

"הוא שמוט עלה," אמר ליאו. "זה לא תשובה."

"אצל פלאפל זה תשובה," אמרה אמי.

"אם זה אוליבר," אמרה ג'סיקה, "אני רוצה להיות שם כשיוסי רואה את הכף."

"אם זה לא אוליבר," אמר ליאו, "אני רוצה להיות שם עוד יותר."

"קדימה," אמרה אמי. "בלשים לא מחכים שהשייקים יתקררו."

אמי לא רצה, אבל היא חייכה. תעלומה ראשונה בבוקר, חברים לידה, וסימן כתום על האצבע. זה בדיוק איך בלשית אמורה להתחיל את היום.