הכרית הייתה הבעיה.
בן לקח את השמיכה של מכבי. הוא קיפל אותה, מסודר מאוד, כמו בצבא, והשאיר אותה על המזרן. הוא לקח את הקפוצ'ון. הוא לקח את הנעליים. הוא יצא מצריף שקנאי בחמש וארבעים, לפני שהחשמל חזר, על קצות האצבעות, כדי שאף אחד לא יראה. אף אחד לא ראה. חוץ מאלון, שאלון תמיד רואה, אבל אלון לא נחשב, כי אלון זה כמו קיר עם עיניים.
אבל את הכרית הוא שכח.
היא נשארה על המזרן, מתחת לשמיכה המקופלת. כרית קטנה, עם ציפית כחולה, ועם כתם קטן של שוקולד בפינה, מהעוגה, כי בן אכל את החתיכה האחרונה במיטה. ועל הציפית, בתפר, בכתב יד של אמא, היה כתוב בן נבון, שפמנון. אמא תפרה את זה לפני המחנה, על כל הבגדים שלו, גם על הגרביים, למרות שבן אמר לה שזה מביך.
דניאל מצא אותה בשש וחצי.
הוא חשב שזה דבר קטן. זה היה הדבר הקטן והמטופש שלו, שהוא יחשוב עליו הרבה זמן אחר כך. הוא ישכח בלי כרית. הוא יישן גרוע. אני אחזיר לו את זה בארוחת בוקר.
הוא לקח את הכרית, ויצא.
* * *
חדר האוכל היה מלא ורועש, כמו שחדר אוכל נהיה אחרי לילה בלי חשמל. כולם סיפרו מה קרה להם. ילדי פלמינגו סיפרו שהם שמעו את שמואל המציל שורק כל הלילה. ילדי שחף סיפרו שהם ראו אותו. אחד מהם טען שהוא דיבר איתו, ושמואל אמר לו להפסיק לשחות לבד, ושזה היה מאוד חכם, בשביל רוח.
קובי ישב בשולחן של הצוות עם פרצוף של אמן שלא מבינים אותו. "זה הייתי אני," הסביר לכל מי שעבר. "עם המשרוקית. זאת הייתה הופעה."
"אף אחד לא מאמין לך," אמרה לו נוגה.
"זה הכי גדול שקרה לי," אמר קובי, נרגש.
בשולחן של שפמנון, בן ישב בין עומר לרועי, עם לחמנייה ועם עיניים קצת אדומות. לא מבכי. מחוסר שינה. עומר סיפר בהתלהבות לכל השולחן שהוא ישן "כמו תינוק" והוא לא הבין למה כולם צוחקים.
"ואתה?" שאל רועי את בן. "היית בצריף? לא ראיתי אותך בבוקר."
"ברור שהייתי," אמר בן. "יצאתי מוקדם. למגרש."
"בחושך?"
"אני לא מפחד מחושך."
"אף אחד לא אמר שאתה מפחד," אמר רועי, והרים גבה. "אבל אתה אומר את זה מהר."
ובדיוק אז, דניאל נכנס. עם הכרית.
* * *
הוא לא חשב. זאת הייתה הבעיה. הוא היה עייף, אחרי יום כמו אתמול ואחרי לילה כמו הלילה. הראש שלו עוד היה בטלפון עם מיכל, ובמשפט של שירה, בן רץ פעמיים, ובנחירה הקטנה של חתול שהוא שמע מתחת למיטה שלו. הוא ראה את בן, בשולחן של שפמנון, והרגליים שלו פשוט הלכו לשם.
הוא היה בחצי הדרך כשהבין.
הוא הבין מהפנים של בן. בן ראה אותו, ואחר כך ראה את הכרית. את הציפית הכחולה. את הכתם של השוקולד. את הכתב של אמא, בן נבון, שפמנון, שאפשר היה לקרוא אפילו מרחוק, כי אמא תפרה באותיות גדולות. והפנים של בן עשו משהו שדניאל לא ראה מהן אף פעם. הן לא האדימו. הן החווירו.
כי כולם יראו. כולם יבינו. בן נבון, שלא מפחד מחושך, ישן בלילה של רוח המציל בצריף של האח הגדול שלו. עם הכרית שלו. מה שאומר שהוא בא באמצע הלילה. מה שאומר שהוא פחד.
ורועי ישב לידו. וכל שפמנון. ובשולחן הסמוך, כל הכרישים.
דניאל עצר. אבל זה היה מאוחר מדי. רועי כבר הסתכל. רועי כבר ראה את הכרית, והתחיל לפתוח את הפה, עם החיוך הזה, החיוך של מי שמצא משהו.
בן קם.
הוא קם כל כך מהר שהכיסא שלו נפל אחורה, ברעש, על הרצפה. כל חדר האוכל הסתובב. הוא לא הסתכל על דניאל. הוא לא הסתכל על אף אחד. הוא רץ. בין השולחנות, ליד השולחן של הגרביים הרטובות, ליד מגש של פיתות, שהוא הפיל, כך שחמש פיתות התגלגלו על הרצפה כמו גלגלים קטנים. הוא דחף את הדלת בכתף ונעלם החוצה, אל השמש.
הדלת נטרקה.
ודניאל נשאר לעמוד באמצע חדר האוכל. עם כרית ביד. היא הייתה רכה, ועוד קצת חמה, והוא הרגיש, לראשונה בחייו, שהוא מחזיק משהו כבד מאוד.
* * *
"מה עשית לו?"
הקול של מאיה עבר את החדר כמו סכין עוברת בעוגה.
היא קמה מהשולחן של הדגים המעופפים, עם יובל, שעוד היה עם המשקפיים קשורים בגומי, ועם כל ילדי שחף מאחוריה. היא הלכה אליו ישר, בין השולחנות, ונעצרה מולו. מאה ושלושים אנשים הסתכלו.
"מה עשית לו?" חזרה. "שוב. מה עשית לו שוב?"
דניאל פתח את הפה.
"לא," אמרה מאיה. "אל תגיד לי 'זה מסובך'. אל תגיד לי 'זה לא הסוד שלי'. ראיתי את הפנים שלו. כולם ראו. הוא ברח ממך. ילד בן ארבע עשרה ברח ממך באמצע ארוחת בוקר, כאילו אתה…" היא חיפשה מילה. "כאילו אתה משהו שבורחים ממנו."
"מאיה," אמרה שירה, מהשולחן. "אולי…"
"לא, שירה. מספיק." מאיה לא הסתובבה אליה. היא הסתכלה רק על דניאל. "חשבתי… שלשום, עם יובל, במחסן, חשבתי שאולי טעיתי. חשבתי שאולי יש משהו שאני לא רואה. ראיתי איך שטת ליד יובל כל השיעור. חשבתי…" הקול שלה נסדק לרגע, ואז התחזק. "ואז אני רואה את זה. ילד שבורח. שוב. ואתה עומד שם עם…" היא הסתכלה על הכרית. "מה זה בכלל?"
כל החדר הסתכל על הכרית.
ודניאל הבין שזה הרגע. עכשיו הוא יכול להגיד. זאת הכרית שלו. הוא ישן אצלי הלילה, על הרצפה, כי הוא פחד. כי הוא בן ארבע עשרה ואבא שלו שלח לו שתי מילים ביום ההולדת, ושמואל המציל עבד עליו, ועומר נוחר כמו טרקטור. והוא בא אליי. אליי, מכל האנשים. ואני הבאתי לו את הכרית בחזרה, כמו אידיוט, מול כולם.
אם הוא יגיד את זה, מאיה תבין. כל החדר יבין. אף אחד לא יחשוב יותר שהוא משהו שבורחים ממנו.
ובן יהיה, לכל הקיץ, הילד שפחד מרוח.
דניאל סגר את הפה.
* * *
"מצאתי אותה," אמר. "בשביל."
זה היה שקר, והוא היה גרוע בשקרים, אז הוא אמר אותו מהר, כמו שקופצים למים קרים. "היא נפלה למישהו. עם השם שלו. רציתי להחזיר."
מאיה הסתכלה עליו. "וזה מה שהבריח אותו? כרית?"
"כנראה," אמר דניאל. "כנראה זה היה מביך לו. שאני מחזיר לו משהו. מול כולם." הוא משך בכתפיים, הכתף השמאלית למעלה. "אני לא חשבתי. זה היה באשמתי."
שקט.
מאיה פתחה את הפה. הוא ראה אותה מחפשת את המשפט הבא, את ההמשך של הנאום, את אתה תמיד, את אתה הגדול. והוא ראה אותה לא מוצאת. כי אנשים שאשמים בדרך כלל מתווכחים. והוא לא התווכח. הוא אמר זה היה באשמתי, בשקט, כמו עובדה, ועמד שם.
"אתה…" התחילה, ועצרה.
"אני אחזיר לו את זה אחר כך," אמר דניאל. "בלי שאף אחד יראה."
הוא הסתובב, והלך לשולחן של הגרביים הרטובות, והתיישב. ושם את הכרית על הברכיים. ולקח לחמנייה. וחדר האוכל, לאט, חזר לדבר, כי שום דבר לא נמשך לנצח, אפילו לא סצנה.
מאיה עמדה עוד רגע באמצע החדר. אחר כך יובל משך לה ביד, והיא חזרה לשולחן שלה. אבל היא לא אכלה. דניאל ראה אותה מסתכלת על הכרית הכחולה על הברכיים שלו, ואחר כך על הדלת שבן יצא ממנה, ואחר כך שוב על הכרית, כמו מי שמנסה לקרוא מילה בשפה שהיא כמעט יודעת.
* * *
"זה היה טוב," אמרה שירה, בשקט, בלי להרים את העיניים מהספר.
"מה היה טוב?"
"השקר. הוא היה גרוע. אבל הוא היה טוב." שירה הפכה דף. "אתמול בלילה, בחושך, חזרתי מהמקלחות עם פנס. ראיתי מישהו נמוך, בפיג'מה, עם כרית ביד, הולך לכיוון שקנאי. הוא הלך מהר מאוד. הוא הלך כמו מישהו שאומר לעצמו שהוא לא מפחד." היא הפכה עוד דף, אף שלא קראה את הקודם. "ועכשיו אני רואה את הכרית שלו על הברכיים שלך."
דניאל הסתכל עליה.
"אני לא אגיד כלום," אמרה שירה. "אני רק אומרת שראיתי."
נדב, לידה, פתח את המחברת. ואז, אחרי מחשבה, סגר אותה בלי לרשום. זה, ידעו כולם, היה הדבר הכי נדיר שקרה לנדב ברק מאז שנולד.
ליהי לא אמרה כלום. היא רק הושיטה יד מתחת לשולחן, ולקחה ממנו את הכרית, בעדינות, כמו שלוקחים תינוק ממישהו עייף. "אני אחזיר אותה," לחשה. "יש לי רעיון. וגם יש לי מדבקות." היא שמה את הכרית בתיק שלה, ליד המדביקה, וסגרה את הרוכסן.
* * *
בחוץ, מאחורי חדר האוכל, ליד הפחים, במקום שבו הוא עמד ביום ההולדת עם חתיכת עוגה, בן ישב על הרצפה עם הגב לקיר.
הוא שמע הכול. החלון של חדר האוכל היה פתוח. הוא שמע את מה עשית לו. הוא שמע את כאילו אתה משהו שבורחים ממנו. הוא שמע את השקט הארוך, הארוך מדי, שבו דניאל יכול היה להגיד הכול.
והוא שמע את מצאתי אותה בשביל.
ואת זה היה באשמתי.
בן ישב עם הידיים על הברכיים. הוא חשב על הכיסא שנפל, ועל הפיתות, ועל הפנים של רועי. הוא חשב על החלון בכיתה ד', ועל זה שאז אף אחד לא אמר זה באשמתי במקומו. אף אחד. אבא שלו עמד שם ואמר למנהלת תסלחי לו, הוא כזה.
ועכשיו מישהו אמר את זה. מול כולם. בשבילו. ושוב.
הוא לא ידע מה לעשות עם זה. הוא לא ידע איפה מחזיקים דבר כזה. זה היה גדול מדי בשביל כיס.
אז הוא נשאר לשבת שם, ליד הפחים, עד שהפליז של זהבה צפצף לפעילות הבוקר. וכשקם, הוא הסתכל על החלון, ואמר, בשקט, לאף אחד, את הדבר היחיד שהצליח למצוא:
"אידיוט."
אבל הפעם, הקול שלו נשבר באמצע, בדיוק במקום שבו אצל דניאל נשבר הצליל בשיר.
* * *
בצהריים, כשבן חזר לצריף שפמנון כדי להחליף חולצה, הכרית הייתה על המיטה שלו.
מתחת לשמיכה. בדיוק במקום. אף אחד לא ראה איך היא הגיעה. עומר נשבע שהוא לא יודע, ונשבע את זה שלוש פעמים, מה שאצל עומר אומר שהוא יודע בדיוק. רועי לא שם לב בכלל.
על הציפית, מתחת לתפר של אמא, הייתה מודבקת תווית חדשה, לבנה, עם האותיות המדויקות של המדביקה של ליהי. טיק, זמזום. היה כתוב עליה: כרית של אלוף. לא נפלה לאף אחד.
בן הסתכל על זה הרבה זמן. הוא לא הוריד את התווית. הוא שם את הכרית במקום, יישר אותה עם היד, פעמיים, ויצא למגרש.