דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 39: אני לא צריך אותך

רועי אשכנזי לא היה ילד רע.

רועי אשכנזי לא היה ילד רע.

זה מה שבן חשב עליו מהיום הראשון, ומה שהמשיך לחשוב, גם אחרי מבצע אווז, וגם אחרי שרועי צרח עליו בטורניר שהוא בוגד, כשמאיה בחרה אותו לקבוצה שלה. רועי היה מגניב, וחד לשון, ומצחיק, והוא היה הראשון שקרא לבן "יתוש", ובפה שלו זה נשמע כמו מחמאה. רועי היה מהאנשים האלה שאם הם בוחרים בך, אתה מרגיש שנבחרת.

בן ידע עליו גם עוד דבר, שרועי לא סיפר לאף אחד. ביום המשפחות, אחרי המרוץ, אבא של רועי, האיש הגדול עם כובע הקפטן, אמר לו ליד הסירות, בקול שלא היה שקט מספיק, שהוא "מביך אותו מול כולם". רועי צחק, כמו תמיד. אבל אחר כך הוא ישב הרבה זמן בשירותים, ובן, שחיכה בתור, שמע.

אבל לרועי הייתה בעיה אחת: הוא לא ידע להפסיד.

ובארבע אחר הצהריים, על המגרש המאובק, בשעה שבה המגרש סוף סוף היה פתוח כמו שצריך, רועי הפסיד.

זה היה משחק רגיל, של אחר הצהריים, חמישה נגד חמישה, שערים של שתי אבנים בכל צד, כי השערים החלודים היו "למשחקים רשמיים", לפי זהבה. בן, עומר ושחר, ושני ילדים מהלימונים, נגד רועי, אסף, אלעד, ושני ילדים מהכרישים. והקבוצה של בן ניצחה, שש־שלוש. בן הבקיע ארבע. אחד מהם, עם סיבוב של זידאן, עבר את רועי כל כך נקי, שרועי נשאר לעמוד עם הפנים לכיוון הלא נכון.

אסף צחק. אלעד צחק. אחד הילדים מהכרישים אמר "אוי, רועי, הוא קרע אותך".

ורועי לא צחק.

* * *

זה התחיל קטן. כמו שדברים כאלה תמיד מתחילים.

"יפה, יתוש," אמר רועי, כשהם אספו את האבנים. "באמת יפה. קל לעבור אנשים כשאתה בגובה של הברכיים שלהם."

כמה ילדים צחקו. בן צחק גם. כי זה מה שעושים, כשמישהו מגניב עושה בדיחה עליך: צוחקים איתו, מהר, לפני שזה הופך לבדיחה נגדך.

"אתה פשוט עובר מתחת," המשיך רועי. "כמו עכבר מתחת לדלת."

"לפחות אני עובר," אמר בן.

עוד צחוק. הפעם בצד של בן. רועי הרגיש את זה, ודניאל, שבדיוק עבר על השביל שליד המגרש עם שני מפרשים על הכתף ועם התיק של קובי, ראה את הפנים של רועי מתכווצות קצת.

"נכון," אמר רועי. "אתה עובר. אבל בוא נבדוק משהו." הוא הלך לאחד השערים החלודים, זה שליד הגדר, ונעמד מתחת למשקוף. "בוא הנה. רגע."

"למה?"

"מדע," אמר רועי. "נדב היה גאה בי. בוא."

בן הלך. הוא לא רצה, אבל כולם הסתכלו, ואם לא היה הולך, זה היה נראה כמו פחד. רועי שם לו יד על הראש, ונעמד לידו, מתחת למשקוף.

"תראו," אמר לכולם. "אני מגיע למשקוף עם היד. הוא," הוא טפח לבן על הראש, כמו שטופחים על כלב, "צריך סולם."

צחוק. יותר חזק הפעם. אסף עשה תנועה של מישהו שמטפס על סולם.

"הוא צריך שלושה סולמות," אמר אלעד.

"הוא צריך," אמר רועי, ועצר, והסתכל על בן בעיניים חצי סגורות, עם החיוך של מי שמצא משהו בבוקר, ושמר אותו עד עכשיו, "כרית. וכמו שראינו הבוקר, יש מי שמביא לו."

* * *

השקט שירד על המגרש היה של סוג אחר.

עומר הפסיק לחייך. שחר, שבדרך כלל שאל למה, לא שאל. בן עמד מתחת למשקוף, עם היד של רועי עדיין על הראש שלו, ופתאום הוא לא היה ילד שהבקיע ארבעה גולים. הוא היה ילד נמוך מתחת לשער, שמישהו טופח לו על הראש מול כולם.

"מה זה אמור להגיד?" אמר בן. הקול שלו היה נמוך מדי, כמו שקורה לפני שהוא נשבר.

"כלום," אמר רועי, ומשך בכתפיים. "רק שזה מצחיק. האח הגדול רץ אחריך עם כרית. כמו אמא. 'בן, שכחת את הכרית! בן, תשים כובע! בן, תשתה מים!'" הוא עשה קול גבוה ומתנשא, קול שלא היה דומה לדניאל בכלל, אבל כולם הבינו. "אתה בן ארבע עשרה, יתוש. או שלוש עשרה? אני כבר לא זוכר. בגובה הזה, זה בערך תשע."

"תוריד את היד," אמר בן.

רועי לא הוריד. "או מה? תקרא לו?"

* * *

דניאל לא החליט לעצור. הרגליים החליטו בשבילו, כמו בבוקר, עם הכרית. הוא היה כבר על המגרש לפני שהבין, עם המפרשים על הכתף, עם התיק של קובי. הוא הניח את המפרשים על הדשא, בשקט. הוא הלך עד לשער.

"היי, רועי," אמר.

רועי הסתובב. החיוך שלו נהיה רחב יותר, כמו מי שאמר תקרא לו, ומישהו בא.

"הנה הוא," אמר רועי. "עם הכרית?"

"בלי כרית," אמר דניאל. הקול שלו היה רגיל לגמרי. זה היה הקול שהוא השתמש בו עם קובי כשקובי נכנס למים בלי חגורה. "אתה יודע מה הגובה של מסי?"

רועי הרים גבה. "מה?"

"מטר שבעים. בערך. נדב אמר לי פעם. הוא זכה בכדור הזהב שמונה פעמים. מרדונה היה מטר שישים וחמש." דניאל הסתכל על המשקוף, ואז על רועי. "אף אחד מהם לא היה מגיע למשקוף עם היד."

כמה ילדים צחקקו. לא על בן. על רועי.

"ובטורניר," המשיך דניאל, באותו קול רגוע, "בן הבקיע את השער הכי יפה של המחנה. עליי. אני מטר שמונים ושלוש. לא עזר לי." הוא משך בכתפיים. "ובגמר, אם אני זוכר, הוא עבר גם אותך. נשארת מסתובב."

עכשיו כבר צחקו יותר. אסף כיסה את הפה. רועי האדים.

"אז אולי," אמר דניאל, ולא הרים את הקול, "תוריד את היד מהראש שלו. כי זה לא נראה טוב. בשבילך."

רועי הוריד את היד.

* * *

וזה היה צריך להיגמר שם. דניאל חשב שזה נגמר שם. הוא עשה את זה נכון, הוא חשב. הוא לא גילה כלום. הוא לא אמר אח שלי. הוא לא אמר חורג ולא אבא שלו ולא כרית ולא הוא פחד בלילה. הוא דיבר על מסי. אף אחד לא יכול להיעלב ממסי.

הוא הסתובב אל בן, כדי לראות שהוא בסדר.

ובן הסתכל עליו בעיניים שדניאל לא ראה מאז היום הראשון. מאז המסדרון בבית, והשלט על הדלת, והקרטונים.

"מה אתה עושה?" אמר בן. בשקט. ואז, חזק יותר: "מה אתה עושה?!"

"בן…"

"אני לא צריך אותך!"

זה יצא בצעקה. כל המגרש שמע. השביל שמע. ילדי שחף, שעברו בדיוק בצעדי אווז לכיוון המים, עצרו ושמעו. "אני לא צריך אותך! אני לא צריך שתבוא! אני לא צריך שתציל אותי! אני לא צריך כרית, ואני לא צריך שמיכה, ואני לא צריך שתדבר על מסי! אני יכול לבד! אני תמיד הייתי לבד! אני…"

הקול שלו נשבר.

"עכשיו כולם חושבים שאני תינוק," אמר, בשקט, והשקט היה גרוע יותר מהצעקה. "שאני צריך את האח הגדול שלי שיבוא וידבר במקומי. אתה יודע מה זה עושה? אתה יודע איך זה, שכולם רואים שמישהו צריך להציל אותך?"

דניאל לא אמר כלום.

"תלך," אמר בן. "בבקשה. רק תלך."

* * *

דניאל הלך.

הוא הרים את המפרשים מהדשא. הוא שם אותם על הכתף. הוא לקח את התיק של קובי. הוא הלך במעלה השביל, לא מהר, לא לאט, בהליכה הכי רגילה שהצליח. הוא לא הסתובב. בשקט, בתוכו, הוא שמע משהו, ואחרי כמה צעדים הבין מה זה: הקול של נדב, מלפני שבוע, על הסלעים שמאחורי מחסן הסירות.

אני חושב שהיא תעזור לי. זאת בדיוק הבעיה.

יש אנשים, הוא חשב, שהדבר הכי קשה בשבילם הוא לא לטבוע. זה שכולם יראו שמישהו קרוב זורק להם חבל.

הוא ידע את זה. הוא ידע את זה כבר שבוע. ובכל זאת הוא זרק את החבל, מול כל המגרש, בקול רגוע, עם מסי.

כי מה הוא היה אמור לעשות? לעמוד בצד ולראות?

הוא לא ידע. בפעם הראשונה כל הקיץ, הוא באמת לא ידע. ולא הייתה לו שום מחברת כחולה, עם שום כלל, שידע לענות על זה.

* * *

בראש השביל, ליד חבל הכביסה, הוא כמעט נתקל בשירה.

היא עמדה שם עם ספר סגור ביד, כאילו יצאה לקרוא ושכחה למה. היא שמעה. דניאל ראה את זה. כל הגבעה שמעה.

"אל תגידי כלום," אמר.

"לא התכוונתי," אמרה שירה. ואז, כי היא שירה ברק, אמרה בכל זאת: "הוא לא כועס עליך."

"הוא צעק עליי מול שלושים אנשים."

"כן." שירה הסתכלה במורד השביל, אל המגרש. "נדב צעק עליי פעם מול כל הכיתה, בכיתה ה'. כי עזרתי לו לפתור בעיה בחשבון. בקול רם. לפני שהמורה הספיקה לשאול אותו." היא משכה בכתפיים. "הוא לא כעס שעזרתי. הוא כעס שכולם ראו שהוא צריך עזרה. ושמי שעזרה לו הייתי אני. מכל האנשים."

דניאל לא ענה.

"זה עובר," אמרה שירה. "לא מהר. אבל זה עובר. בדרך כלל כשהם מבינים שאתה לא הולך לשום מקום."

היא הלכה, עם הספר, לכיוון צריף אנפה. ובאמצע הדרך עצרה, והוציאה את הפתק מהכיס, וכתבה עליו, על הברך, עוד שורה. דניאל לא ראה מה. רק את המספר. 4.

על המגרש, אחרי שדניאל נעלם, אף אחד לא דיבר.

רועי הסתכל על בן. אסף ואלעד הסתכלו על הרצפה. אחד הילדים מהכרישים הרים את הכדור והחזיק אותו, כאילו לא ידע מה עושים עם כדור.

"יאללה," אמר רועי לבסוף, ומשך בכתפיים, אבל המשיכה הייתה עקומה, לא מגניבה בכלל. "בוא נמשיך. סיבוב שני."

"תמשיכו בלעדיי," אמר בן.

הוא הלך לקיר האחורי של המחסן, לבד. עם הכדור של עומר, שעומר נתן לו בלי מילה. והוא בעט בקיר. טאק. הפסקה. טאק. הפסקה. חזק. חזק יותר. עד שהכדור חזר אליו כל כך מהר שהוא לא תפס, והכדור עבר לו ליד הראש.

עומר בא אחרי עשר דקות. הוא עמד שם, בצד, כמו שעמד ביום ההולדת, ולא דיבר. ואז, בפעם הראשונה בהיסטוריה של הידידות שלהם, עומר אמר משהו שבן לא רצה לשמוע, ואמר אותו בכל זאת.

"הוא צדק," אמר עומר. "על מסי."

"אני יודע."

"והוא לא אמר כלום על הלילה. רועי לא יודע כלום. הוא לא סיפר."

"אני יודע," אמר בן, ובעט, והכדור פגע בקיר, וחזר, ונעצר ליד הרגל שלו.

"אז למה צעקת עליו?"

בן הסתכל על הכדור. הוא חשב על הכרית עם התווית. על השמיכה. על זה היה באשמתי. על כל הפעמים שמישהו זרק לו חבל, מאז שהגיעו לכאן, ועל זה שהוא תפס, כל פעם, בלי לרצות, והחבל החזיק.

"כי אם אני אתחיל להצטרך אותו," אמר בן, בשקט, לכדור, "ואז הוא ילך…"

הוא לא סיים.

עומר לא אמר כלום. הוא רק התיישב על הדשא, ליד הקיר, והוציא מהכיס את מר כפתור, והניח אותו ליד בן, על הצד השמאלי, כמו שהוא אוהב לישון.

וחיכה.

מה שקורה במחנה פרק 39: אני לא צריך אותך - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין