שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 35: פיוס בטירה

הטירה עמדה על גבעה מיוערת, מצפון לווינה, ונראתה כאילו מישהו צייר אותה בשביל ספר אגדות, ואחר כך שכח להחזיר אותה.

הטירה עמדה על גבעה מיוערת, מצפון לווינה, ונראתה כאילו מישהו צייר אותה בשביל ספר אגדות, ואחר כך שכח להחזיר אותה.

היו לה מגדלים עגולים עם גגות מחודדים, וחומות אבן אפורות, וגשר עץ מעל תעלה ריקה, וחלונות צרים שמהם, כך הסביר בני בהתלהבות, היו יורים חיצים על אויבים, או שופכים שמן רותח, או סתם מסתכלים על הנוף, תלוי ביום.

"כמה היא ישנה?" שאלה ליבי, ונעמדה בפוזה מול השער, כמו נסיכה שמחכה לאביר.

"שמונה מאות שנה!" הכריז בני.

גרטה, שקראה את השלט, הרימה את הראש. "השלט אומר שהיא נהרסה במלחמה, ונבנתה מחדש לפני מאה וחמישים שנה. בעיקר מחלקים של טירות אחרות."

בני חשב רגע. "אז היא שמונה מאות שנה," הוא אמר, "בחלקים."

גרטה פתחה את הפה, ואחר כך סגרה אותו, ואחר כך, לראשונה מזה שבועיים, צחקה צחוק קטן, אמיתי, שהפתיע אפילו אותה.

זה היה יום בהיר. השמיים היו כחולים, כחולים באמת, לא כמו הדנובה, והרוח הביאה ריח של אורנים ושל דשא חם. ואחרי כל השבוע, אחרי הלוח והחוטים והכוכבית והפיקניק והשקט, כולם הרגישו כמו מי שיוצא מחדר חשוך אל השמש, ומצמץ, ולא מאמין שזה אמיתי.

* * *

הם הסתובבו בטירה כל הבוקר.

היו בה אולמות עם תקרות עץ מגולפות, וחדר נשק מלא חרבות, וכידונים, ושריונות שלמים שעמדו לאורך הקיר, כמו שורה של אבירים שנרדמו בעמידה. לוקאס עמד מול אחד מהם הרבה זמן, ואחר כך הודיע שהוא בטוח שהאביר הזה היה רעב, כי הקסדה שלו הייתה עם חור גדול באזור הפה. היה מטבח ענקי עם אח שאפשר היה להיכנס לתוכה בעמידה, ולוקאס נכנס, ועמד בפנים, והודיע שזה המקום הכי טוב שהיה בו בחיים. והייתה ספרייה, עם ספרים כבדים כמו אבנים, וגרטה עמדה מולם עם הידיים מאחורי הגב, כמו מי שמבקרת קרובי משפחה מכובדים.

בני הלך לאיבוד פעמיים.

בפעם הראשונה, הוא נכנס בטעות לחדר שהיה סגור למבקרים, וזה היה חדר עם כורסה אחת ותמונה של אישה עם כלב, והשומר הוציא אותו משם בעדינות, כמו מוציאים יונה ממטבח. בפעם השנייה, הוא עלה במדרגות לולייניות של אחד המגדלים, והמשיך לעלות, ולעלות, ולא הבין למה הן לא נגמרות, עד שגילה שהוא עולה ויורד באותן מדרגות, כי בכל פעם שהגיע למעלה, הוא הסתובב לתצפית, ואחר כך פנה בטעות למטה במקום לדלת.

קלרה מצאה אותו. היא לא אמרה כלום. היא רק לקחה אותו בשרוול.

והילדים, שעמדו בחצר, ראו אותם יוצאים מהמגדל יחד, והסתכלו זה על זה, ואף אחד לא אמר מילה, חוץ מתום, שאמר בקול רם ושמח, "הם שוב ביחד!", וקיבל מקלרה, מרחוק, מבט כזה, שהוא שתק עשר דקות שלמות.

* * *

אחרי ארוחת הצהריים, שהייתה על הדשא מתחת לחומה, בני קם, והסתכל על נועה.

"נועה'לה," הוא אמר. "את רוצה לראות את התצפית? זאת מהמגדל הגבוה. אני מבטיח שאני יודע את הדרך." הוא היסס. "בערך."

נועה קמה. אלה הסתכלה עליה, ונועה הסתכלה בחזרה, ואלה הנהנה, קטן. רק אתם, אמרה הנהון. אני פה.

המדרגות היו צרות, ועקומות, ועשויות אבן שנשחקה באמצע ממאות שנים של רגליים. בני הלך ראשון, ונועה אחריו, והם עלו בשקט, והאור נכנס מחרכים צרים בקיר, פס אחרי פס, כמו מקשים של פסנתר. בני עצר באמצע פעמיים לנשום, ואמר ששמונה מאות שנה זה הרבה מדרגות, אפילו בחלקים. בפעם השנייה, נועה הושיטה לו יד. הוא לקח אותה, ולא עזב, גם כשהמדרגות נגמרו.

למעלה הייתה מרפסת אבן קטנה, עם מעקה נמוך. וממנה ראו הכול. את היערות, שנמתחו ירוקים עד האופק. את הדנובה, שנראתה מפה כמו סרט כסוף שמישהו שכח על שטיח. ואת וינה, רחוק, בדרום, עם הקתדרלה ועם הגלגל הענק, קטנים כמו צעצועים.

הם עמדו הרבה זמן ולא דיברו.

"אני פחדתי," אמרה נועה לבסוף.

בני לא ענה. הוא רק הסתכל עליה, וחיכה. כמו קלרה על הספסל.

"לא ממך," אמרה נועה. "כלומר, גם ממך. אבל בעיקר…" היא חיפשה את המילה. "פחדתי שאני אפסיק להאמין בך. שאם זה נכון, אז שום דבר לא נכון. לא הגלויות. לא השריקה עם שתי אצבעות. לא העץ בהצגה. שהכול היה… כמו הטירה הזאת. נראה ישן ואמיתי, ובעצם בנוי מחלקים." היא הסתכלה על המעקה. "ואז, כששאלת אותי בגן, לא עניתי. כי פחדתי שאם אענה, אדע."

בני הנהן לאט. "אני יודע," הוא אמר. "ראיתי."

"זה היה נורא," אמרה נועה. "השקט שלי. ראיתי איך הוא נופל עליך."

"היה נורא," הסכים בני. הוא לא אמר שזה בסדר. נועה הייתה אסירת תודה על זה, באופן מוזר. אם הוא היה אומר שזה בסדר, זה היה שקר, והם שניהם היו יודעים. "זה היה אחד הדברים הכי נוראים שקרו לי. אבל את רוצה לדעת מה היה גרוע יותר?"

נועה הסתכלה עליו.

"אם לא הייתם חושדים בכלל," אמר בני. "אם הייתם מוצאים את כל זה, את היומן ואת החתימה ואת הסל, ומחליטים לא לבדוק, כי אני הדוד המצחיק. זה היה גרוע יותר. כי אז מי שעשה את זה באמת היה ממשיך ללכת חופשי." הוא נשען על המעקה. "מותר לחשוד, נועה'לה. חייבים לחשוד, כשיש ראיות. בלשים שלא חושדים הם לא בלשים, הם… קהל. אבל…"

"אבל?"

"אבל חשוב לשאול לפני ששופטים." הוא הסתכל עליה. "בגן, לא שאלתם אותי. הראיתם לי. זה הבדל. אם הייתם שואלים, 'דוד בני, מאיפה הכסף?', הייתי מספר. אולי מתבייש, אבל מספר. אבל כשמראים למישהו שש ראיות על שמיכה, הוא כבר לא מרגיש שואלים אותו. הוא מרגיש ששופטים אותו. ואז הוא קם והולך, כמו טיפש, ומשאיר כובע על הדשא."

נועה חשבה על זה. היא חשבה על זה הרבה זמן, מול כל היערות והנהר והעיר הקטנה.

"לחשוד מותר," היא אמרה לאט, כאילו היא כותבת את זה. "אבל שואלים לפני ששופטים."

"בדיוק," אמר בני.

"זה צריך להיות חוק," אמרה נועה.

"אז תכתבי אותו," אמר בני. "את טובה ברשימות."

* * *

כשירדו, אחרי חצי שעה, בני הלך לאיבוד רק פעם אחת, וזה היה, לדבריו, שיא אישי במגדלים.

למטה, בחצר, כולם חיכו. ונועה עמדה מולם, ואמרה, בקול שלא רעד בכלל: "יש לנו חוק."

גרטה שלפה את המחברת הירוקה מהר כל כך, שהעט כמעט עף.

"חוק מספר אחת של הבלשים מהאגם," אמרה נועה. "מותר לחשוד. אבל חייבים לשאול לפני ששופטים."

גרטה כתבה. באותיות גדולות, בעמוד חדש, עם קו מתחת. אחר כך היא הסתכלה על זה, והנהנה, כמו מי שבודקת מהלך בשחמט ומוצאת שהוא טוב. "בערב," היא הודיעה, "זה הולך לראש הלוח. מעל הכול."

"ובצהוב," אמרה ליבי. "כי זה עובדה."

"בצהוב," הסכימה גרטה.

* * *

ואז בני כחכח בגרון.

"יש לי עוד הודעה," הוא אמר, והוריד את הכובע, כמו מי שנואם. "אם מישהו זייף ראיות נגדי, אז מישהו עשה את זה בכוונה. ומי שעשה את זה, הוא גם כנראה מי שעשה את… את הדבר האחר. ואני רוצה לדעת מי." הוא הסתכל על הילדים. "אז אני מצטרף לחקירה. אם תסכימו."

הילדים הסתכלו זה על זה.

"מבוגרים מפריעים," אמרה אלה בזהירות.

"מבוגרים שואלים יותר מדי שאלות," הוסיפה ג'ס.

"מבוגרים לא מבינים את הלוח," אמרה גרטה.

"מבוגרים הולכים לאיבוד," אמרה ליבי, בלי לחשוב, ואחר כך הסמיקה.

"נכון," אמר בני בענווה. "כל זה נכון."

ואז לוקאס קם.

הוא קם לאט, בכבוד גדול, וניגש לסל הפיקניק, וחיפש בו, ושלף את הכף הגדולה של סלט תפוחי האדמה. כף עץ ארוכה, עם קצת מיונז בקצה. הוא ניקה אותה בחולצה. אחר כך הוא ניגש אל בני, ועמד מולו, ואמר, בקול הכי חגיגי ששמעו ממנו אי פעם:

"תכרע."

בני הסתכל עליו. אחר כך, לאט, בחריקה של ברכיים, הוא כרע על ברך אחת, על הדשא של החצר, מול הטירה בת שמונה מאות השנים, בחלקים.

לוקאס הניח את הכף על הכתף הימנית של בני. "בשם הבלשים מהאגם," הוא הכריז. ואחר כך העביר את הכף לכתף השמאלית. "ובשם האגם עצמו, שאין לנו, כי אנחנו בווינה." ואחר כך, בטקסיות, נגע עם הכף בראש של בני, בעדינות, והשאיר עליו טיפה קטנה של מיונז. "אני מעניק לך את התואר…"

הוא עצר. הוא שכח שצריך תואר. הוא הסתכל על גרטה בבהלה.

"בלש מבוגר," לחשה גרטה.

"בלש מבוגר," חזר לוקאס בקול רם. ואחר כך, מכיוון שהוא היה לוקאס, הוסיף מעצמו: "שלא מפריע."

"שלא מפריע," חזרו כולם, ביחד, בשתי שפות.

בני קם. הוא ניגב את המיונז מהראש, והסתכל עליו באצבע, ואחר כך ליקק אותו, כי זה היה, לדבריו, חלק מהטקס. אחר כך הוא שם את הכובע בחזרה, והנוצה התנדנדה ברוח.

"זה התואר הכי טוב שקיבלתי בחיים," הוא אמר. "כולל התעודה מבית הספר למדריכים, שנכשלתי בה פעמיים."

לוקאס החזיר את הכף לסל, בכבוד רב, כמו שמחזירים חרב לנדן.

וקלרה, שישבה על הדשא, מחאה כפיים הכי חזק מכולם.

* * *

בערב, בחדר 17, גרטה עמדה על כיסא, ותלתה פתק צהוב גדול בראש הלוח, מעל השאלה "מי היה בחדר?", מעל הכול. היא כתבה אותו בעט שחור עבה, באנגלית ובגרמנית, וליבי הוסיפה מתחת, בעברית, כי אמרה שחוקים חשובים צריכים להיות בכמה שפות, כמו בשלטים בשדה תעופה.

אחר כך גרטה ירדה מהכיסא, ולקחה את הפתק הוורוד של בני, והוציאה ממנו את הסיכה, והורידה אותו מהלוח. היא לא זרקה אותו. היא קיפלה אותו לשניים, והכניסה אותו לתוך המחברת הירוקה, בין הדפים, כמו שמייבשים פרח.

"למה את שומרת אותו?" שאלה ג'ס.

"כדי לזכור," אמרה גרטה. "שגם אני טעיתי."

באמצע הלוח, במקום שבו הייתה השמש האדומה, נשאר עכשיו חור. ריבוע לבן של קיר, עם עשרות חורים קטנים של סיכות, כמו כוכבים. ומסביבו, שני פתקים ורודים, שאף אחד לא נגע בהם כל השבוע: ד"ר הלנה פוקס. פליקס האוזר.

נועה הסתכלה עליהם רגע ארוך, לפני שכיבו את האור.

ובעשר וחצי, היא שכבה בחושך, והרימה יד אל הקיר.

הפעם היד לא נעצרה. היא דפקה שלוש פעמים, קטנות ומהירות, כמו ציפור.

והתשובה הגיעה מיד, עוד לפני שהספיקה להוריד את היד בחזרה אל השמיכה. שלוש דפיקות. ועוד אחת, קטנה ומאוחרת. ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, מהר, בלי סדר, כמו מישהי שחיכתה שלושה לילות עם יד מורמת, ועכשיו לא יכלה להפסיק.

ליבי, מהמיטה שלה, אמרה בקול מנומנם: "תגידו לה שיש פה אנשים שישנים."

"היא יודעת," אמרה נועה, וחייכה לתוך החושך. "פשוט לא אכפת לה."

החצי השני שלי פרק 35: פיוס בטירה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין