תום התעורר ביום ההולדת השביעי שלו בחמש וחצי בבוקר, וישב במיטה, וחיכה שמישהו ישים לב.
אף אחד לא שם לב. כולם ישנו. אז הוא קם, לבש את החולצה הכי יפה שלו, זו עם הדינוזאור שמחזיק בלון, ונעמד בפתח של החדר, והודיע בקול רם לחדר החשוך: "אני בן שבע."
מתחת לשמיכה, אוליבר מלמל משהו שנשמע כמו "מזל טוב, תן לישון". ובני זרק עליו כרית, בעדינות, כמו שזורקים כרית על מישהו שיש לו יום הולדת.
אבל ההפתעה הראשונה חיכתה לתום במקלחת.
על המראה הנמוכה, זו שליד הכיורים הקטנים, כשהוא פתח את המים החמים, הופיעו באדים שלוש מילים, ומתחתן עוגה קטנה.
יעכ נפש אפי
תום הסתכל עליהן ופער פה. ואז הוא רץ, עם מברשת שיניים ביד, אל מאיה, שחיכתה לו כבר בפתח של האגף. ושניהם, עם הדף של ליאו, עם שתי השורות של האלף־בית, ישבו על המדרגה השלישית, ופענחו, אות אחרי אות. מאיה קראה, ותום כתב, באותיות גדולות ועקומות.
"מזל… טוב… תום," קרא תום. והוא הסתכל על מאיה בעיניים הכי גדולות בעולם. "הרוח יודעת שיש לי יום הולדת!"
"זאת לא רוח," אמרה מאיה, בחשיבות של מי שיודעת סוד. "זאת אמי וליאו. אבל אסור לי להגיד."
בארוחת הבוקר, כל בית הגבעה שר לו "היום יום הולדת", ארבעים ילדים, בארבעים קצבים שונים, וזהבה דפקה עם המלכה על הסיר, בתור תופים. ואחר כך היו מתנות. חוטי נתנה לו צמיד עם שבעה קשרים, "קשר לכל שנה". ליאו נתן לו ספר קטן שהוא כתב בעצמו, בכתב יד, עם ציורים: שבעים עובדות על דינוזאורים שאף אחד לא יודע. "רק ארבעים ושלוש," הודה ליאו. "אבל שבעים נשמע יותר טוב." ואוליבר נתן לו תעודה, צבועה בכתום, שעליה היה כתוב: תום – בן שבע. מוסמך רשמית לא לפחד מרוחות.
תום החזיק את כל המתנות על הברכיים, כל ארוחת הבוקר, ולא הסכים להניח אף אחת.
זה היה, אמר תום אחר כך, הבוקר הכי טוב בחיים שלו. עד הצהריים.
כי בצהריים, זהבה אפתה את העוגה.
זאת לא הייתה סתם עוגה. זאת הייתה עוגה של שלוש קומות. הקומה התחתונה, הכי רחבה, הייתה עוגת שוקולד. הקומה האמצעית הייתה עוגת וניל, עם ריבת תות באמצע. והקומה העליונה, הקטנה, העגולה, הייתה הדבר הכי חשוב: עוגת בננה, מכוסה בקרם בננה עבה, צהוב, מבריק, עם שבע פרוסות בננה מסודרות בעיגול, כמו כתר. כי תום אהב בננות יותר מכל דבר בעולם. חוץ מדינוזאורים.
תום לא זז מהמטבח כל אותם צהריים. כל עשר דקות הוא הציץ מהפתח, ושאל: "כבר?" ובפעם השמינית, זהבה נאנחה, הניחה את המלכה, ואמרה: "בוא. יש לי בשבילך עבודה. עבודה של בן שבע."
והיא נתנה לו את הבננות. ותום, עם הלשון בחוץ ועם ריכוז של מנתח, סידר בעצמו את שבע הפרוסות על הקרם, בעיגול, אחת אחרי השנייה, ותיקן כל אחת שלוש פעמים, עד שהכתר היה מושלם. "זאת הקומה שלך," אמרה לו זהבה. "אתה בנית אותה." ותום הסתכל על הכתר הצהוב, והיה גאה כל כך, שהוא שכח לנשום.
"הקרם צריך להתקרר," הכריזה זהבה בשלוש אחר הצהריים, "אחרת הוא יימס כמו שלג בשמש." והיא הניחה את העוגה, על צלחת גדולה, על אדן החלון של המטבח, זה שפונה לחצר, ופתחה את החלון לרווחה, כדי שהרוח תקרר אותה. "המסיבה בחמש. עד אז, אף אחד לא נוגע. גם לא באצבע. גם לא עם המבט."
אוליבר, שעמד בפתח, הוריד מיד את המבט.
ואז זהבה ירדה למרתף, להביא את הנרות. שבעה נרות, ועוד אחד לשנה הבאה, כמו שעושים בבית הגבעה. זה לקח לה חמש דקות. כי המרתף חשוך, והנרות היו בקופסה שמתחת לקופסה שמתחת לקופסה. ואחר כך, היא עלתה, עם הקופסה ביד, ונכנסה למטבח.
והצעקה שלה נשמעה עד הלול.
על אדן החלון עמדה הצלחת. ועל הצלחת, עמדה הקומה התחתונה, השוקולד. ועליה, הקומה האמצעית, הווניל. ועל הקומה האמצעית… כלום. רק קצת קרם צהוב מרוח. ושתי פרוסות בננה שנפלו הצידה, כמו חיילים פצועים.
הקומה העליונה נעלמה. כולה. עם הקרם, ועם הכתר.
בתוך דקה, כל בית הגבעה עמד במטבח. ותום עמד באמצע, מול העוגה החסרה, והשפה התחתונה שלו רעדה. "זאת הייתה הקומה שלי," הוא אמר, בקול קטן מאוד. "של הבננה."
ואז הוא התחיל לבכות. לא בקול. בשקט, עם דמעות גדולות, כמו שבוכים כשמשהו באמת עצוב. ומאיה החזיקה לו את היד, וגם היא כמעט בכתה, בשבילו.
זהבה ישבה על השרפרף, עם קופסת הנרות ביד, ונראתה פתאום קטנה. "אני השארתי את החלון פתוח," אמרה. "חמש דקות. רק חמש דקות. שלושים שנה אני מקררת עוגות על האדן הזה, ואף פעם…" היא לא גמרה את המשפט.
הגברת כהן הניחה לה יד על הכתף. "אף אחד לא אשם עד שהבלשית שלנו אומרת," אמרה, והסתכלה על אמי. "נכון?"
"נכון," אמרה אמי.
אמי הסתכלה על תום. ואז היא הוציאה את הפנקס.
"תום," אמרה, והתכופפה אליו. "יש לך יום הולדת. ובימי הולדת, מגיע לך משהו מיוחד. אז אני אתן לך מתנה. אני אפתור לך את זה עד המסיבה. מבטיחה."
תום ניגב את האף בשרוול של חולצת הדינוזאור, והנהן.
"שעה ושלושה רבעים," לחש ליאו, והסתכל בשעון. "זה כמעט כלום."
"זה מספיק," אמרה אמי.
תום משך לה בשרוול. "אמי," לחש, "גם אם לא תמצאי את הקומה, זה בסדר. רק תגלי מי. כי אני רוצה להגיד לו שזה לא יפה." הוא חשב רגע, והסמיק, משום מה. "ואחר כך, אולי, להזמין אותו למסיבה. כי אולי הוא פשוט היה רעב."
אמי הסתכלה עליו, על הדמעות שעוד לא התייבשו, ועל הצמיד עם שבעת הקשרים, וחשבה שבן שבע יכול להיות חכם יותר מהרבה מבוגרים.
החשוד הראשון היה ברור לכולם. ולא בגלל שהוא עשה משהו. בגלל האצבע שלו.
"אוליבר," אמרה פני, והצביעה. "תראה לי את האצבע."
אוליבר הסתיר את היד מאחורי הגב. מהר. מהר מדי.
"אוליבר."
לאט, בפנים של מי שיודע שאין ברירה, אוליבר הוציא את היד. ועל האצבע המורה שלו, היה קרם. צהוב. של בננה.
כל המטבח נשם בבהלה. תום הפסיק לבכות, והסתכל על אוליבר בעיניים פקוחות לגמרי, כמו מי שגילה שהגיבור שלו הוא בעצם הנבל.
"זה לא מה שאתם חושבים!" אמר אוליבר. "זה מהקערה! זהבה השאירה את הקערה של הקרם בכיור! ואני… ניקיתי אותה. עם האצבע. זה שירות לציבור!"
זהבה הסתכלה בכיור. הקערה הייתה שם. ריקה. נקייה. נקייה מדי, כמו שקערה נהיית רק אחרי שאוליבר עובר עליה. "הוא אומר את האמת," אמרה, בחצי חיוך, ובחצי כעס. "את הקערה הוא גמר. ביסודיות."
"וחוץ מזה," אמרה אמי, שכבר עמדה ליד החלון, "תסתכלו על העוגה."
כולם הסתכלו.
"מי שלקח את הקומה העליונה, לא לקח אותה ביד," אמרה אמי. "תראו את הקרם על הקומה האמצעית. הוא מרוח. לא חתוך. ותראו את הקצה של הקומה האמצעית." היא הצביעה. בצד אחד של עוגת הווניל, היה חסר חצי עיגול. חצי עיגול ענקי. עם סימנים קטנים, מסודרים, לאורך הקשת.
"נגיסה," לחש ליאו. "זאת נגיסה."
"נגיסה ענקית," אמרה אמי. "תפתח את הפה, אוליבר."
אוליבר פתח את הפה הכי גדול שהוא יכול. ליאו מדד אותו בסרט המדידה, ברצינות של רופא שיניים. ואחר כך מדד את הנגיסה בעוגה.
"הפה של אוליבר: חמישה סנטימטרים," הודיע. "הנגיסה: שתים־עשרה."
"אז זה לא אוליבר," אמרה אמי. ואוליבר נשם לרווחה, ומיד גם ליקק את האצבע, כי חבל.
"אז זה העורבני," אמר בני. "הוא כבר גנב פה דברים. הוא חוזר תמיד."
"עורבני לא נוגס," אמר ליאו. "הוא מנקר. ועורבני לא יכול להרים עוגה שלמה. היא שוקלת בטח קילו."
"אולי חייזרים," הציע אוליבר, שהתאושש מהר. "הם אוהבים בננות. כולם יודעים."
"אף אחד לא יודע את זה," אמרה אליס.
"כי זה סוד," אמר אוליבר.
"אז פלאפל," אמר עומר. "הוא אכל את הפנקייק של הרוח. הוא אוכל הכול."
כולם הסתכלו על פלאפל, שבדיוק ישב ליד הדלת של המטבח, וכרסם עלה חסה, עם הפנים הכי תמימות בעולם. הפה שלו היה בגודל של כפתור.
"פלאפל צריך עשר שנים לאכול קומה כזאת," אמרה חוטי. "ובסוף הוא היה מתפוצץ."
אמי לא ענתה. היא כבר הייתה עם הפנים צמודות לאדן החלון. ועל העץ הלבן של האדן, היא מצאה עוד שני דברים.
הראשון היה שערה. שערה אחת, ארוכה מאוד, חומה, עבה, כמעט כמו חוט. היא הייתה תקועה בקרם המרוח, בקצה של הצלחת. אמי הרימה אותה בזהירות, והחזיקה אותה מול האור. היא הייתה ארוכה כמו כל הזרוע של תום.
"זאת לא שערה של ילד," אמרה חוטי. "וגם לא של זהבה. השיער של זהבה אפור."
"ושל רותי קצר," אמר ליאו.
הדבר השני היה רטוב. על האדן, ליד הצלחת, היה כתם. כתם גדול, מבריק, רטוב, ודביק. כמו שמישהו השאיר קצת רוק. הרבה רוק, בעצם.
"איכס," אמרה פני.
"רמז," אמרה אמי, ורשמה. שערה חומה, ארוכה, עבה. נגיסה של 12 ס"מ. רוק. הרבה.
ואז היא הוציאה את הראש מהחלון, והסתכלה למטה.
מתחת לחלון של המטבח הייתה הערוגה של רותי. ערוגה של פטוניות סגולות, שרותי השקתה כל בוקר, ודיברה איתן, ואסרה על כל ילד לדרוך בה. והיום, בערוגה, הפטוניות היו רמוסות. וביניהן, באדמה הרכה, הלחה מההשקיה של הבוקר, היו טביעות.
הן לא היו טביעות של נעליים. הן לא היו טביעות של רגליים יחפות. הן היו עגולות. בצורת חצי ירח. עם חריץ קטן באמצע. ארבע טביעות, עמוקות, כאילו מישהו כבד עמד שם, על ארבע, והתמתח, הרבה, הרבה זמן, לכיוון החלון.
חוטי כבר רצה החוצה, מסביב לבניין, אל הערוגה. וליד הטביעות, על השביל, היא מצאה עוד משהו: פרוסת בננה אחת, עם קצת קרם, שנפלה על אבן. ואחריה, עוד שלושה מטרים לכיוון החצר, עוד אחת. ועוד אחת, ליד הברז. כמו שביל של פירורים באגדה, רק עם בננות.
"שלוש," ספרה חוטי בקול. "ועוד שתיים על הצלחת. ועוד שתיים חסרות." היא הסתכלה על השביל, שהלך ישר, בלי לפנות אפילו פעם אחת, אל הקצה של החצר. "מי שלקח, הלך לאט. ונהנה."
ליאו הוציא את הראש לידה. והסתכל. והמשקפיים שלו כמעט נפלו לערוגה.
"אמי," הוא לחש. "יש רק מישהו אחד בבית הגבעה שיש לו טביעות כאלה."
אמי לא ענתה. היא רק הסתכלה, מעבר לערוגה, מעבר לחצר, אל הסככה הקטנה שבקצה, ואל הגדר, ואל השער של המכלאה.
והשער היה פתוח.