דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 40: מכתב שלא נשלח

הגרעין היה של אלון.

הגרעין היה של אלון.

זה היה הגרעין מהמזח, מהבוקר של היום של אמא. זה שאני בפנים. דניאל שמר אותו בכיס של הסוודר האפור יומיים, ובערב, אחרי המגרש, כשהוריד את הסוודר וזרק אותו על המיטה, הגרעין קפץ מהכיס, התגלגל על השמיכה הצהובה־כחולה, נפל, ונעלם בחריץ שבין המיטה לקיר.

דניאל יכול היה לוותר. זה היה גרעין. לאלון היו מאה אלף כאלה, בשקית, בכל כיס, כנראה גם בגרביים.

הוא לא ויתר. הוא נשכב על הרצפה, על הבטן, הדליק את הפנס של הטלפון, והכניס יד לחושך מתחת למיטה.

הוא מצא: גרב אחת של נדב. עטיפה של שוקולד. את התווית הראשונה שליהי הדביקה לו, ביום הראשון, על הכוס, דניאל, שנפלה מתישהו. פיסת חבל כחול, שהאדמירל כנראה פספסה. את הגרעין.

ודף.

דף מקופל ארבע פעמים, דחוס בין המזרן לקיר, כאילו מישהו התהפך עליו בשינה ודחף אותו לשם בלי לדעת. דניאל משך אותו החוצה, והאיר עליו.

על הצד החיצוני, בכתב יד עקום, עם עט שלחץ חזק מדי, היה כתוב: לאמיר.

* * *

דניאל ישב על הרצפה עם הדף ביד הרבה זמן.

נדב היה במקלחות. אלון היה במשחק קלפים בצריף של הכרישים, שבו הוא, לפי השמועות, לקח לכולם את כל הממתקים בלי להגיד מילה. הצריף היה שקט. מבחוץ, הצפרדעים התחילו את המשמרת שלהן.

לאמיר.

הוא ידע של מי זה. הוא הכיר את הכתב. את ה־א' שנראית כמו כיסא הפוך. את ה־ר' שנמשכת מעבר לקו. זה היה הכתב של הפתק על השמיכה, יש לך שמש על האף. וזה היה הכתב על השלט, על הדלת בבית, אסור להיכנס, במיוחד לך.

ובן ישן פה, על הרצפה, בלילה של החשמל. בקפוצ'ון.

הוא לא צריך לקרוא את זה. הוא ידע שהוא לא צריך לקרוא את זה. זה לא היה שלו. זה לא היה הסוד שלו. הוא אמר את המשפט הזה למאיה כבר שלוש פעמים הקיץ, זה לא הסוד שלי, והתכוון לזה בכל פעם.

אבל זה היה מכתב לאבא שלו.

וזה לא נשלח. זה נפל. מכיס, מתחת למיטה. אולי בן שכח אותו. אולי בן רצה לשלוח אותו, ושכח. אולי, חשב דניאל, ושנא את עצמו קצת כשחשב את זה, אולי הוא צריך לבדוק אם זה משהו שאבא צריך לקבל.

הוא פתח את הדף.

* * *

הכתב בפנים היה גרוע יותר מבחוץ. העט קרע את הנייר במקום אחד. היו מילים שנמחקו בקו, ומעליהן נכתבו מילים אחרות, חזקות יותר. בשורה הראשונה לא היה אמיר יקר. לא היה שלום. היה רק:

אמיר,

זהבה אומרת שצריך לכתוב מכתב למישהו בבית. אז אני כותב לך. לא כי אתה הבית. כי אתה בבית שלי, וזאת הבעיה.

אתה לא אבא שלי. אני רוצה שזה יהיה ברור. אבא שלי גר בברלין ויש לו תינוק שקוראים לו לאון ויש לו כובע מפוספס. אבא שלי לא מתקשר, אבל הוא אבא שלי. אתה סתם מישהו שאמא שלי התחתנה איתו.

אז תפסיק.

תפסיק לדפוק לי על הדלת בלילה בשביל להגיד לילה טוב. אני שומע אותך עומד שם. אתה עומד שם חמש שניות לפני שאתה דופק. אני סופר. אל תדפוק.

תפסיק לעשות פנקייקים ביום שישי, כאילו אנחנו משפחה מפרסומת. אני לא אוהב פנקייקים. (אני אוהב. אבל לא שלך.) (שלך יוצאים יותר טוב משל אמא. אל תגיד לה.)

תפסיק ללחוץ לי יד. כמו גבר לגבר. אני לא גבר שלך.

תפסיק לשאול איך היה בבית ספר. אתה לא באמת רוצה לדעת. אבא שלי אף פעם לא שאל, ולפחות הוא היה כן.

ותפסיק לשים לי את המשחקים של מכבי בטלוויזיה בסלון, ואחר כך ללכת למטבח, כאילו במקרה, כדי שאני אוכל לראות לבד. אני יודע שאתה עושה את זה בכוונה. אני לא טיפש. אתה אוהד הפועל. ראיתי את הצעיף במחסן.

והבן שלך. תגיד לו שיפסיק גם. תגיד לו שיפסיק להיות נחמד. שיפסיק לשים קרם הגנה על החלון שלי, ולאכול צ'ילי, ולשבת מחוץ לצריף. אני יודע איך זה נגמר. זה תמיד נגמר אותו דבר. בהתחלה כולם נחמדים, ואחר כך הם הולכים לברלין.

דניאל עצר לנשום. הוא לא ידע שהוא עצר לנשום עד שהריאות שלו ביקשו.

השורה הבאה נמחקה. בקו חזק מאוד, שוב ושוב, עד שהנייר נקרע שם. אבל אפשר היה לקרוא, בקושי, את ההתחלה שלה: ואם אני אתחיל לאהוב

ואז, מתחת לקו, באותיות קטנות יותר, כאילו מישהו החליט להגיד את זה רק בשקט:

ותפסיק להצחיק את אמא שלי ככה. כי אז אני לא יכול לשנוא אותך כמו שצריך.

בן.

* * *

דניאל ישב על הרצפה עם הדף. מבחוץ, הצפרדעים המשיכו כאילו כלום לא קרה. מאיפשהו, מהגבעה, נשמעה הגיטרה של גילי, ומעליה, לרגע, צחוק קטן, של מישהי שלא צוחקת אף פעם.

ותפסיק להצחיק את אמא שלי ככה.

הוא חשב על אבא. על אבא, שחזר בלילות מהעבודה עם פרצוף של מישהו שנשא משהו כבד כל היום, ושבשנה הראשונה אחרי אמא בכלל לא צחק. ועל אבא של עכשיו, שעומד במטבח ביום שישי עם מחבת, ושר שירים של שנות השמונים לא נכון, בשביל שמיכל תצחק, ומיכל צוחקת, וזה הדבר הכי טוב בבית, וגם הדבר שבגללו בן שונא אותו.

הוא חשב על חמש השניות ליד הדלת. הוא לא ידע שאבא עושה את זה. הוא לא ידע שאבא שם את המשחקים של מכבי והולך למטבח. הוא לא ידע שאבא ניסה, כל ערב, בשקט, בדרכים שבן ספר ודניאל לא ראה.

ואם אני אתחיל לאהוב

הוא קרא את זה שוב. את החלק המחוק. את החלק שבן כתב, ואחר כך ניסה להעלים, עד שהעט קרע את הנייר.

ואז הוא הבין למה בן צעק עליו היום על המגרש. אני לא צריך אותך. זה לא היה אני לא אוהב אותך. זה היה ההפך. זה היה מישהו שנמצא במים, רואה מישהו זורק לו חבל, ומפחד כל כך שהחבל יחזיק, שהוא מעדיף לטבוע.

* * *

היו לו שתי אפשרויות. הוא ראה את שתיהן, ברורות, כמו שני כיוונים של רוח.

הוא יכול היה לקחת את הדף לבן. לדפוק על הדלת של שפמנון, ולהגיד מצאתי את זה, ואולי לשבת איתו, ולהגיד לו אני לא הולך לברלין. אני לא הולך לשום מקום. ואבא שלי לא הולך לשום מקום. ואתה יכול לאהוב, ולא יקרה כלום.

אבל הוא ראה את הפנים של בן, היום, על המגרש. אתה יודע איך זה, שכולם רואים שמישהו צריך להציל אותך?

ואם בן יידע שדניאל קרא את זה, את זה מכל הדברים, את ואם אני אתחיל לאהוב, הוא לא יסלח לו. לא כי דניאל קרא. כי דניאל ראה. וזה מה שבן לא יכול לסבול: שיראו אותו.

אז הוא בחר באפשרות השנייה.

הוא קיפל את הדף. בדיוק לאורך הקיפולים הישנים, ארבע פעמים, בזהירות של מי שמחזיר משהו שבור למדף. הוא בדק שהפינה הקרועה בפנים. הוא שכב שוב על הבטן, והכניס את היד מתחת למיטה, והחזיר את הדף למקום שלו, בין המזרן לקיר, בדיוק איפה שמצא אותו.

את הגרעין הוא השאיר בכיס. הייתה לו הרגשה מוזרה שאלון היה מסכים, ושגם אם לא, אלון לא היה אומר.

* * *

בעשר ורבע, מישהו דפק על הדלת.

דפיקה אחת. קטנה. כמעט לא דפיקה. דניאל ידע מי זה לפני שפתח.

בן עמד שם. לא בפיג'מה הפעם. בבגדים, עם הקפוצ'ון, עם הידיים בכיסים, ועם הפנים של מישהו שהיה מעדיף להיות בכל מקום אחר בעולם, כולל בתוך הקן של האדמירל.

"אני לא בא להתנצל," אמר בן מיד.

"בסדר."

"אני רק… אני חושב ששכחתי פה משהו. בלילה. של החשמל." הוא הסתכל מעבר לכתף של דניאל, לתוך הצריף, אל הפינה, אל המיטה. "זה לא חשוב. זה סתם נייר."

דניאל זז הצידה.

בן נכנס. הוא לא הסתכל על דניאל. הוא ירד על הברכיים ליד המיטה, הכניס יד, חיפש. דניאל ראה את הכתפיים שלו נדרכות, ואז נרגעות, כשהיד מצאה.

בן הוציא את הדף. הוא הסתכל עליו. הוא בדק את הקיפולים, דניאל ראה, באצבעות, אחד אחד, כמו מי שבודק אם מישהו פתח מגירה. ארבעה קיפולים. נקיים. בדיוק כמו שהיו.

הוא הרים את העיניים.

"קראת את זה?" שאל.

דניאל הסתכל עליו. הוא חשב על כל התשובות. לא הייתה שקר. כן הייתה אמת שבן לא יכול לשאת. והוא כבר שיקר היום פעם אחת, בחדר האוכל, עם הכרית, והשקר ההוא עוד ישב לו בגרון כמו עצם של דג.

"זה שלך," אמר דניאל. "זה תמיד היה שלך."

בן הסתכל עליו הרבה זמן. דניאל לא ידע מה הוא רואה. אולי שום דבר. אולי הכול.

ואז בן שם את הדף בכיס של הקפוצ'ון, עמוק, ויצא. ליד הדלת הוא עצר, עם הגב לדניאל, עם יד על המשקוף. המשקוף של שקנאי היה נמוך. בן הגיע אליו בקלות.

"על המגרש," אמר, לחושך. "מה שאמרתי."

דניאל חיכה.

"זה היה נכון," אמר בן. "אני לא צריך אותך."

"אני יודע."

"אבל…" בן עצר. היד שלו נלחצה על המשקוף, ואז שחררה. "אבל מסי זה היה טוב. רועי לא ידע מה להגיד. אף פעם לא ראיתי את רועי בלי מה להגיד."

והלך.

* * *

דניאל ישב על המיטה. מבחוץ, הוא שמע את הצעדים של בן במורד השביל, ואת הדלת של שפמנון נפתחת ונסגרת, ואת עומר מתחיל לנחור, כאילו חיכה שבן יחזור כדי להתחיל.

הוא הוציא את המחברת הכחולה.

הוא עבר על הכללים. אחת, לא לטבוע. שתיים, לא להטביע אף אחד אחר. שלוש, אם מישהו שוכח, מישהו אחר צריך לזכור. ארבע, לא לחבב את האויב, מחוק, וכתוב שוב, ושמונה שניות בשוליים.

הוא הפך לדף חדש. דף ריק לגמרי.

בראש הדף, הוא כתב כותרת. לאט. באותיות מסודרות, כמו של ליהי:

מה בן צריך כדי להרגיש בבית.

הוא הסתכל על זה הרבה זמן, כמו שמסתכלים על מפה של מקום שעוד לא היו בו. ואז, מתחת, הוא כתב את הסעיף הראשון. זה היה הדבר היחיד שהוא היה בטוח בו לגמרי.

1. שאבא ימשיך להצחיק את מיכל. גם אם זה הורס לו.

הוא סגר את המחברת, ושם אותה מתחת לכרית, וכיבה את הפנס. ובחושך, עם הגרעין של אלון בכיס, ועם המילים ואם אני אתחיל לאהוב חרוטות לו מאחורי העיניים כמו אור שמסתכלים עליו יותר מדי זמן, הוא שכב והקשיב לטרקטור דרך הקיר, עד שנרדם.

מה שקורה במחנה פרק 40: מכתב שלא נשלח - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין