החשמל במחנה גלים ירוקים נפל בתשע ושמונה דקות בערב, באמצע המשפט של זהבה.
היא עמדה בחדר האוכל, אחרי ארוחת הערב, והקריאה את התוצאות של היום. "ובמרוץ השליחים," אמרה, "הגרביים הרטובות, למרות שרצו עם שבעה במקום שמונה, הגיעו למקום ה…"
חושך.
לא חושך של חדר שכיבו בו את האור. חושך של כל העולם. הפנסים בשבילים כבו. החלונות של הצריפים כבו. אפילו הנורה הקטנה מעל המזח, זאת שאף פעם לא כבתה, כבתה. ורק אז, בשקט המוחלט, שמעו כולם כמה רעש החשמל עשה קודם: הזמזום של המקררים, הרעש של המאוורר מעל הדלת, הרדיו הקטן של שמעון. הכול נעצר בבת אחת, ונשאר רק קול אחד.
הצפצוף של האדמירל, מהקנים. מרוצה.
"זה לא היא," אמרה זהבה מיד, בחושך, בקול רגוע מאוד. "אני רוצה שיהיה ברור. זאת חברת החשמל. יש תקלה בכל האזור. אני רואה שגם בטבריה חושך." שקט. "וגם אם זה היא, אסור להגיד. היא אמא."
* * *
זה היה סוף של יום ארוך גם בלי החושך.
אחר הצהריים, אחרי מרוץ השליחים, זהבה הכריזה על "שעת מכתבים". זאת הייתה מסורת של מחנה גלים ירוקים: שעה אחת, בלי טלפונים, עם נייר ועט, שבה כל אחד כותב מכתב אמיתי למישהו בבית, ושם אותו בתיבת הדואר האדומה שליד המזכירות. "בעולם שלכם," הסבירה זהבה, "אנשים כותבים שתי מילים ושולחים. פה, כותבים עמוד."
בן שמע את שתי מילים והרים את הראש, אבל זהבה כבר המשיכה.
כולם כתבו. נדב כתב להורים שלו שבעה עמודים, עם תרשים של האדמירל. ליהי כתבה לסבתא שלה ועיטרה את המעטפה בתוויות. עומר כתב לכלב שלו. שירה כתבה מכתב ארוך, קרעה אותו, וכתבה שורה אחת, ונדב, שישב לידה והציץ, כי הוא לא יכול היה שלא, ראה שהיא כתבה אמא, למה לא אמרת לי שתאומים זה כל כך קשה, ומחקה, וכתבה הכול טוב, נשיקות.
בן ישב לבד בקצה של שולחן, עם דף ריק, עשרים דקות. ואז הוא התחיל לכתוב. מהר. חזק. כל כך חזק שהעט קרע את הנייר במקום אחד. כשסיים, הוא קיפל את הדף ארבע פעמים, הסתכל על תיבת הדואר האדומה, ושם אותו בכיס של הקפוצ'ון.
הוא לא שלח אותו.
תוך עשר דקות, המחנה הפך למשהו אחר.
שמעון הוציא מהמטבח קופסה של נרות שבת, ואחת של נרות יום הולדת, ואת המצית הארוך. קובי הוציא פנסים מהמחסן, אבל רק לשניים מתוך שבעה היו סוללות. ליהי הדביקה תוויות על הפנסים בחושך, עם פנס ראש, ואף אחד לא ידע מה כתוב עליהן עד הבוקר. היה כתוב פנס.
וגילי, כמובן, אסף את כולם לגבעת הנוער.
"אין חשמל," הכריז, ותקע נר בבקבוק ריק, "יש סיפורים."
הם ישבו במעגל על הדשא, מתחת לחבל הכביסה, שבחושך נראה כמו חוט ארוך עם רוחות קטנות תלויות עליו. כל הצריפים הגדולים הגיעו: שקנאי, אנפה, שפמנון, פלמינגו. אפילו נוגה באה, יחפה, ושמה את הנר שלה ליד הגיטרה. ילדי שחף נשלחו לישון, בגלל הגיל, ועמדו מאחורי השיחים, כמובן, ושמעו הכול.
בן ישב בין עומר לרועי. דניאל ישב בצד השני של המעגל, בין נדב לאלון, עם הכובע הכחול, שעדיין לא הוריד מאז הבוקר. הם לא הסתכלו זה על זה. אבל דניאל ראה שבן ישב קרוב לנר, יותר קרוב מכולם, כמו מי שלא רוצה להשאיר אף חתיכת חושך לידו.
* * *
"זה סיפור אמיתי," התחיל גילי, בקול נמוך, ופרט אקורד אחד, מינורי. "זה קרה פה. בדיוק פה. לפני שלושים שנה."
"למה?" שאל שחר.
"כי ככה סיפורים מתחילים," אמר גילי, בסבלנות. "לפני שלושים שנה, במחנה גלים ירוקים, היה מציל. קראו לו שמואל. שמואל היה המציל הכי טוב בכל הכנרת. הוא שמר על המים כל יום, מהבוקר עד הלילה, ואף אחד לא טבע במשמרת שלו. אף אחד. אף פעם."
"אז מה הבעיה?" שאל רועי.
"הבעיה," אמר גילי, והנר הבהב, "ששמואל לא ידע לשחות."
מישהו מאחור צחק. "כמו קובי!"
"אני שומע!" נשמע הקול של קובי מאיפשהו בחושך.
"אף אחד לא ידע את זה," המשיך גילי, ובקול שלו לא היה שום צחוק. "הוא החביא את זה עשרים שנה. הוא שמר מהמזח, עם משרוקית, ועם חבל, ועם עיניים חדות. ואז, לילה אחד, בלילה בדיוק כמו זה, בלי חשמל, בלי ירח, ילד אחד הלך לשחות לבד."
השתתקו. אפילו הצפרדעים.
"שמואל שמע אותו. הוא רץ למזח. הוא זרק את החבל. החבל לא הגיע. הוא צעק. אף אחד לא שמע. ואז…" גילי פרט אקורד, "…שמואל קפץ."
"מה קרה?" לחש מישהו מפלמינגו.
"הילד ניצל," אמר גילי. "הגלים זרקו אותו לחוף. הוא חי. הוא היום רואה חשבון בפתח תקווה. אבל שמואל…" עוד אקורד. "שמואל לא חזר. ומאז, בלילות בלי חשמל, אומרים שאפשר לשמוע אותו. על המזח. שורק במשרוקית. מחפש את מי שהולך לשחות לבד."
הייתה דממה.
"ואם הוא מוצא?" שאלה ליהי, בקול קטן מאוד.
גילי הסתכל עליה, בעיניים גדולות, באור הנר. "הוא מכריח אותו," אמר, בלחש, "לשבת על המזח. ולספור את כל הגלים. עד הבוקר."
* * *
זה לא היה סיפור מפחיד במיוחד. דניאל ידע את זה. זה היה סיפור של גילי, שהיה בו מציל שלא יודע לשחות ועונש של לספור גלים. אבל בחושך, אחרי יום כזה, עם הנר שזז, ועם הכנרת למטה, שחורה, שקטה, ורק נושמת, הוא עבד.
הוא עבד במיוחד על בן.
דניאל ראה את זה מהצד השני של המעגל. בן ישב עם הברכיים צמודות לחזה, והעיניים שלו זזו כל הזמן. לנר. לחושך. למים. לנר. כשמישהו מאחורה דרך על ענף, הוא קפץ, ועומר צחק, ובן אמר "קפצתי כי נעקצתי", ועומר אמר "אין יתושים, יש רוחות", ובן לא צחק.
ואז, מלמטה, מהמזח, נשמעה שריקה.
אחת. ארוכה. נמוכה.
כל המעגל קפא. נוגה הרימה ראש. גילי הפסיק לנגן. ומישהו מצריף פלמינגו צרח, ומישהו אחר צרח, ותוך שנייה, כל הגבעה צרחה, ועשרים בני נוער קמו ורצו לכל הכיוונים, עם נרות, בלי נרות, עם פנס אחד שעליו היה כתוב פנס.
"זה קובי!" צעק גילי, בחושך, בלי שאף אחד הקשיב. "זה קובי עם המשרוקית של זהבה! הוא משחק! זה חלק מהסיפור!"
"אמונה!" צעק קובי, מהמזח, בגאווה.
אבל אף אחד כבר לא היה שם לשמוע.
* * *
בצריף שקנאי, אחת עשרה וחצי בלילה, דניאל שכב בחושך ולא ישן.
נדב ישן, עם המחברת החדשה על החזה, ועם פנס ראש שעדיין דלק, ועשה לו על התקרה עיגול קטן של אור. אלון ישן כמו תמיד, כמו אבן. ומבחוץ, דרך הקיר, דרך השביל, דרך הקיר של שפמנון, הגיע, כמו בכל לילה, הקול של עומר. הטרקטור שמתווכח עם עצמו. רק שהלילה, בחושך המוחלט, בלי זמזום של מקררים, הוא נשמע אחרת. הוא נשמע כמו משהו גדול שנושם מתחת לרצפה.
ובאחת עשרה וחצי וחמש דקות, מישהו דפק על הדלת.
דפיקה אחת. קטנה. כמעט לא דפיקה.
דניאל קם. הוא פתח.
בן עמד שם. בפיג'מה, עם קפוצ'ון מעליה, עם הכרית ביד אחת, ובלי השמיכה, כי השמיכה, דניאל ידע, הייתה אצלו, על המיטה. הפנים של בן היו חיוורות באור של הפנס של נדב. הוא לא הסתכל על דניאל. הוא הסתכל על משהו בגובה של הברך שלו.
"עומר נוחר," אמר בן.
"אני יודע," אמר דניאל. "שומעים מפה."
"הוא נוחר חזק מדי. בחושך זה… זה מעצבן. אי אפשר לישון. הוא נשמע כמו…" בן עצר. "כמו טרקטור. כמו טרקטור גדול. זה הכול."
"ברור."
"אז אני ישן פה. רק הלילה. רק בגלל עומר." בן הרים את הסנטר, כאילו מחכה שדניאל יגיד משהו. אתה מפחד. או רוח המציל. או חשבתי שאתה לא רוצה שיידעו שאני אח שלך.
דניאל לא אמר אף אחד מהדברים האלה. הוא זז הצידה.
* * *
בן ישן על הרצפה.
דניאל הציע לו את המיטה. בן סירב. הוא אמר שהוא לא ישן במיטות של אחרים, כי זה מגעיל. אז דניאל הוריד את המזרן הנוסף מהמיטה הריקה שבפינה, זאת שאף אחד לא ישן עליה מאז היום הראשון, והניח אותו על הרצפה, ליד המיטה שלו. בן שכב עליו, עם הכרית שלו, ודניאל נתן לו את השמיכה הצהובה־כחולה. בן לקח אותה בלי מילה, כאילו זה היה הכי מובן מאליו בעולם.
הם שכבו בחושך. נדב נחר, בעדינות. הפנס הקטן של נדב עשה עיגול על התקרה.
"זה היה קובי," אמר דניאל. "עם המשרוקית. זה לא היה שמואל."
"אני יודע שזה היה קובי."
"בסדר."
"אני לא מפחד מרוחות. אני לא בן שש." שקט. "פשוט עומר נוחר."
"ברור."
שקט ארוך. מבחוץ, דרך הקיר, עומר נחר נחירה כל כך עמוקה, שהחלון רעד. בן התכווץ מתחת לשמיכה.
"שומע?" לחש. "זה מה שאני אומר."
"שומע."
עוד שקט. בן התהפך. דניאל הרגיש אותו, ממש מתחת לקצה של המיטה, מחפש תנוחה. ואז הוא שמע את הקול שלו, נמוך, לתקרה, כאילו הוא לא מדבר עם אף אחד:
"הכובע. שהיה לך היום. הוא היה שלה?"
דניאל לא ענה מיד. הוא שמע את השאלה, ואת כל מה שהיה בתוכה. ראיתי אותך. ידעתי. זה הייתי אני.
"כן," אמר.
"אוקיי," אמר בן.
וזהו. הוא לא שאל עוד. דניאל לא סיפר עוד. אבל משהו בחדר התיישב, כמו שאבק מתיישב באור של פנס.
* * *
בן נרדם אחרי עשר דקות. דניאל שמע את זה בנשימות. הן נעשו ארוכות, ואיטיות, ובסוף, לתדהמתו, הן נעשו קטנות ומצפצפות, כמו נחירה של חתול קטן. בן נחר. בשקט מאוד, אבל נחר.
דניאל צחק לתוך הכרית, בלי קול.
הוא הוריד יד אחת מהמיטה, בחושך, לאט, עד שהיא נגעה בקצה של השמיכה הצהובה־כחולה. הוא לא נגע בבן. רק בשמיכה. כמו שמחזיקים חבל של סירה שקשורה למזח, לא בשביל למשוך. רק בשביל לדעת שהיא שם.
ובבוקר, כשהחשמל חזר, בחמש וחמישים, עם הזמזום הפתאומי של המקררים ועם הנורה מעל המזח שנדלקה כאילו כלום לא קרה, המזרן על הרצפה כבר היה ריק. השמיכה הייתה מקופלת עליו, מסודרת מאוד, כמו בצבא.
בן שכח שני דברים. את הראשון דניאל עוד ימצא. את השני הוא לא ראה. אף אחד לא ראה אותו. הוא נפל מהכיס של הקפוצ'ון כשבן התהפך בלילה, והחליק, ונעלם בין המזרן לקיר, מתחת למיטה של דניאל, בחושך, איפה שמתגלגלים כל הדברים שאף אחד לא מחפש.
דף מקופל. מקופל ארבע פעמים, כמו שמקפלים משהו שלא רוצים שאף אחד יקרא. ועל הצד החיצוני שלו, בכתב יד עקום, הייתה כתובה רק מילה אחת: לאמיר.