אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 39: צרור המפתחות

הדבר הראשון שאמי שמה לב אליו באותו בוקר, היה השקט.

הדבר הראשון שאמי שמה לב אליו באותו בוקר, היה השקט.

כל בוקר, בשבע, דוד עובר במסדרון. ואיתו, תמיד, עובר הצלצול. דינג־דנג־דונג, דינג־דנג־דונג, כמו פעמונים קטנים של כנסייה שהלכה לטייל. זה הצלצול של צרור המפתחות שלו. צרור ענקי, כבד, עם עשרים ושלושה מפתחות, שתלוי לו על החגורה כבר שלושים שנה. בבית הגבעה אומרים שאפשר לדעת איפה דוד נמצא, בכל רגע, רק לפי הצלצול. ושהוא אף פעם לא יכול להפתיע אף אחד, אפילו לא ביום הולדת.

אבל באותו בוקר, דוד עבר במסדרון בשקט מוחלט.

אמי יצאה מחדר שבע, עם מברשת השיניים ביד, וראתה אותו עומד מול הדלת של המזווה. הוא טפח על הכיס הימני. ואז על השמאלי. ואז על כיסי החולצה. ואז על הכובע, למרות שבכובע אין כיסים, ומשה העכביש, שישב עליו, התנדנד בבהלה.

"דוד?" שאלה אמי.

דוד הסתכל עליה, והפנים שלו היו מבולבלות כמו של ילד שהלך לאיבוד בסופרמרקט. "הם לא פה," אמר. "המפתחות. הצרור." הוא טפח שוב על הכיס, כאילו אולי הם חזרו בינתיים. "שלושים שנה, אמי. שלושים שנה, ואף פעם, אף פעם, לא איבדתי אותם. אפילו לא מפתח אחד."

בתוך עשר דקות, כל בית הגבעה ידע. ובתוך עשרים דקות, הבינו כולם גם למה זה כל כך נורא.

"המזווה נעול," הודיעה זהבה, בפתח המטבח, עם המלכה ביד ועם פנים של גנרל לפני קרב. "וכל מה שצריך לצהריים, נמצא בפנים. הקמח. השמן. הביצים. הפירורים לשניצל. תפוחי האדמה. ארבעים שניצלים, ואין לי אפילו ביצה אחת לטבול בה."

"ארוחת הבוקר בסדר," אמרה רותי, שהביאה מהמקרר לחם וגבינה. "אבל הצהריים…"

"הצהריים בסכנה," אמר אוליבר, בקול של שדרן חדשות, והחזיק כף מול הפה, כמו מיקרופון. "חוזר: הצהריים בסכנה."

"אין מפתח רזרבי?" שאלה הגברת כהן.

"יש," אמר דוד, ונאנח. "הוא תלוי על וו. בתוך המזווה."

לרגע, כולם שתקו. ואז כולם צחקו, אפילו דוד. צחוק עצוב קצת, אבל צחוק.

"אני יכול לפתוח את המנעול," הציע אוליבר. "עם מסרגה. יש לי ניסיון."

"לא," אמרו הגברת כהן, זהבה ודוד, באותו רגע.

אמי כבר עמדה ליד דוד, עם הפנקס פתוח. חוטי וליאו עמדו משני הצדדים שלה, כמו שתי תומכות של ספר.

"דוד," אמרה אמי, "בוא נתחיל מהסוף. מתי ראית אותם בפעם האחרונה?"

דוד סגר את העיניים, וחשב. "אתמול בערב," אמר. "אחרי המסיבה של תום. תליתי את השלט על השער של סוכר. בדקתי את הוו. ארבע פעמים." הוא חייך קצת. "ואז הלכתי לתקן את הנדנדה, זו שליד ארגז החול. השרשרת שלה חרקה כבר חודש. הבאתי את ארגז הכלים. והורדתי את הצרור מהחגורה, כי הוא מצלצל ומפריע כשמתכופפים. ושמתי אותו…" הוא פקח את העיניים. "שמתי אותו על המכסה של ארגז הכלים. ליד הנדנדה."

"ואחר כך?"

"ואחר כך התחיל להחשיך. ושירה קראה לי לעזור לה עם הבלונים שנתקעו בתקרה. אז סגרתי את ארגז הכלים, ולקחתי אותו למחסן, ונכנסתי." הוא שתק. "ולא לקחתי את הצרור. בטח שכחתי אותו על המכסה. ואז, כשסגרתי, הוא נפל. או משהו."

"אבל בדקת?" שאלה חוטי.

"בדקתי בשש בבוקר," אמר דוד. "על המכסה, בארגז, ליד הנדנדה, מתחת לנדנדה, בכל החצר. כלום."

אמי רשמה: הצרור – אתמול, שמונה בערב בערך. על המכסה של ארגז הכלים. ליד הנדנדה וליד ארגז החול. בבוקר – לא שם.

"עכשיו," אמרה. "תספר לנו איך הוא נראה. בדיוק."

"עשרים ושלושה מפתחות," אמר דוד. "גדולים וקטנים. של כל דלת בבית. של המזווה, של המחסן, של המרתף, של הלול, של העליית גג. והטבעת עצמה, טבעת ברזל גדולה. ועליה תלוי…" הוא נעצר, ונעשה פתאום ביישן. "עליה תלוי גזר."

"גזר?" שאל ליאו.

"מעץ," אמר דוד. "גזר קטן, מגולף, צבוע כתום. טובה גילפה לי אותו, כשהייתי בן שמונה, בשבוע הראשון שלי פה. כדי שלא אפחד בלילה. אמרה לי שאם אני מחזיק אותו ביד, אני אף פעם לא לבד." הוא כחכח בגרון. "מאז הוא איתי. על הצרור."

אמי הסתכלה על דוד, והרגישה משהו חם בלב. היא חשבה על הכפתור הכחול שלה. כל אחד צריך משהו להחזיק ביד בלילה.

"ויש עוד משהו," אמר דוד, ונעשה אדום עוד יותר. "כל בוקר, זהבה נותנת לי פרוסה של עוגת גזר. עטופה במפית. ואני שם אותה בכיס, עם הצרור, ואוכל אותה בעשר. כבר עשרים שנה." הוא נאנח. "אז הגזר, ובעצם כל הצרור… מריח קצת מעוגת גזר."

ליאו התקרב, בזהירות, ורחרח את הכיס של דוד. "נכון," הודיע, ברצינות של מדען. "קינמון. ואגוזים. וגזר."

אמי רשמה את זה, והעבירה קו מתחת. הצרור מריח מעוגת גזר.

החשוד הראשון, כמו תמיד, היה אוליבר. ולא רק כי הוא הציע לפרוץ את המזווה.

"ראיתי אותו אתמול בערב," אמרה פני. "בארגז החול. כשכבר היה חושך. הוא חפר שם. עם כף."

כולם הסתובבו אל אוליבר. ואוליבר, בפעם הראשונה בחייו, נראה מבולבל באמת. "חפרתי," הודה. "אבל זה לא קשור. זה… פרויקט. סודי. למשהו אחר. לעתיד." הוא הניח יד על הלב. "ואני לא צריך מפתחות. יש לי מסרגה."

"זה לא עוזר לך, אוליבר," אמרה חוטי.

"אני יודע," אמר אוליבר בעצב. "אבל זה נכון."

אמי רשמה: אוליבר – חפר בארגז החול בערב. "פרויקט סודי לעתיד." לבדוק.

אחר כך, בצד, כשאף אחד לא שמע, אמי ביקשה מאוליבר לראות. רק לראות. ואוליבר היסס, והסתכל לכל הכיוונים, ואז הוביל אותה לפינה של ארגז החול, וחפר עם הידיים, והראה לה מכסה של צנצנת זכוכית, קבור עמוק. "זה לא מפתחות," לחש. "זה בשביל מישהו שימצא את זה ביום גשום. אל תספרי לאף אחד. עוד לא." וכיסה אותו שוב.

אמי הבטיחה. ורשמה בפנקס, באותיות קטנות: אוליבר – צנצנת. לא קשור. (בינתיים.) ואז מחקה את "אוליבר" מרשימת החשודים.

"העורבני," אמר בני. "ברור. הוא גונב כל דבר שנוצץ. הוא גנב את הפעמון, ואת הכפית של זהבה, ואת כל מה שמבריק בחצר."

"עשרים ושלושה מפתחות שוקלים יותר מקילו," אמר ליאו. "בדקתי פעם. עורבני שוקל בערך מאה ותשעים גרם. הוא היה צריך עוד שבעה עורבנים בשביל זה. ומנוף."

"והקיפודים?" שאל תום, שעדיין לבש את הכובע של יום ההולדת. "הם לקחו פעם את הגזרים."

"הקיפודים לא לקחו את הגזרים," תיקנה אותו חוטי. "הם חפרו בשביל חיפושיות, והגזרים היו בדרך. וחוץ מזה, הם ישנים כל היום מתחת למחסן, במלון הקוצני. ולא מעניין אותם עוגה."

הם הלכו למחסן, לארגז הכלים של דוד. זה היה ארגז ירוק, כבד, ממתכת, עם מכסה שנפתח למעלה, ועם בריח קטן מקדימה. דוד פתח אותו. בפנים היו פטישים, ומברגים, ומסמרים, ומלחציים, וסרט מדידה שליאו הסתכל עליו בקנאה. ועל המגש העליון, בין המסמרים, היה חול.

לא הרבה. קצת. חול צהוב, דק, רך. כמו של ארגז החול.

"איך נכנס חול לארגז סגור?" שאלה חוטי.

"הוא לא היה סגור," אמרה אמי לאט. "לא כל הלילה. דוד, כשסגרת אותו אתמול, בחושך, הצרור היה עוד על המכסה. נכון?"

"כנראה," אמר דוד.

"אז אם הצרור היה על המכסה, והמכסה נסגר, הצרור לא נפל לתוך הארגז. הוא נפל מאחוריו. על הדשא. ליד הנדנדה." היא הסתכלה על החול. "והחול? מישהו הביא אותו. על הרגליים. או על הפרווה. מישהו שהיה בארגז החול, ואחר כך הריח את הארגז הזה, ואת הדשא שמאחוריו."

וכשחוטי התכופפה לבדוק את הבריח הקטן שמקדימה, היא מצאה את זה. תקוע בתוך הבריח, איפה שהוא לא נסגר עד הסוף. ציצה קטנה של פרווה. רכה. רכה מאוד. זהובה־חומה, בצבע של כדור פלאפל. ובקצה שלה, שערה אחת לבנה.

"פרווה," לחשה חוטי.

"זהובה," אמר ליאו.

"עם קצה לבן," אמרה אמי. והיא רשמה, לאט, את כל הרמזים, אחד מתחת לשני: חול בארגז הכלים. פרווה זהובה עם קצה לבן. צרור שמריח מעוגת גזר. ומשהו בתוכה התחיל לצלצל. לא כמו מפתחות. כמו רעיון.

בני ועומר כבר סרקו את הדשא שמאחורי המחסן, לפי השיטה של ליאו: בשורות, מטר אחרי מטר, כמו שוטרים בסרט. הם לא מצאו את הצרור. אבל הם מצאו משהו אחר. בדשא, בקו כמעט ישר, מהמחסן ועד ארגז החול, היו חורים קטנים. גומות. כאילו מישהו קטן עצר כל כמה צעדים, וחפר רגע, ונמאס לו, והמשיך. ובכל גומה, קצת אדמה זרוקה אחורה.

"כמו מישהו שגורר משהו כבד," אמר עומר, "ונח כל שני מטר."

"או מישהו שאוהב לחפור," אמרה אמי, ורשמה.

בינתיים, בבית, הצהריים עדיין היו בסכנה. זהבה עמדה מול המקרר הפתוח, וספרה מה יש: חצי גבינה, שלוש עגבניות, שאריות של עוגת פנקייקים, וחסה אחת. "מזה," אמרה, "אני לא מאכילה ארבעים ילדים. אני מאכילה ארנב."

בשתים־עשרה, כשהשמש כבר עמדה באמצע השמיים, דוד ישב על המדרגות של המטבח, עם הכובע ביד, ונראה עייף ועצוב יותר משאמי ראתה אותו אי פעם. "לא אכפת לי מהמפתחות," אמר לה בשקט, כשהיא התיישבה לידו. "את המנעולים אפשר להחליף. אבל הגזר…" הוא לא גמר.

"אני אמצא אותו," אמרה אמי. "מבטיחה."

ואז נשמעה דפיקה בדלת האחורית. ובפתח עמד מר בן־עמי, השכן החדש, עם הגבות המברשות, ועם סל קש ביד. ובסל, שתים־עשרה ביצים חומות.

"התרנגולות שלי," הוא אמר, נבוך קצת. "קניתי שלוש, כמו שאמרתי. והן מטילות כמו משוגעות. לא ידעתי מה לעשות עם כל הביצים. שמעתי שיש פה ארבעים ילדים."

זהבה הסתכלה עליו, ועל הביצים, ועל הגבות. ואז היא חיבקה אותו, עם המלכה ביד, כל כך חזק, שהגבות שלו כמעט עפו. "אתה," היא אמרה, "מגיע לך שניצל. אם רק יהיו לי פירורים."

אבל אמי כבר לא הייתה במטבח. היא ישבה על הנדנדה שדוד תיקן אתמול, בקצה החצר, ליד ארגז החול. הנדנדה כבר לא חרקה. היא התנדנדה בשקט, הלוך ושוב, ואמי חשבה. חול. פרווה. עוגת גזר. מי אוהב גזר יותר מכל אחד בבית הגבעה? ומי, בכל פעם שהוא מוצא משהו שהוא אוהב, מחביא אותו?

ואז היא שמעה את זה.

זה היה צליל קטן, חלש, כמעט כלום. דינג. ואחריו עוד אחד. דנג. מכיוון ארגז החול.

אמי עצרה את הנדנדה עם הרגליים, והסתובבה לאט. וחוטי, שבדיוק באה לקרוא לה לאכול, נעצרה לידה באמצע הצעד.

בפינה של ארגז החול, מתחת לצל של החרוב, חול עף לכל הכיוונים. כמו מזרקה קטנה, צהובה. ובאמצע המזרקה, היו שתי רגליים אחוריות, זהובות, שחפרו במהירות של מכונה. וזנב לבן, עגול, קופץ למעלה ולמטה.

פלאפל חפר. ומתחת לרגליים שלו, מתוך החול, בפעם הראשונה מאז הבוקר, משהו צלצל.

אמי הבלשית פרק 39: צרור המפתחות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין