ביום שבת בבוקר, דוד בני ירד לחדר האוכל בחולצה מגוהצת.
זה היה אירוע. שבוע שלם כולם ראו את בני בחולצות מקומטות, עם כתמי קפה, ופעם אחת עם שארית של עוגה על הכתף, שאף אחד לא העז להזכיר. ועכשיו, פתאום, חולצה תכולה, מגוהצת, עם כל הכפתורים במקום. והשיער שלו היה מסורק. והוא הריח, הודיעה ליבי אחר כך, "כמו חנות של סבונים".
הוא ניגש לשולחן שבו ישבה הדודה קלרה עם הקפה שלה, וכחכח בגרון.
"קלרה," הוא אמר. "אני צריך עזרה."
"אתה הולך לאיבוד," אמרה קלרה, בלי להרים את הראש. "אני יודעת. כל העיר יודעת."
"לא. כלומר, כן, אבל לא עכשיו." בני כחכח שוב. "אני רוצה לקנות מתנות. לילדים. לכל אחד מהם. אחרי כל מה שהיה, אחרי הטירה, אחרי האביר עם הכפית…" הוא נשם עמוק. "ואמרו לי שיש שוק פשפשים בשבת, ליד השוק הגדול. ואני לא יודע לבחור מתנות. בפעם האחרונה שבחרתי מתנה לבד, קניתי לשירה מחבת. ליום ההולדת. היא לא דיברה איתי חודש."
קלרה הרימה את הראש לאט. היא הסתכלה על החולצה המגוהצת. על השיער המסורק. ועל בני, שעמד ומחכה, כמו תלמיד שמחכה לציון.
"אתה תבחר דברים מכוערים," היא אמרה.
"נכון," הודה בני.
"ואתה תתמקח רע."
"נורא."
קלרה לקחה את הקפה, שתתה אותו בלגימה אחת, וקמה. "אני מביאה סל," היא אמרה.
בני נשאר לעמוד שם עוד רגע, עם חיוך גדול ומבולבל, כמו מי שזכה בפרס ולא זוכר שהשתתף בהגרלה.
* * *
בשולחן הסמוך, שבעה זוגות עיניים עקבו אחרי השיחה כמו אחרי משחק טניס.
"הוא גיהץ," לחשה ליבי. "בני גיהץ. זה רמז."
"זה תרגיל," אמרה ג'ס, והוציאה את הטלפון. "תרגיל מעקב. אנחנו צריכים להתאמן. בפעם הבאה, עם השכנה, או עם העכבר, או עם המצלמה, נצטרך לדעת לעקוב בלי שיראו אותנו. ואין מטרה יותר קלה מבני."
"ואת קלרה," אמרה אלה. "היא שמה לב לכל דבר. פעם היא ראתה שגנבתי עוגייה, מהחדר השני, עם הגב אליי."
"אז זה תרגיל מתקדם," אמרה גרטה, ופתחה את המחברת הירוקה.
נועה היססה רק רגע. אחר כך היא נזכרה ביום שלישי, ובקו העקום שמחק את הספונטניות המתוכננת, וקמה ראשונה.
רק תום לא הצטרף. הוא הודיע שהוא הולך עם אבא ואמא לגן החיות, ושיש שם פינגווינים, ושפינגווינים יותר חשובים מבלשים. אף אחד לא התווכח.
* * *
שוק הפשפשים היה גדול, רועש וצפוף, ומלא בדברים שאף אחד לא צריך ושכולם רוצים. היו שם שולחנות עם כלי חרסינה סדוקים, ומכונות כתיבה, ובובות עם עיניים שזזות, ומפות ישנות, ומדליות של צבאות שכבר לא קיימים, וערימות של כובעים.
הכובעים היו הבעיה הראשונה.
בני עצר מולם כמו ילד מול חנות ממתקים. הוא הרים כובע קש עם סרט אדום, ושם אותו על הראש. "מה דעתך?"
"לא," אמרה קלרה.
הוא הרים כובע בייסבול עם כיתוב "וינה" באותיות זהב. "וזה?"
"לא."
הוא הרים כובע לבד ירוק, עם נוצה.
"אם אתה שם את זה על הראש," אמרה קלרה, בשקט מסוכן, "אני הולכת הביתה. ברגל. עד זלצבורג."
בני החזיר את הכובע הירוק מהר מאוד, וכמעט הפיל את השולחן.
מאחורי עגלה של ספרים ישנים, ארבע מטרים משם, ליבי צילמה בזום. היא הרכיבה משקפי שמש ענקיים, וכובע שקנתה בעשרה סנט, וחשבה שהיא בלתי נראית לחלוטין. ג'ס, לידה, הסבירה בלחש שזה לא עובד, כי היא היחידה בשוק עם משקפי שמש ביום מעונן. גרטה רשמה: "10:14. ויכוח על כובעים. נוצה נפסלה."
"על מה הם מתווכחים עכשיו?" שאלה אלה.
נועה הקשיבה. "על אפרסמונים," היא אמרה. "לא. משמשים."
בצד השני של השוק, בין דוכני הפירות, קלרה החזיקה משמש ביד, כמו עורכת דין מחזיקה ראיה. "המשמשים האלה מהוואכאו," היא אמרה. "אלה המשמשים היחידים בעולם. כל השאר זה תפוחי אדמה כתומים."
"בישראל יש משמשים מצוינים," אמר בני.
"בישראל יש שמש. זה לא אותו דבר."
"בישראל יש גם משמש וגם שמש! זה בשם!"
המוכר, איש זקן עם שפם לבן, הסתכל עליהם מצד לצד, עם החיוך של מי שראה כבר הכול, וכשהם סוף סוף השתתקו, הוא שקל שקית של משמשים ונתן להם אותה, ושאל: "כמה שנים אתם נשואים?"
קלרה נחנקה. בני הפיל שני משמשים. אף אחד מהם לא ענה. הם שילמו מהר מאוד והלכו משם, בכיוונים הפוכים, ואחרי עשרה צעדים בני פנה שמאלה, לכיוון היציאה הלא נכונה, וקלרה הסתובבה, וחזרה, ותפסה אותו בשרוול. כמו תמיד.
מאחורי דוכן של צנצנות חמוצים, לוקאס, שקיבל תפקיד של "מעקב אחורי", טעם מכל צנצנת פתוחה. הוא כבר לא עקב אחרי אף אחד. הוא רק טעם. "זה בשביל הכיסוי," הוא הסביר, עם פה מלא מלפפון. "בלש אמיתי משתלב בסביבה." המוכרת, אישה רחבה עם סינר פרחוני, הסתכלה עליו בחשדנות גוברת, ובסוף מכרה לו צנצנת שלמה, רק כדי שיפסיק.
פעם אחת הם כמעט נתפסו. בני הסתובב פתאום, באמצע משפט, כדי להראות לקלרה משהו מאחוריו, וכל הבלשים מהאגם צללו בבת אחת אל מאחורי מתלה של מעילי פרווה ישנים, שהריחו מנפטלין ומסבתות. הם עמדו שם, דחוסים, בלי לנשום, עשרים שניות ארוכות. כשיצאו, לוקאס חבש לראשו כובע פרווה ענק, עם אוזניים, שמצא על המתלה, ונראה כמו דוב קטן ורעב.
בני ראה אותו. הוא נופף. "שלום, לוקאס!" הוא קרא בעליזות, ופנה בחזרה אל קלרה, והמשיך את המשפט מאיפה שעצר, כאילו כלום.
"הוא ראה אותנו," לחשה ג'ס, בתדהמה מקצועית.
"הוא ראה את לוקאס," תיקנה אלה. "את לוקאס כולם רואים."
"וזה לא הפריע לו," אמרה נועה לאט. וזה, משום מה, היה הרמז הכי חשוב של היום.
* * *
הם עקבו אחריהם עוד שעה.
הם ראו את בני וקלרה מתווכחים על שעון קוקייה ("הוא מכוער," "הוא קלאסי," "הוא מכוער וקלאסי"), ועל שאלה אם ילד בן שמונה צריך עוד מגנט ("אף אחד לא צריך שלוש מאות שישים ושניים מגנטים," "תום צריך"), ועל המחיר של עט נובע ישן, שבני רצה לשלם עליו מיד את כל מה שביקשו, וקלרה לקחה אותו ממנו, ודיברה עם המוכרת בגרמנית מהירה ומאיימת שתי דקות, וקיבלה אותו בחצי מחיר ועם קופסה.
וראו גם דברים אחרים. ראו את קלרה מסדרת לבני את הצווארון, בלי לשים לב שהיא עושה את זה. ראו את בני נושא לה את הסל, ואת הסל הנוסף, ואת השקית של המשמשים, ומסרב לתת לה לקחת משהו. ראו אותם עוצרים מול נגן אקורדיון זקן, ועומדים שם, בלי לדבר, ובני מכניס מטבע לכובע שלו, וקלרה מכניסה עוד אחד. ראו אותם צוחקים. הרבה. על משהו שאף אחד מהם לא שמע.
גרטה הפסיקה לכתוב.
היא הסתכלה על העט, ואחר כך על המחברת, ואחר כך על בני וקלרה, שעמדו מול דוכן של בובות עם עיניים שזזות, ובני החזיק בובה אחת ליד הפנים של קלרה ואמר משהו, וקלרה צחקה כל כך שהייתה צריכה להישען על השולחן.
"אני חושבת," אמרה גרטה לאט, "שזה לא תרגיל טוב."
"למה?" שאלה ג'ס. "הם לא שמו לב אלינו בכלל. זה הצליח."
"בדיוק," אמרה גרטה. "הם לא שמו לב לשום דבר. הם שמים לב רק אחד לשנייה." היא סגרה את המחברת. "ולעקוב אחרי זה… זה לא עניין שלנו."
הם הסתכלו זה על זה. ליבי הורידה את המשקפיים. ג'ס הכניסה את הטלפון לכיס. אלה, שדודה שלה הייתה בדיוק עכשיו בצד השני של הדוכן, עם הלחיים אדומות כמו משמש, חייכה חיוך קטן ומבולבל.
"חוק מספר שתיים," אמרה נועה. "יש דברים שבלשים לא חוקרים."
"נרשם," אמרה גרטה, ופתחה את המחברת שוב, רק בשביל זה.
* * *
החוק השני של הבלשים מהאגם החזיק מעמד בדיוק שש שעות.
הוא נשבר בארוחת הערב, כשבני וקלרה חזרו לפנסיון, עם שלושה סלים מלאים ושקית משמשים, ומצאו את כולם בחדר האוכל. ובני, עם החולצה התכולה, שכבר הייתה קצת מקומטת, התחיל לחלק מתנות.
לג'ס הוא נתן מצפן מנחושת, עתיק, שעדיין הצביע צפונה, "כדי שלפחות אחד במשפחה ידע איפה הוא נמצא." לליבי, מצלמה ישנה עם סרט, "לסרט התיעודי". לגרטה, פרש שחמט אחד, קטן, מעץ כהה, שנמצא לבד בקופסה של כפתורים, "כי הוא נראה כמו מי שיודע לקפוץ מעל דברים". ללוקאס, קופסת אוכל מפח, עם ציור של רכבת, שלוקאס חיבק מיד כאילו הייתה גור כלבים. לנועה, העט הנובע, בקופסה, "לרשימות". ולאלה, זוג שרוכים, אחד אדום ואחד ירוק, "כדי שהנעליים ידעו שהן זוג".
"כל מתנה," הודיעה קלרה, בלי שאף אחד שאל, "עברה ויכוח של לפחות עשר דקות. על הפרש ויכחנו עשרים. הוא רצה מלכה."
"מלכה זה כלי חזק יותר," הסביר בני לגרטה, בהתנצלות.
"פרש יותר טוב," אמרה גרטה, והחזיקה אותו בשתי ידיים. "הוא היחיד שלא הולך בקו ישר."
ואז דלת חדר האוכל נפתחה, ותום נכנס בריצה, עדיין עם הריח של גן החיות, וראה את בני וקלרה יושבים זה ליד זה.
הוא עצר. הוא הסתכל עליהם, ראש על הצד, כמו פינגווין שמנסה להבין משהו. ואז שאל, בקול הכי רם שהיה לו, באמצע חדר האוכל, מול כולם, מול שירה ואדם, מול אנה ותומאס, ומול גברת פוגל, שבדיוק נכנסה עם קנקן מרק:
"אתם חברים? כאילו, חבר וחברה?"
השקט שנפל היה מושלם. אפילו המרק הפסיק להעלות אדים.
קלרה הסמיקה. היא הסמיקה מהצוואר ועד השורשים של השיער, כמו משמש מהוואכאו, הכי בשל. ואז, בלי מילה, היא פתחה את התיק שלה, הוציאה ממנו עוגיה עטופה במפית, ושמה אותה ביד של תום.
"תאכל," היא אמרה.
תום אכל. הוא לעס, בעיון, והסתכל עליה, ובלע.
"אז כן?" הוא שאל.
קלרה הוציאה עוד עוגיה.
תום הבין מיד. העיניים שלו נדלקו כמו של מדען שגילה נוסחה. הוא פתח את הפה שוב.
"לא," אמרו נועה ואלה ביחד, ותפסו אותו כל אחת בזרוע אחת, והושיבו אותו ביניהן, ושמו לו בצלחת את כל המשמשים שהיו על השולחן.
ובני, שעד אותו רגע שתק, הוציא מהכיס את המתנה האחרונה, מגנט קטן של בייגלה וינאי, ונתן אותה לתום. "מספר שלוש מאות שישים ושתיים," הוא אמר. "קלרה אמרה שאתה צריך."
תום הסתכל על המגנט. ואחר כך על קלרה. ואחר כך על בני, שהאוזניים שלו היו אדומות לגמרי.
"זה כן," הוא לחש לנועה, בביטחון של מי שכבר אכל שתי ראיות.
נועה לא ענתה. אבל היא פתחה את המחברת הסגולה מתחת לשולחן, והחזיקה את העט החדש, וכתבה, בפעם הראשונה, משהו שלא היה רשימה בכלל: "יש דברים שבלשים לא חוקרים. אבל מותר להם לשמוח."