הבלש המבוגר שלא מפריע הגיע לישיבה הראשונה שלו עם מחברת.
זו הייתה מחברת חדשה, שקנה בבוקר בחנות ליד הקתדרלה, עם כריכה ירוקה, ירוקה בדיוק כמו של גרטה. הוא הניח אותה על השולחן בחדר 17, ופתח אותה בעמוד הראשון, ושלף עט, והסתכל על גרטה בציפייה, כמו תלמיד ביום הראשון בכיתה.
גרטה הסתכלה על המחברת. אחר כך על בני. אחר כך שוב על המחברת.
"זה הצבע שלי," היא אמרה.
"זה צבע של בלשים," אמר בני בתמימות. "ראיתי את שלך, וחשבתי…"
"זה הצבע שלי," חזרה גרטה, בקול שלא השאיר מקום לוויכוח.
בני הסתכל על המחברת שלו בעצב. אחר כך הוציא מהכיס טוש כחול, וצבע את כל הכריכה, בקפידה, עד שהיא נעשתה ירוקה־כחולה, בצבע של אגם. "ככה?" הוא שאל.
גרטה חשבה. "ככה," היא אישרה, והוא נשם לרווחה.
ככה נפתחה הישיבה.
* * *
כולם ישבו על המיטות, ועל הרצפה, ועל השולחן, ולוקאס על אדן החלון, עם שקית בייגלה. הלוח, עם החור הלבן באמצע, עמד מולם, ובראשו, בצהוב, החוק הראשון.
"אז," אמר בני, וכחכח, "אם הבנתי נכון, כל הראיות נגדי היו קצת אמיתיות, וקצת מזויפות."
"נכון," אמרה גרטה.
"אז יש לי שאלה." בני הניח את העט. "לא שאלה של בלש. שאלה של דוד, שקיבל עוגה על הראש השבוע, ונשאר עם כמה מחשבות." הוא הסתכל על הילדים. "אם מישהו זייף את הראיות, מי זייף אותן? ולמה דווקא נגדי?"
השקט שירד בחדר היה שקט חדש. לא השקט העצוב של הימים האחרונים. שקט של מוחות שמתחילים לעבוד, כמו מכונה ישנה שמישהו הדליק, והיא מזמזמת.
"אנחנו…" התחילה ג'ס, ועצרה. "אנחנו לא חשבנו על זה."
"היינו עסוקים מדי בלהאשים אותך," אמרה אלה בכנות.
"מובן," אמר בני ברצינות, ורשם במחברת האגם שלו: "היו עסוקים בלהאשים אותי. מובן."
* * *
גרטה קמה, וניגשה ללוח.
היא עמדה מולו הרבה זמן, עם הידיים מאחורי הגב, וכולם ידעו לא להפריע לה. כמו שלא מפריעים לשחקן שחמט שחושב על מהלך. אחר כך היא התחילה להזיז דברים.
היא הורידה מהלוח את כל מה שקשור לבני: את היומן, ואת התמונה מהבנק, ואת הטופס, ואת התמונה מהמסדרון, ואת הפתק "רוזי – כובע". והיא סידרה אותם על הרצפה, בשורה, לא לפי סדר הזמן, אלא לפי מקור. מאיפה כל דבר הגיע.
"תראו," היא אמרה לבסוף. "יומן המשמרות. מאיפה הוא הגיע?"
"ממרגרטה," אמרה ליבי. "היא מצאה אותו במחסן, מאחורי הארכיון."
"והטופס?"
"גם ממרגרטה. מהארכיון."
"והתמונה מהמסדרון?"
"מהאלבום של אמא," אמרה נועה. "מהמעטפה של הצלם."
"והכובע?"
"מרוזי," אמרה ג'ס. "מהמספרה. מהזיכרון שלה."
"והבנק?"
"מאיתנו," אמרה אלה. "אנחנו עקבנו."
גרטה הנהנה. "ארבעה מקורות שונים," היא אמרה. "מחסן בבית חולים. אלבום משפחתי בבוסטון. ספרית בפרבר. ואנחנו. אף אחד מהם לא מכיר את השני. ובכל זאת, כל אחד מהם הצביע בדיוק על אותו אדם." היא הסתכלה על בני. "עליך."
"זה לא מקרי," אמרה ג'ס לאט. "זה לא יכול להיות מקרי."
"לא," אמרה גרטה. "זה כמו שחמט. כשכל הכלים של היריב זזים לאותה משבצת, זה לא מקרה. זה אומר שמישהו מזיז אותם."
* * *
"אבל לא הכול זויף," אמרה נועה. "התמונה מהמסדרון אמיתית. הבנק אמיתי. אנחנו ראינו."
"נכון," אמרה גרטה. "והחלק הזה הכי מפחיד אותי." היא כרעה ליד השורה, והצביעה. "מי שזייף, לא זייף הכול. הוא זייף רק את מה שהיה צריך. כוכבית ביומן. חתימה בטופס. הוא ידע שבני היה בבית החולים באותו לילה. הוא ידע איך בני חותם על גלויות. הוא ידע, אולי, שיש תמונה עם סל. הוא בנה את השקר מסביב לאמת שהייתה כבר קיימת."
"אז הוא מכיר אותנו," אמרה אלה בשקט.
"הוא מכיר את משפחת גולד," תיקנה גרטה. "טוב מאוד. מספיק טוב לדעת איך בני חותם על גלויות. מי ראה את הגלויות של בני?"
"כולם," אמרה נועה. "הוא שולח גלויות לכולם. לשכנים. לחברים. ל…" היא עצרה. "בשנה ההיא, בווינה. הוא שלח לאמא ואבא גלויה כל שבוע. הן היו תלויות על המקרר, בדירה. אמא סיפרה."
"מי נכנס לדירה שלכם בווינה?" שאל בני, ופתאום נשמע כמו בלש אמיתי. אחר כך הוא הסתכל על עצמו בהפתעה, כאילו לא האמין שזה יצא ממנו.
"שכנים," אמרה נועה לאט. "אמא אמרה… הייתה שכנה. רופאה. שגרה בבית ממול."
כולם הסתכלו על הלוח. על אחד משני הפתקים הוורודים שנשארו.
ד"ר הלנה פוקס.
* * *
נועה ואלה ירדו לשאול את שירה. כי חוק מספר אחת, הזכירה אלה בדרך, אומר לשאול.
שירה ישבה בגינה, מתחת לעץ התפוחים העקום, עם אנה, ושתיהן קילפו אפונה לארוחת הערב, ודיברו בשקט, כמו שתי חברות ותיקות, למרות שהכירו פחות מחודש. כשהתאומות שאלו על הדירה בווינה, ועל הגלויות, שירה הניחה את הקערה.
"היו תלויות על המקרר," היא אמרה. "עשרים, אולי שלושים. בני שלח אחת כל שבוע. אבא שלכן אמר שהמקרר שלנו נראה כמו לוח מודעות של סוכנות נסיעות."
"ומי ראה אותן?" שאלה אלה. "מי נכנס למטבח?"
שירה חשבה. "כמעט אף אחד. לא הכרנו הרבה אנשים. חוץ מ…" היא עצרה, ופתאום עשתה פרצוף, כמו מי שנזכרת בטעם של תרופה. "חוץ מהשכנה. הרופאה. ד"ר פוקס. היא באה פעם אחת, בלי הזמנה, 'לבדוק את השכנה ההרה', ככה היא אמרה. היא לא בדקה אותי בכלל. היא עמדה עשר דקות מול המקרר, וקראה את כל הגלויות, אחת אחת, ואמרה שאח שלי לא יודע לאיית, ושהמגנטים שלנו יפילו את הדלת." שירה הנידה בראש. "ואחר כך היא הלכה. בלי להגיד שלום. מעולם לא אהבתי אותה."
אנה הרימה גבה. "היא נשמעת כמו השכן שלנו, הר שטיינר. הוא גם קורא את הדואר של כולם."
"הוא קורא את הדואר?" שאלה אלה, מזועזעת.
"הוא מחזיק אותו מול האור," אמרה אנה. "אבא שלך אומר שזה ספורט לאומי."
התאומות חזרו למעלה בריצה, והכול נשפך מהן בבת אחת, מילה אחת של נועה, ומילה אחת של אלה, ומילה אחת של שתיהן ביחד. גרטה הקשיבה, ורשמה, ואחר כך מתחה חוט אדום עבה מהפתק של ד"ר פוקס אל פתק חדש, שעליו כתבה: "ראתה את הגלויות."
* * *
"ויש עוד משהו," אמרה ג'ס, והוציאה את הטלפון. "גרטה, הפתק שלך. 'שוב צילום, לא מקור, למה?'"
גרטה הסמיקה. "ראית אותו?"
"אני רואה הכול," אמרה ג'ס, בלי גאווה, כעובדה. "וזה נכון. גם היומן וגם הטופס היו צילומים. אף פעם לא ראינו את המקור. בצילום אי אפשר לראות אם הדיו של הכוכבית חדש, או אם החתימה נכתבה אתמול. צריך את המקור."
"אז נבקש את המקור," אמרה ליבי. "ממרגרטה."
"כבר ביקשתי," אמרה ג'ס. "שלחתי לה הודעה אתמול בלילה." היא סובבה את הטלפון אל כולם. על המסך הייתה תשובה, שהגיעה בשש בבוקר:
"יקירה, ניסיתי. הלכתי הבוקר למחסן, והיומן איננו. וגם התיק בארכיון. הר גרובר נעל הכול, ואומר שאין לו מושג על מה אני מדברת. אני מתחילה לחשוב שמישהו בבית החולים הזה לא רוצה שנמצא את האמת. תיזהרו, יקירים. ❤️ מ."
"הר גרובר," אמרה אלה. "הארכיונאי. זה שאומר שהכול נשרף בהצפה שלא הייתה."
"והוא בבית החולים כבר שלושים שנה," אמרה גרטה, והוסיפה את השם, בפתק ורוד חדש, ליד שני האחרים. "יש לו גישה לכל מסמך. הוא יכול לשים יומן במחסן, ולהעלים אותו."
"ולמה שהוא ירצה שנחשוד בבני?" שאלה נועה.
גרטה חשבה. "כדי שנפסיק לחפש," היא אמרה לבסוף. "אם מצאנו אשם, החקירה נגמרת. כולם בוכים, כולם מתנצלים, וכולם נוסעים הביתה. ומי שעשה את זה באמת…"
"ממשיך ללכת חופשי," אמרה נועה. "זה מה שבני אמר. בטירה."
בני הנהן, ורשם משהו במחברת האגם. "אני אומר דברים חכמים בטירות," הוא אמר לעצמו. "צריך לזכור."
ליבי קפצה על המיטה. "אם יש אויב אמיתי," היא הכריזה, "אנחנו צריכים שמות קוד. בכל סרט רציני יש שמות קוד. אסור להגיד שמות אמיתיים בקול. אולי מקשיבים לנו."
"מי מקשיב לנו?" שאלה ג'ס. "גברת פוגל?"
"גברת פוגל צופה בסדרה הטורקית," אמרה ליבי. "אבל עקרונית."
אז נתנו שמות קוד. ד"ר פוקס קיבלה את השם "השכנה". הר גרובר, שגר במרתף עם העכברים, קיבל את השם "העכבר". פליקס האוזר קיבל את השם "המצלמה", כי אף אחד לא הצליח לחשוב על משהו מסתורי יותר.
"ואני?" שאל בני בהתלהבות. "גם לי מגיע שם קוד! אני רוצה 'הנשר'!"
הילדים הסתכלו זה על זה.
"הגזר," אמרה אלה.
"הגזר," הסכימו כולם, מיד, פה אחד, ובני, שבהתחלה נעלב מאוד, רשם את זה בכל זאת במחברת האגם שלו, ומתח מתחת קו, ואמר שזה בעצם שם של גיבור, כי גזר טוב לעיניים, ובלש צריך לראות טוב.
* * *
הם ישבו עוד שעה, וכתבו, ומתחו חוטים חדשים. בסוף, כשגרטה עמדה מול הלוח וסיכמה, הוא נראה אחרת לגמרי. לא שמש אדומה, עם הדוד של נועה באמצע. רשת. חוטים שהלכו לשלושה כיוונים, לשלושה פתקים ורודים: ד"ר הלנה פוקס. פליקס האוזר. הר גרובר. ומעל הכול, פתק צהוב חדש, שגרטה כתבה בעצמה, מתחת לחוק הראשון:
"מי שזייף מכיר את המשפחה. ומכיר את בית החולים. טוב מאוד."
"זה מצמצם," אמרה ג'ס.
"זה מצמצם," הסכימה גרטה.
בני רשם גם את זה במחברת האגם, ואחר כך הודה, בשקט, שהוא לא לגמרי בטוח מה מצמצם את מה, אבל שזה נשמע מבטיח מאוד.
בדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת. גברת פוגל עמדה בפתח, עם קופסת קרטון קטנה, קשורה בסרט אדום.
"שליח הביא," היא אמרה. "בשבילכם. מבית החולים."
ג'ס פתחה. בפנים היו עוגיות ירח, שלושים ושש, מסודרות בעיגולים, כמו פרחים. ומעליהן, פתק, בכתב יד עגול ומסולסל: "לבלשים הקטנים שלי, שמגיע להם משהו מתוק אחרי שבוע קשה. אני חושבת עליכם כל הזמן. ותזכרו – לא כל מי שמחייך אליכם הוא חבר. באהבה, מרגרטה."
"איזה מתוקה היא," אמרה ליבי, והניחה יד על הלב.
"היא היחידה שעוזרת לנו באמת," אמרה אלה. "מההתחלה."
ולוקאס, על אדן החלון, הסתכל על הקופסה. הוא הסתכל עליה רגע ארוך, וקמט קטן הופיע לו בין הגבות, כאילו הוא מנסה להיזכר במשהו שאמר פעם, באיזה ערב, על עוגיות. אבל המחשבה הייתה רחוקה, כמו מילה בשפה זרה, והעוגיות היו קרובות מאוד, והריח שלהן מילא את החדר.
הוא לקח אחת. ואחר כך עוד אחת.
ואף אחד, אפילו לא גרטה, שמעולם לא פספסה פרט, לא שם לב שהכתב העגול והמסולסל על הפתק דומה מאוד, מאוד, לכתב היד המסודר והמעוגל של מכתב אחד, שהעתק שלו היה תלוי כבר שבועיים על הלוח שלהם, בצד של משפחת ברגר. המכתב שכתבה, כביכול, "אם צעירה" שאיש לא פגש מעולם.