נועה ירדה לארוחת הבוקר בבגדים שמותר ללכלך.
אלה הסתכלה עליה מלמעלה עד למטה, ושתקה זמן רב.
נועה לבשה את הג'ינס הכי ישן שלה, את החולצה האפורה שהיא לא אהבה במיוחד, ונעלי התעמלות לבנות. הכול היה נקי. הכול היה מקופל. והג'ינס, ראתה אלה בתדהמה, היה מגוהץ, עם קו ישר באמצע כל רגל.
"גיהצת," אמרה אלה, "את הבגדים שמותר ללכלך."
"הם היו מקומטים," אמרה נועה.
"זה הרעיון!"
"אני לא יכולה לצאת מקומטת לרחוב," הסבירה נועה, כאילו זה הדבר הכי הגיוני בעולם, והתיישבה, והוציאה מהתיק את הרשימה. "לקחתי פלסטרים. ומגבונים. ומעיל גשם. ותחבושת אלסטית, למקרה ש…"
אלה לא חיכתה לסוף המשפט. היא הושיטה יד, שלפה את מעיל הגשם מהתיק של נועה, והניחה אותו על הכיסא של גברת פוגל.
"היום," היא אמרה, "אין מעיל."
"אבל אמרו שאולי יהיה גשם!"
"בדיוק," אמרה אלה, וחייכה את החיוך מאתמול. החיוך שהלחיץ את נועה כל הלילה.
לוקאס, העד הרשמי, קיבל את השוקולד היומי שלו, ואישר שהעסקה בתוקף. ליבי הודיעה שהיא מצלמת "סרט תיעודי", ושאסור לדבר אל המצלמה. ג'ס הורידה מפה של הגן, לכל מקרה. וגרטה לקחה איתה את המחברת הירוקה, כי ניסוי מדעי זה ניסוי מדעי.
בחשמלית, נועה ישבה ליד החלון, עם המחברת הסגולה על הברכיים, והעט מוכן. "אז מה התוכנית?" היא שאלה. "רק בערך. רק את הכותרות."
"אין תוכנית," אמרה אלה.
נועה הנהנה, ורשמה בראש עמוד חדש, בכתב מסודר: "תוכנית: אין תוכנית." ואז הסתכלה על מה שכתבה, ונראתה מרוצה, כאילו עכשיו, כשזה כתוב, זה כבר פחות מפחיד.
אלה הסתכלה עליה, ונאנחה אנחה ארוכה מאוד, של מורה בסוף שנה קשה.
* * *
הגן הגדול היה בצד השני של העיר, ונראה כמו יער שמישהו ניסה לסדר וויתר באמצע. היו שם שבילים רחבים, ודשא בלי סוף, ועצים כל כך גבוהים, שנועה הייתה צריכה להטות את הראש אחורה כדי לראות את הצמרות.
אלה עצרה ליד הגבוה מכולם. ערמון עתיק, עם גזע עבה כמו מכונית, וענפים שהתחילו נמוך, כמו מדרגות.
"שיעור ראשון," היא אמרה.
"לא," אמרה נועה.
"עוד לא אמרתי מה."
"את מסתכלת על העץ. אני רואה איך את מסתכלת על העץ."
אבל אלה כבר הייתה על הענף הראשון. היא טיפסה כמו סנאית, בלי לחשוב, יד, רגל, יד, רגל, והנעליים הלא תואמות שלה, האדומה והירוקה, נעלמו בין העלים. אחרי דקה הקול שלה הגיע מלמעלה: "בואי! רואים מפה את כל העולם!"
נועה עמדה למטה. היא הסתכלה על הענף הראשון. הוא היה בגובה הכתפיים שלה, וזה כבר נראה לה גבוה מדי.
"אני אפול," היא אמרה.
"לא תיפלי."
"אני אקרע את הג'ינס."
"זה הג'ינס שמותר!"
"אבל גיהצתי אותו!"
גרטה, שעמדה ליד הגזע עם המחברת, הודיעה שהענף השלישי נמצא בגובה של בערך ארבעה מטרים, ושנפילה מגובה כזה היא "לא אידיאלית". זה לא עזר. לוקאס, שישב על הדשא עם שקית בייגלה, הציע לנועה בייגלה, "לכוח". זה עזר קצת יותר.
לוקאס, שראה כמה זה נראה קל, החליט לנסות בעצמו. הוא הניח את השקית, תפס את הענף הראשון, נתלה עליו, ונשאר שם, תלוי כמו מעיל על קולב, עם הרגליים מתנדנדות עשרים סנטימטרים מעל הדשא. "אני תקוע," הוא הודיע. "תגידו לאמא שלי שאהבתי אותה." גרטה הזכירה לו, בסבלנות, שאם הוא פשוט ישחרר את הידיים, הוא ינחת על הרגליים. הוא שחרר, ונחת, ונראה מאוכזב מאוד שהדרמה נגמרה. גרטה כתבה במחברת: "לוקאס. גובה מקסימלי: עשרים סנטימטרים."
נועה תפסה בענף הראשון, ומשכה את עצמה למעלה, והתנשפה, והגיעה. היא עמדה על הענף, ונצמדה לגזע בשתי הידיים, כמו לוקאס שנצמד לשקית שוקולד.
"עכשיו," אמרה אלה מלמעלה, בקול רך פתאום, "אל תסתכלי למטה. תסתכלי רק על הענף הבא. רק אחד. כמו ברשימה. סעיף אחד בכל פעם."
נועה הרימה את הראש. ענף אחד. היא תפסה אותו. עוד ענף. עוד אחד. היא לא חשבה על הגובה, ולא על הג'ינס, ולא על ארבעה מטרים לא אידיאליים. היא חשבה רק על הסעיף הבא. ופתאום, היד של אלה הייתה מולה, והיא תפסה אותה, והתיישבה על הענף הרחב, ליד אחותה, בין העלים.
והיא הסתכלה.
מתחתיהן השתרע הגן, ירוק ומנוקד באנשים קטנים, ומעבר לו הגגות של וינה, אדומים ואפורים, והמגדל של הקתדרלה, ובאופק, רחוק, הגלגל הענק, קטן כמו מגנט על מקרר.
"וואו," אמרה נועה.
"אמרתי לך," אמרה אלה.
"את אמרת שאסור להגיד 'אמרתי לך'!"
"אסור לך," אמרה אלה בשלווה. "לי מותר. זה השיעור שלי."
* * *
הגשם הגיע בדיוק כשירדו מהעץ.
קודם השמיים החשיכו, באמצע היום, כאילו מישהו כיבה את האור. אחר כך הגיעה רוח, שהפכה את העלים על הצד הכסוף שלהם. ואז, בלי שום אזהרה, הגשם. לא טפטוף. גשם של קיץ, כבד, חם, שנשפך מהשמיים כמו מדלי.
כולם רצו. ליבי, ג'ס, גרטה ולוקאס, ששמר על הבייגלה מתחת לחולצה, דהרו אל הביתן הקרוב, עם הגג. נועה התחילה לרוץ אחריהם.
יד תפסה אותה. "לא," אמרה אלה, והגשם זרם לה על הפנים. "זה השיעור השני."
"זה גשם!"
"זאת מקלחת," אמרה אלה. "בחינם. של השמיים."
נועה עמדה באמצע הדשא, והגשם ירד עליה. בתוך עשר שניות היא הייתה רטובה לגמרי, מהשיער ועד הגרביים. הג'ינס המגוהץ נדבק לרגליים. החולצה האפורה הפכה לאפורה כהה. והנעליים הלבנות, שהיו לבנות לפני דקה, שקעו בבוץ.
"הגרביים שלי," היא אמרה, בקול של טרגדיה.
"תשכחי מהגרביים."
"אני לא יכולה לשכוח מגרביים! הן על הרגליים שלי!"
ואז אלה פרשה את הידיים לצדדים, והרימה את הפנים אל השמיים, והתחילה להסתובב. לאט, ואחר כך מהר יותר, והגשם ניתז ממנה לכל הכיוונים, והיא צחקה, צחוק גבוה, משוגע, שמח.
נועה הסתכלה עליה. על אחותה, שהסתובבה בגשם באמצע וינה, כאילו אף אחד לא מסתכל. והיא חשבה על כל הפעמים בבוסטון שבהן רצה מגשם, ופתחה מטרייה, וחיכתה בתחנה שזה ייגמר.
היא פרשה את הידיים.
זה היה מוזר בהתחלה. כמו ללבוש בגד של מישהו אחר. אבל הגשם היה חם, ואלה הושיטה לה יד, והן הסתובבו יחד, שתיים, והשמיים נשפכו עליהן, ונועה שמעה מישהי צוחקת בקול גבוה ומשוגע, ורק אחרי כמה שניות הבינה שזאת היא.
מתחת לגג הביתן, ליבי צילמה הכול, ואמרה שזאת הסצנה הכי טובה שצילמה בחייה. ג'ס אמרה שלפי האפליקציה, הגשם ייפסק בעוד שבע דקות. הוא נפסק אחרי שש. גרטה כתבה במחברת: "מקלחת. השפעה: חיובית. גרביים: אבודות."
* * *
השיעור השלישי היה בראש הגבעה.
הם טיפסו אליה רטובים, מלוכלכים, עם נעליים שעשו "סקוויש" בכל צעד. מלמעלה, אחרי הגשם, הכול נראה נקי וחדש, כאילו העיר נשטפה במיוחד בשבילם, והאוויר הריח מאדמה ומעשב.
"עכשיו," אמרה אלה, ועמדה בקצה, "צועקים."
"מה צועקים?" שאלה נועה.
"מה שרוצים. הכי חזק שאפשר. משהו שיושב לך בבטן."
והיא נשמה עמוק, ושמה ידיים סביב הפה, וצעקה אל העיר: "אני אלה ברגר! ויש לי אחות!"
ההד חזר אליה מהגבעה שממול, חלש ומשובש: "…חות!"
כולם רצו להצטרף. לוקאס צעק: "אני רעב!" וזה היה ההד הכי מתאים. גרטה, אחרי היסוס, צעקה: "שח מט!" ונראתה מופתעת מאוד מעצמה. ליבי צעקה שורה מסרט, בדרמטיות, עם יד על הלב. ג'ס צעקה: "הקליטה פה גרועה!" שזה לא היה בדיוק מהבטן, אבל היה נכון.
ואז כולם הסתכלו על נועה.
נועה עמדה בקצה. היא פתחה את הפה. "אני נועה," היא אמרה. בקול רגיל. כמו מי שמציגה את עצמה בכיתה.
"זה לא צעקה," אמרה אלה. "זה דיווח."
"אני נועה גולד," אמרה נועה, קצת יותר חזק.
"עוד!"
נועה עצמה עיניים. היא חשבה על השבועות האחרונים. על הספסל בהאלסטט. על התמונה של התינוקת בשמיכה הצהובה. על הלוח עם החוטים האדומים, ועל העוגה שעפה, ועל דוד בני בוכה על ספסל, ועל כל הפחד, וכל השקרים של אנשים שהיא לא מכירה, שבנו לה חיים שלמים בלי לשאול אותה.
והיא פתחה את העיניים, ושאפה את כל האוויר של הגבעה, וצעקה.
"אני נועה גולד! ואף אחד לא יגנוב לי יותר כלום!"
זה היה הקול הכי חזק ששמעו שם אי פעם. הוא התגלגל במורד הגבעה, והקפיץ להקת יונים מעץ, וגרם לכלב רחוק לנבוח, ולזוג זקנים על ספסל לסובב את הראש. ההד חזר פעם אחת, ופעמיים, ובפעם השלישית נשמע רק "…לום!"
השקט שאחרי היה גדול.
ואז הזקן על הספסל מחא כפיים. לאט, בכבוד, כמו בסוף קונצרט.
אלה הסתכלה על אחותה בפה פתוח. "וואו," היא לחשה.
"אמרתי לך," אמרה נועה, ונשמעה מאוד מרוצה.
"צילמתי!" צרחה ליבי, ונופפה בטלפון. "צילמתי הכול! אני מראה את זה בבית הספר! ביום הראשון! על המקרן!"
נועה הסתובבה אליה לאט. "את לא."
"אני כן!"
והן רצו. ליבי ראשונה, צוחקת וצורחת, ונועה אחריה, במורד הגבעה הרטובה, בנעליים שעשו "סקוויש", עד שבאמצע הדרך שתיהן החליקו, ונפלו, והתגלגלו יחד לתוך שלולית בוץ ענקית, ונשארו שם, שוכבות על הגב, צוחקות כל כך חזק שלא יכלו לקום.
"עכשיו," אמרה אלה מלמעלה, בסיפוק עמוק, "אלה בגדים שמותר ללכלך."
* * *
בערב, אחרי מקלחת אמיתית, חמה, עם סבון, ואחרי ששירה הסתכלה על הנעליים הלבנות שכבר לא היו לבנות ורק אמרה "נו, טוב", בדיוק כמו תומאס, שתי התאומות שכבו על הדשא בגינה של הפנסיון.
השמיים התבהרו לגמרי. ראו כוכבים, כמה, לא הרבה, כי וינה היא עיר, אבל מספיק.
"את יודעת מה כולם אומרים על תאומים?" שאלה נועה. "שכל אחת היא חצי. כאילו נולדנו כמו עוגה שחתכו באמצע."
"אמא שלי אומרת שאני 'החצי השני' שלך," אמרה אלה. "היא חושבת שזה חמוד."
"זה קצת חמוד," הודתה נועה. "אבל אני לא מרגישה חצי. גם לפני שהכרתי אותך לא הרגשתי חצי. הייתי שלמה. רק… שלמה עם רשימות."
"ואני הייתי שלמה עם בוץ," אמרה אלה.
הן שתקו רגע. מאיפשהו בבניין שמעו את גרטה מדברת בטלפון עם הבית, כמו בכל ערב בשמונה.
"אז אנחנו לא חצי וחצי," אמרה אלה לאט, כמו מי שבודקת מילים חדשות. "אנחנו שתיים שלמות. שמשלימות."
"שתי שלמות שמשלימות," חזרה נועה. "זה נשמע כמו משהו שצריך לכתוב."
"אל תעזי."
אבל נועה כבר שלפה את המחברת הסגולה, שהייתה, איכשהו, הדבר היחיד שנשאר יבש כל היום. היא פתחה אותה בעמוד של אתמול. השורה הייתה שם, בכתב המסודר: "להיות ספונטנית. יום שלישי, ארבע אחר הצהריים. עד ארבע וחצי."
נועה הסתכלה עליה, ואחר כך מחקה אותה בקו אחד, ארוך, עקום, ולא סימנה וי. במקום זה ציירה בריבוע שליד, פה מחייך, ענק, שיצא מחוץ לקווים.