הם רצו לאורך שביל הבננות, שלושתם, ואחריהם כל בית הגבעה, כמו תהלוכה. ליד הברז, חוטי הרימה את הפרוסה השלישית. ליד הגדר, ליאו מצא את הרביעית, מעוכה, עם טביעה של פרסה עליה. ואז הם הגיעו לקצה של החצר, אל הסככה הקטנה, ואל המכלאה.
והשער היה פתוח. לגמרי. נשען על הגדר, כאילו מישהו פתח אותו ושכח.
ובאמצע המכלאה, באור השמש של אחר הצהריים, עמד סוכר.
הוא עמד בדיוק כמו תמיד. עם הרעמה החומה, הארוכה, שנפלה לו על העיניים. עם הבטן העגולה. עם הזנב שזז לאט מצד לצד, כמו מטוטלת של שעון. רק שני דברים היו שונים. הראשון: מסביב לפה שלו, היה לו שפם. שפם צהוב, עבה, מבריק, של קרם בננה. והשני: על הרעמה, ממש בין האוזניים, ישבה פרוסת בננה אחת, כמו כתר קטן.
סוכר הסתכל עליהם. הוא ליקק את השפתיים, לאט, בהנאה. ואז הוא גיהק. גיהוק ארוך, עמוק, שנשמע כמו טרקטור קטן.
"סוכר," אמרה אמי, והתיישבה על הגדר. "שוב אתה."
כל בית הגבעה התפוצץ מצחוק. אפילו זהבה, שהגיעה אחרונה, מתנשפת, עם המלכה ביד, לא הצליחה להישאר כועסת. "הוא אכל את הקומה שלי," אמרה, "והוא אפילו לא אומר תודה."
"הוא גיהק," אמר אוליבר. "אצל סוסים, זה תודה."
ליאו כבר עמד ליד סוכר, עם סרט המדידה, ומדד, בזהירות, את הפה שלו, בזמן שסוכר ניסה לאכול לו את הסרט. "שתים־עשרה סנטימטר," הודיע. "בדיוק כמו הנגיסה."
חוטי בדקה את הרעמה, והוציאה ממנה שערה ארוכה, חומה, עבה, והחזיקה אותה ליד השערה מהאדן. הן היו אותו דבר. "והרוק," אמרה, והסתכלה על הצוואר של סוכר, שהיה רטוב, ומבריק, ודביק. "אין צורך לבדוק את הרוק. אני מאמינה לו."
אמי רשמה: הנגיסה – 12 ס"מ. השערה – של סוכר. הטביעות – פרסות. השפם – צהוב. ואז היא הוסיפה: סוכר אוהב בננות יותר מכל דבר בעולם. פעם הוא אכל חצי כובע של נועם, בגלל בננה.
"אז זהו," אמר בני. "פתרנו. סוכר. סגרנו את התיק."
"עוד לא," אמרה אמי.
כולם הסתכלו עליה.
"יודעים מי אכל," אמרה אמי. "אבל לא יודעים איך הוא יצא." היא הצביעה על השער. "זוכרים את התיק של סוכר בורח? אחרי זה, דוד שם על השער וו חדש. עם קפיץ. כזה שצריך שתי ידיים כדי לפתוח אותו. ולסוכר יש הרבה כישרונות…"
"…אבל ידיים זה לא אחד מהם," השלים דוד, שעמד מאחוריהם עם הכובע ועם משה. הוא ניגש לשער, ובדק את הוו. "הוא לא שבור," אמר. "מישהו פתח אותו. עם שתי ידיים. ולא סגר."
השקט שירד על החצר היה כבד יותר מהעוגה.
"מישהו פתח בכוונה?" לחשה פני. "כדי שסוכר יאכל את העוגה של תום?"
"מי יעשה דבר כזה?" אמר עומר, בכעס. "ביום ההולדת שלו?"
"אוליבר," אמר בני מיד, והסתובב. "הוא פותח הכול. את הארון של הממתקים, ואת החלון של המחסן, ופעם אפילו את הכספת של המשרד, עם מסרגה."
"זה היה פעם אחת!" צעק אוליבר. "והיא הייתה פתוחה ממילא! וחוץ מזה, בשלוש הייתי במטבח, עם הקערה! זהבה ראתה אותי!"
"ראיתי אותו," אישרה זהבה, באנחה. "את הקערה ואת הלשון."
אמי רשמה: אוליבר – במטבח בשלוש. לא הוא. ובני הרים ידיים, כמו שופט שמבטל גול.
אמי לא ענתה. היא התקרבה לשער, והסתכלה על הוו מקרוב. על הקפיץ. על הטבעת. ועל העמוד של הגדר, שעליו הוא היה מחובר.
והיא מצאה שני דברים.
הראשון היה תקוע בקפיץ של הוו. חוט. חוט קטן, קצר, צבעוני, אדום וכחול וצהוב, קלוע. כמו קצה של צמיד שנתפס, ונקרע.
חוטי הסתכלה עליו, והפנים שלה השתנו. "זה שלי," אמרה בשקט. "אני קלעתי את זה. הבוקר. אלה הצבעים של…" היא לא גמרה.
הדבר השני היה מתחת לשער, על האדמה, הפוך, עם סימן של פרסה עליו. דף. דף מקופל, מנייר כתום. אמי הרימה אותו, וניערה ממנו את האדמה, ופתחה.
על הדף היה ציור. ציור של דינוזאור ירוק, עם כובע של יום הולדת. ולידו, ציור של פוני חום, גם הוא עם כובע. ומעליהם, בכתב גדול ועקום, באותיות של מי שרק השנה למד לכתוב:
סוכר. אתה מוזמן למסיבה שלי. בחמש. יש עוגה של בננה. תום.
אמי הרימה את הראש. והיא לא הייתה צריכה לחפש. כי תום כבר עמד שם, מאחורי כולם, עם מאיה. והוא היה לבן כמו קיר. והיד שלו, מהר, הסתירה את היד השנייה. היד עם הצמיד. הצמיד של שבעת הקשרים, שקצה אחד שלו היה קרוע.
"תום," אמרה אמי בשקט. "בוא רגע."
תום בא. לאט. כל צעד היה כבד יותר מהקודם. וכשהוא הגיע לשער, הוא הסתכל על ההזמנה הכתומה ביד של אמי. ואז הוא התפרץ בבכי. הפעם בקול. בכי של בן שבע, שמחזיק סוד כבד מדי כבר שעה שלמה.
"אני פתחתי," הוא בכה. "אני. בשלוש. אחרי שסידרתי את הבננות. רציתי להביא לו את ההזמנה. כי אף אחד לא מזמין את סוכר אף פעם. לשום מסיבה. והוא תמיד מסתכל מהחלון, כשיש מסיבות, כמו… כמו שאני הסתכלתי פעם." הוא ניגב את האף. "אז פתחתי את הוו. עם שתי הידיים, כמו שדוד מראה. ונכנסתי. ונתתי לו את ההזמנה. והוא אכל את הפינה. ואז מאיה קראה לי, כי היה כבר זמן לבלונים. ורצתי. ושכחתי." הוא התייפח. "שכחתי לסגור. ואז הוא הריח את הבננות. מהידיים שלי. ומהחלון. והלך." הוא הסתכל על כולם, עם פנים רטובות לגמרי. "אני הרסתי את העוגה של עצמי. ואת היום הולדת של עצמי."
אף אחד לא אמר כלום. רק הזנב של סוכר זז, הלוך ושוב.
ואז אמי ירדה מהגדר, והתכופפה, עד שהעיניים שלה היו בגובה של העיניים של תום.
"תום," אמרה. "תקשיב לי טוב. כי זה חשוב. מה שקרה זאת תאונה. ותאונה זה לא פשע."
תום מצמץ.
"פשע זה כשרוצים לעשות משהו רע," אמרה אמי. "ואתה רצית לעשות משהו טוב. רצית להזמין מישהו שאף אחד לא מזמין. זה הדבר הכי יפה שמישהו עשה היום." היא חייכה. "פשוט שכחת לסגור וו. גם אני שוכחת דברים. גם ליאו."
"אני אף פעם לא שוכח," אמר ליאו. ואז, כשחוטי דרכה לו על הרגל: "חוץ מהמחק. שכחתי את המחק שלוש פעמים החודש."
תום צחק, בתוך הבכי. זה יצא כמו שיהוק.
זהבה ניגשה, והניחה את המלכה על הגדר, והרימה את תום, למרות שהוא כבר בן שבע וכבד, וחיבקה אותו חזק. "חמוד שלי," אמרה. "אתה יודע כמה פעמים אני שכחתי משהו על האש? אם הייתי פושעת על כל פעם, הייתי בכלא עד גיל מאה." היא הורידה אותו, והסתכלה בשעון. "ארבע ועשרים. יש לנו ארבעים דקות. מי עוזר לי?"
ארבעים ידיים עלו באוויר.
אפילו הגברת כהן הרימה יד, ואחר כך גם את השנייה, "ליתר ביטחון". ודוד הוביל את סוכר בחזרה פנימה, וסגר את הוו, ובדק אותו שלוש פעמים, ואז עוד פעם אחת, בשביל תום, שעמד לידו והסתכל, כדי ללמוד איך לא שוכחים.
לאפות עוגה חדשה, לא היה זמן. אז זהבה עשתה מה שהיא עושה תמיד כשאין זמן: היא המציאה. היא הכינה בצק של פנקייקים, עם בננה מעוכה בפנים, ואוליבר, שלבש סינר עד הברכיים, הפך אותם במחבת, אחד אחרי השני, וזרק אחד באוויר, ותפס אותו, ושני לא תפס, ופלאפל אכל אותו. חוטי ואליס הקציפו קרם חדש. ליאו חישב כמה פנקייקים צריך כדי להגיע לגובה של הקומה הישנה ("אחד־עשר, אם הם לא נשרפים"). והם בנו מגדל: אחד־עשר פנקייקים של בננה, אחד על השני, עם קרם בין כל אחד, ובראש, קרם צהוב, עבה, מבריק.
"והכתר," אמרה זהבה, והושיטה לתום את הבננות. "זאת עדיין העבודה שלך."
ותום, עם הלשון בחוץ, סידר שבע פרוסות בעיגול. ואחת שמינית, באמצע, לשנה הבאה.
בחמש בדיוק, המסיבה התחילה. ולא בחדר האוכל. בחצר, ליד המכלאה. כי היה אורח אחד שהוזמן רשמית, בכתב, וזה לא היה מנומס להשאיר אותו בחוץ.
סוכר קיבל כובע. כובע של יום הולדת, מקרטון כתום, שאוליבר הכין, עם גומייה מתחת לסנטר. הוא נראה בו מגוחך ומאושר בדיוק באותה מידה. הוא קיבל צלחת משלו: בננה אחת שלמה, ותפוח אדום אחד, מהטובים, לא מהעצובים. והוא אכל אותם בעדינות מפתיעה, כמו מי שלמד את הלקח, ולא נגע בעוגה. כמעט. רק הריח אותה פעם אחת, וזהבה אמרה "אל תחשוב על זה אפילו", והוא לא חשב.
לפני העוגה, תום ניגש לבד אל סוכר, עם הכובע העקום שלו ועם הצמיד הקרוע. הוא עמד מולו, והרים את הראש, כי סוכר גבוה ממנו בהרבה.
"סוכר," אמר תום ברצינות גדולה. "מה שעשית היום לא היה יפה. אכלת לי את הקומה." הוא חשב רגע. "אבל אני הזמנתי אותך, ואני פתחתי לך, אז זה חצי שלי." ואז הוא הושיט יד, וליטף לו את האף, איפה שעוד נשאר קצת קרם. "מזל טוב גם לך. אתה האורח הכי מיוחד שלי."
וסוכר, כאילו הבין כל מילה, הוריד את הראש, והניח אותו, עדין עדין, על הכתף של תום. וכל בית הגבעה אמר "אוווו" ביחד, ואוליבר העמיד פנים שנכנס לו משהו לעין.
ואחר כך היו משחקים. "להצמיד זנב לדינוזאור", עם עיניים מכוסות, שבו בני הצמיד את הזנב לאף של הדינוזאור, ופני הצמידה אותו לזהבה. ומאיה נתנה לתום את המתנה שלה: ציור של סוכר עם כתר של בננות. "כי הוא מלך היום," אמרה. "אחריך."
כולם שרו לתום. ותום כיבה את שמונת הנרות בנשיפה אחת. ואת המשאלה, הוא לא סיפר לאף אחד. אבל אמי ראתה שהוא הסתכל, כשהוא ביקש אותה, על סוכר. ואחר כך על מאיה. ואחר כך על כל הבית.
באותו ערב, דוד הוסיף לשער שלט קטן, שאוליבר צבע: לפני שיוצאים – סוגרים את הוו. גם בימי הולדת. וזהבה הודיעה שמהיום, עוגות מתקררות במקרר. "האדן," היא הכריזה, "סגור לעונה."
ואמי כתבה:
תיק מספר 19: השכבה העליונה. נפתר. מי אכל: סוכר. מי פתח: תום (בטעות, מתוך טוב לב). איך: הזמנה כתומה, וו עם קפיץ, וריח של בננה. מה למדתי: תאונה זה לא פשע. ומי שמזמין את מי שאף אחד לא מזמין, הוא אורח של כבוד בעצמו.
היא לא ידעה שלמחרת בבוקר, בשבע, דוד יעמוד מול הדלת של המזווה עם ידיים ריקות ועם פנים מבולבלות. כי צרור המפתחות שלו, הצרור הענקי, הכבד, שמצלצל כמו פעמונים כל פעם שהוא הולך, ושלא נעלם לו אף פעם בשלושים שנה, ייעלם.