שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 37: נועה מלמדת את אלה לתכנן

הטלפון של אלה מת בשמונה ועשרה בבוקר, באמצע משפט.

הטלפון של אלה מת בשמונה ועשרה בבוקר, באמצע משפט.

זו הייתה הפעם השלישית השבוע. בפעם הראשונה הוא מת באמצע הדרך לטירה. בפעם השנייה הוא מת בדיוק כשפפה שלח לה תמונה של הציפור השנייה שגילף, ציפור עם כנף אחת קצת עקומה, והיא ראתה רק את הכנף. ועכשיו הוא מת באמצע הודעה לאמא שלה, שהתחילה במילים "אמא, איפה שמתי את", ונגמרה בשום דבר.

"איפה המטען שלך?" שאלה נועה מהמיטה הסמוכה.

"בבית," אמרה אלה.

"באיזה בית?"

"בבית בזלצבורג. על השולחן. ליד הצמח של אמא. או במגירה. או בכיס של המעיל של החורף." אלה הניחה את הטלפון המת על הכרית, בעדינות, כמו מי שמניחה ציפור פצועה. "אני חושבת."

נועה התיישבה. היא הסתכלה על אחותה, ואחר כך על התיק של אחותה, שהיה פתוח על הרצפה ונראה כאילו התפוצץ בו משהו. חצי קרואסון. גרב אחת, צהובה. הציפור מעץ של פפה. שלושה עפרונות בלי חוד. ערמון אחד, מהסתיו שעבר, שאלה טענה שהוא מביא מזל, למרות שכל הראיות הראו את ההפך.

"אלה," אמרה נועה, בקול רציני מאוד. "אנחנו צריכות לדבר."

* * *

העסקה נחתמה ליד שולחן ארוחת הבוקר, מעל צלחת של לחמניות.

"אני אלמד אותך לתכנן," אמרה נועה. "ואת תלמדי אותי…" היא היססה.

"להשתולל," אמרה אלה בשמחה.

"לא להשתולל. להיות קצת פחות…" נועה חיפשה את המילה.

"נועה," עזרה ליבי, בפה מלא.

"בדיוק," אמרה נועה, ואז קלטה מה נאמר, והעיפה בליבי פירור.

הן לחצו ידיים. לוקאס, שישב בקצה השולחן, הוכרז כעד רשמי, ודרש שכר טרחה של שוקולד אחד ליום, כמו עורך דין אמיתי. ג'ס רשמה את תנאי העסקה בטלפון שלה, כי היא לא סמכה על אף אחד מהן שיזכור. וגרטה רק הנהנה, ואמרה שזה ניסוי מדעי מעניין, ושהיא תעקוב אחריו.

"היום אני," אמרה נועה. "מחר את."

"מחר אני," אמרה אלה, ועשתה פרצוף שגרם לנועה להתחרט כבר עכשיו.

"ואם אחת מכן מפרה את העסקה," הוסיף לוקאס, בפנים של שופט, "היא משלמת לעד קנס. שני שוקולדים. גדולים. ומתנצלת בכתב."

"זה לא חוקי," אמרה ג'ס.

"זה אוסטרי," אמר לוקאס, ונראה מרוצה מאוד מעצמו, ושום ויכוח לא עזר.

* * *

השיעור הראשון התקיים בחדר 17, על הרצפה.

נועה הוציאה את המחברת שלה. לא את מחברת הבלשים, את המחברת האחרת, הסגולה, שאלה אף פעם לא ראתה מבפנים. היא פתחה אותה בכבוד, כמו כוהנת שפותחת ספר עתיק.

אלה הציצה, ונשמה עמוק.

בעמוד הראשון הייתה רשימה. בעמוד השני הייתה רשימה. בעמוד השלישי היו שתי רשימות, אחת בכחול ואחת בירוק. היו רשימות של בגדים לטיסה, ושל ספרים לקרוא בקיץ, ושל מתנות לחנוכה, ושל מילים בגרמנית שנועה למדה בווינה. והייתה רשימה אחת, בעמוד האחרון, עם כותרת בכתב מסודר: "רשימות שעוד צריך לכתוב."

"יש לך רשימה," אמרה אלה לאט, "של רשימות?"

"ברור," אמרה נועה.

"ברור," חזרה אלה, כמו מי שחוזרת על משפט בשפה זרה כדי לוודא שהבינה.

"זה ממש פשוט." נועה הושיטה לה עט ודף. "כותבים מה צריך לעשות. ואז עושים. ואז מסמנים וי. הווי זה החלק הכי טוב. זה כמו לקבל מדליה קטנה מעצמך."

"אני לא רוצה מדליות מעצמי," אמרה אלה. "אני מכירה את עצמי. היא לא אמינה. פעם היא הבטיחה לי לסדר את החדר, ומאז עברו שנתיים."

"תתחילי בקטן. תכתבי משהו. כל דבר."

אלה לקחה את העט, והסתכלה על הדף הלבן כמו שמסתכלים על מבחן במתמטיקה. אחר כך כתבה כותרת, ומתחה מתחתיה קו, וכתבה, ושוב כתבה, ושוב, והלשון שלה הציצה מזווית הפה, כמו תמיד כשהיא מתאמצת. אחרי חמש דקות היא הושיטה לנועה את הדף, בגאווה.

"דברים שאני לא אעשה אף פעם," קראה נועה בקול.

"אחת: רשימות.

שתיים: לאכול כרוב ניצנים.

שלוש: לקום לפני שבע בחופש.

ארבע: לקפל גרביים בזוגות.

חמש: לשיר מול אנשים. (חוץ מבמקלחת. המקלחת זה לא אנשים.)"

נועה הרימה את הראש. היא ניסתה להישאר רצינית. באמת ניסתה. אבל השפתיים שלה רעדו.

"אלה," היא אמרה. "את כתבת רשימה."

אלה קפאה.

היא הסתכלה על הדף. ועל נועה. ושוב על הדף.

"זה לא נחשב," היא אמרה מהר. "זאת רשימה נגד רשימות. זה כמו… חיסון."

ואז שתיהן התפוצצו. הן צחקו כל כך חזק שאלה התגלגלה על הרצפה, ונועה נאלצה להחזיק את הבטן, והמחברת הסגולה נפלה על השטיח, ומישהו מהחדר הסמוך דפק על הקיר שלוש דפיקות, ואחר כך שתיים, שזה היה הקוד של התאומות, ושל גרטה, ופירושו: "מה מצחיק? אני רוצה גם."

* * *

אחרי ארוחת הצהריים הגיע השיעור השני, שנועה קראה לו "רשימה אמיתית, למטרה אמיתית."

המטרה האמיתית הייתה הטיול של מחר, לגן הגדול בצד השני של העיר, זה עם העצים הענקיים והגבעה. אלה כבר הודיעה שזה יהיה המקום של השיעור שלה, ולא הסכימה לגלות מה יהיה בו, וזה הלחיץ את נועה מאוד, ולכן היא רצתה לפחות לדעת שהתיק של אלה יהיה מוכן.

"דבר ראשון," אמרה נועה, "הדבר הכי חשוב בראש הרשימה."

"שוקולד," אמרה אלה.

"מטען," אמרה נועה.

"שוקולד," אמרה אלה.

"אלה."

"טוב, טוב." אלה כתבה, באותיות גדולות וממורמרות: "1. מטען (שאין לי)." ואחר כך, בקטן, למטה: "2. שוקולד."

"צריך לקנות מטען," אמרה נועה, וכתבה ברשימה שלה: "לקנות מטען לאלה." וליד זה שמה ריבוע קטן, ריק, לסימון.

אלה הסתכלה על הריבוע. "למה זה ריבוע?"

"כדי לסמן בו וי."

"זה משעמם." אלה לקחה את העט, ובתוך הריבוע ציירה שתי עיניים ופה עצוב. "עכשיו הוא מחכה. כשנקנה מטען, הוא יחייך."

נועה פתחה את הפה כדי להגיד שזה לא ככה עושים, ואז סגרה אותו. כי בעצם, זה היה דווקא נחמד. היא הסתכלה על הריבוע העצוב, ופתאום ממש רצתה לקנות מטען, רק כדי לראות אותו מחייך.

ג'ס, שישבה על המיטה של ליבי, הציעה להוריד לאלה אפליקציה של תזכורות. "היא תצלצל לך כל בוקר," הסבירה. "תזכיר לך מה לקחת."

"הטלפון שלי מת," הזכירה אלה.

"אז היא לא תצלצל," הודתה ג'ס, ואחרי מחשבה הוסיפה: "זאת בעיה בתכנון."

"זה בדיוק מה שאני אומרת," אמרה נועה, בניצחון.

בדיוק אז נכנס תום, עם שקית של מגנטים שקנה בבוקר, ושאל מה הן עושות. כשהבין שמדובר ברשימות, הוא הסתכל על נועה בחשדנות. "יש לך רשימה גם עליי?"

"יש לי רשימה של המגנטים שלך," אמרה נועה. "שלוש מאות שישים ואחת שורות. כדי שתדע אם קנית אחד פעמיים."

תום נדהם. הוא חטף את המחברת, ועבר על הרשימה בעיניים פעורות, ומצא את המגנט של הגלגל הענק, שורה מספר שלוש מאות שישים ואחת, ולידו כתוב, בכתב של נועה: "נקנה בשני היורו של דוד בני." הוא הסתכל על אחותו כמו שמסתכלים על קוסמת. "אני רוצה שתכתבי לי עוד רשימות," הוא אמר. "על הכול."

"רואה?" אמרה נועה לאלה. "יש אנשים שמעריכים."

"הוא בן שמונה," אמרה אלה. "הוא מעריך גם תולעים."

הן הלכו לחנות אלקטרוניקה ברחוב הסמוך, עם בני, שהתעקש לבוא "כדי לראות בלשים בפעולה". בני ביקש מהמוכר את המטען "הכי עמיד שיש, עם אחריות של חמישים שנה, לאחיינית שמאבדת דברים בכישרון", והמוכר, שלא הבין מילה, מכר לו מטען כתום. אלה החליטה שהכתום הוא סימן. "אף אחד לא מאבד דבר כתום," היא אמרה. "דבר כתום מאבד אותך."

בדרך חזרה, בני הוביל אותן בביטחון מלא, והלך לאיבוד ברמזור הראשון. החנות הייתה במרחק שלושה בניינים מהפנסיון, וההליכה חזרה לקחה להם עשרים וחמש דקות. "זה לא שהלכתי לאיבוד," הסביר בני, כשהגיעו סוף סוף, מבחוץ, לדלת הנכונה. "זה סיור מודרך. ללא תוספת תשלום."

נועה פתחה את המחברת, ובעמוד חדש כתבה רשימה בשבילו: "דברים שבלש מבוגר צריך: 1. מפה."

כשחזרו לפנסיון, נועה ציירה פה מחייך בריבוע. אלה הסתכלה על הריבוע המאושר, ולא אמרה כלום. אבל נועה ראתה שהיא מחייכת בדיוק כמוהו.

* * *

בערב, כשכולם ישבו בגינה מתחת לעץ התפוחים העקום, אלה הוציאה מהתיק את הרשימה, מקופלת לשמונה, מעט מקומטת, עם כתם קטן של שוקולד בפינה.

"אני רוצה להגיד משהו," היא אמרה, "ואני רוצה שאף אחד לא יגיד 'אמרתי לך'."

"אני לא אגיד," הבטיחה נועה.

"את חושבת את זה," אמרה אלה. "אני שומעת את זה מכאן."

היא נשמה עמוק. "הרשימה עזרה. קצת. בזכותה לא שכחתי את המטען. הוא בתיק. מחובר לטלפון. והטלפון חי." היא הרימה אותו, כמו גביע. על המסך הייתה הודעה מאמא שלה, ותמונה מפפה, של הציפור השנייה, הפעם עם שתי הכנפיים, ומתחת כתוב: "לכנף העקומה קוראים אלה."

"רק קצת," הדגישה אלה. "אל תתרגלי."

נועה לא אמרה "אמרתי לך". היא רק התקרבה, ונשענה על הכתף של אחותה, וחשבה.

"את יודעת למה התחלתי לכתוב רשימות?" היא אמרה פתאום, בשקט, כך שרק אלה תשמע. "כשהייתי קטנה, עברנו דירה שלוש פעמים, כי אבא בנה גשרים בכל מיני ערים. כל פעם אמא אמרה שהפעם זה בשביל תמיד, ואז לא. והייתי בטוחה שאני הולכת לשכוח משהו בכל דירה. צעצוע. חברה. את עצמי. אז התחלתי לכתוב. כשהדברים כתובים, הם לא בורחים."

אלה שתקה רגע. "ואצלי," היא אמרה לאט, "כשהדברים לא כתובים, הם מפתיעים. כמו את. אף אחד לא כתב אותך ברשימה. ופתאום היית שם, על ספסל בהאלסטט, עם הפרצוף שלי."

נועה צחקה, ובעיניים שלה היה משהו רטוב.

"זה הוגן," אמרה אלה, והתיישבה זקופה. "אני למדתי משהו. עכשיו תורך. מה את מבטיחה?"

נועה חשבה. "אני מבטיחה לנסות," היא אמרה, "לעשות משהו אחד ספונטני בשבוע. משהו שלא תכננתי."

"מצוין." אלה הושיטה לה את העט. "תרשמי את זה."

נועה פתחה את המחברת הסגולה, ובכתב המסודר ביותר שלה כתבה: "להיות ספונטנית. יום שלישי, ארבע אחר הצהריים. עד ארבע וחצי."

אלה הסתכלה על השורה הזאת זמן רב. אחר כך הניחה את הראש על השולחן, לאט, בייאוש מוחלט.

"מה?" שאלה נועה. "מה לא בסדר?"

"תכננת," אמרה אלה, מתוך השולחן, בקול עמום, "את הספונטניות."

"אבל אחרת אני אשכח!"

מהצד השני של הגינה, ליבי צילמה את שתיהן, ואמרה שזה יהיה הפוסטר של הסרט. גרטה רשמה משהו במחברת הירוקה. ולוקאס, שעוד לא קיבל את השוקולד היומי שלו, הזכיר לכולם, בקול רם, שעד שהעד לא מקבל שכר, העסקה לא חוקית.

אלה הרימה את הראש מהשולחן. "מחר," היא אמרה לנועה, "תביאי בגדים שמותר ללכלך."

"כמה ללכלך?" שאלה נועה, בחשש.

אלה רק חייכה.

ונועה, בלי לחשוב פעמיים, פתחה את המחברת, והוסיפה עוד שורה לרשימה של מחר: "בגדים שמותר ללכלך. הרבה."

החצי השני שלי פרק 37: נועה מלמדת את אלה לתכנן - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין