הם ישבו שלושתם על המדרגה השלישית, השבורה, בשש ורבע בבוקר. אמי עם שיער רטוב ומגבת על הכתפיים. חוטי בפיג'מה עם ציורים של עננים. וליאו, עם המחברת על הברכיים, ועם עיניים אדומות של מי שלא ישן כמעט כל הלילה.
אמי פתחה את הפנקס, והניחה אותו ביניהם. שלוש הודעות. אחת מתחת לשנייה.
ציקגרצ צבכמבמא
שמסק
ימ בופאג ידשכ יואס
"והמפתח," אמרה, והצביעה על הציור הקטן שהעתיקה. "מפתח עם שלוש שיניים."
"מפתח," חזר ליאו, ושפשף את העיניים. "בצופנים, תמיד יש מפתח. ככה קוראים לסוד של הצופן. מי שיודע את המפתח, יודע לקרוא." הוא נאנח. "אבל אנחנו לא יודעים אותו."
אמי הסתכלה על ההודעות. ואז על המגבת. ואז, משום מה, על המראה הקטנה של חוטי, שהציצה מהכיס של הפיג'מה.
"ליאו," אמרה לאט. "איפה מצאנו את כל ההודעות?"
"על המראות."
"ומה מראה עושה?"
"מראה… הופכת," אמר ליאו. "ימין נהיה שמאל. שמאל נהיה ימין. מה שבהתחלה, נהיה בסוף."
"אז אולי," אמרה אמי, והלב שלה התחיל לדפוק, "זה לא המילים שהפוכות. אולי זה האלף־בית שהפוך. כמו במראה. האות הראשונה נהיית האחרונה. והאחרונה נהיית הראשונה."
ליאו הסתכל עליה. רגע אחד. ואז הוא חטף את העיפרון, ופתח דף חדש, וכתב בשורה אחת, מהר, את כל האלף־בית: א, ב, ג, ד, ה, עד ת. ומתחת, בשורה שנייה, הוא כתב אותו שוב, הפוך: ת, ש, ר, ק, צ, עד א.
"א' נהיית ת'," הוא מלמל. "ב' נהיית ש'. ג' נהיית ר'. ד' נהיית ק'. ה'…" הוא עצר. העיפרון רעד. "ה' נהיית צ'."
"צ' היא ה'!" לחשה חוטי. "בדיוק כמו שאמרת!"
ליאו כבר לא שמע. הוא עבר על ההודעה הראשונה, אות אחרי אות, ואצבע אחת רצה על השורה העליונה, ואצבע שנייה על התחתונה. צ'… ה'. י'… מ'. ק'… ד'. ג'… ר'. ר'… ג'. צ'… ה'.
"המדרגה," הוא אמר. והסתכל על הדף. "המילה הראשונה היא 'המדרגה'."
והמילה השנייה, צבכמבמא, הייתה, אחרי עוד דקה של רעד: "השלישית".
הם הסתכלו אחד על השני. ואז, לאט לאט, שלושתם הורידו את העיניים אל המדרגה שהם ישבו עליה.
המדרגה השלישית. השבורה. זו שחורקת. זו שדוד אמר כבר שנה שהוא יתקן, ולא תיקן.
"אנחנו יושבים על ההודעה," אמרה חוטי בקול חלש.
הם קפצו. אמי התכופפה, והסתכלה מתחת לקצה של הקרש, איפה שהוא קצת מורם, ותמיד היה מורם. והיה שם משהו. היא שלחה אצבעות, בזהירות. ושלפה מעטפה. מעטפה לבנה, קטנה, שהודבקה מלמטה בסלוטייפ. ועל המעטפה, בעט, היה מצויר מפתח עם שלוש שיניים.
"זה מה שחרק בלילה," אמרה אמי. "מישהו כבד עלה על המדרגה. לא כדי לעלות. כדי להדביק."
בתוך דקה, ליאו פענח גם את שתי ההודעות האחרות. "שמסק" היה "ביחד". והשלישית, זו עם המפתח, הייתה: "מי שפותר, מקבל מפתח."
ובתוך המעטפה, היה פתק אחד. גם הוא בצופן.
שפתפ כשדג תא ציכל
הפעם, זה לקח לליאו שלושים שניות. "בואו לבקר את המלך."
"המלך," אמרה חוטי. "איזה מלך? אין לנו מלך."
"יש לנו ארמון," אמרה אמי, וחייכה. "ומי גר בארמון?"
"קוקו," אמרו חוטי וליאו ביחד.
הם כבר עמדו לרוץ ללול, כשאמי עצרה. "רגע," אמרה. "ביחד."
"אנחנו ביחד," אמרה חוטי.
"לא אנחנו," אמרה אמי. "כולם. ההודעה של הבנות אמרה 'ביחד'. ההודעה של הבנים אמרה 'המדרגה השלישית'. אם הבנות היו שומרות את שלהן, והבנים את שלהם, אף אחד לא היה מבין כלום. מי שכתב את זה, כתב חצי לכל אגף בכוונה." היא סגרה את הפנקס. "הוא רוצה שכולנו נלך. ביחד."
בארוחת הבוקר, אמי עלתה על כיסא. זה לא היה דבר שהיא עשתה הרבה. אבל הפעם, זה היה חשוב.
"הבנים," אמרה, "הרוח שלכם אמרה: המדרגה השלישית."
הבנים פערו פה.
"הבנות," אמרה, "הרוח שלכן אמרה: ביחד."
הבנות פערו פה.
"וזאת אותה רוח," אמרה אמי. "והיא מחכה לכולנו. אבל רק אם נבוא ביחד. אז מי בא?"
לרגע, היה שקט. עומר הסתכל על פני. פני הסתכלה על עומר. ואז בני קם, ואמר, בקול של קפטן: "בית הגבעה בא." ועומר הוריד מהדלת של המקלחת את הפתק לבנים ולרוחות בלבד, וקימט אותו. ופני הורידה את שלה. ושני האגפים, בפעם הראשונה מאז שהרוח הופיעה, יצאו מחדר האוכל באותה דלת.
בלול, קוקו ישב בארמון שלו, על כרית האוכף הישנה, בדיוק כמו תמיד. ומתחתיו, בולטת קצת מבין הנוצות, הייתה מעטפה לבנה.
"הוא יושב עליה," אמר תום בבהלה. "כמו על ביצה."
"מי מוציא אותה?" שאל עומר.
כולם צעדו צעד אחד אחורה. חוץ מחוטי. היא פיזרה גרעיני תירס על הרצפה, בקו ארוך, עד לפינה השנייה של הלול. קוקו הסתכל על התירס. ואז על הילדים. ואז שוב על התירס. ובסוף, עם המון כבוד, כמו מלך שמחליט לבד, הוא ירד מהכרית והלך לאכול. ומאיה, הכי קטנה וזריזה, שלפה את המעטפה.
קוקו הרים את הראש מהתירס, וראה. והוא לא אהב את מה שראה. הוא ניפח את החזה, ופתח את הכנפיים, והתחיל לרוץ לכיוון מאיה, עם קריאה של מלך שגנבו לו את הכתר. ובני ועומר, שבדרך כלל מתווכחים על הכול, קפצו באותו רגע, ועמדו לפניה, כתף אל כתף, כמו חומה. קוקו נעצר. הסתכל עליהם. החליט שהתירס חשוב יותר מהכבוד. וחזר לאכול.
"עבודת צוות," אמר עומר, מתנשף. ובני נתן לו כיף. ופני, מהפתח, מחאה כפיים, ואז נבהלה שמחאה כפיים לבנים, והפסיקה.
בפנים היה פתק: בתכפ תא ציכלצ.
הפעם, ליאו לא פענח. הוא נתן את העיפרון לאליס, ואת הדף עם שתי השורות של האלף־בית לאחותה. ופני, לאט, עם הלשון בחוץ, פענחה: "שאלו… את… המלכה."
"המלכה!" צעקו כולם, כי כל ילד בבית הגבעה יודע מי זאת המלכה. המלכה היא המצקת של זהבה.
הם רצו למטבח, כולם, ארבעים ילדים, כמו עדר. זהבה עמדה ליד הסיר, עם המלכה ביד. היא הסתכלה על כולם, בנים ובנות, דחוסים בפתח, ואז הרימה גבה אחת.
"כולם?" שאלה. "כל הבנים וכל הבנות?"
"כולם," אמרה אמי.
"ביחד?"
"ביחד," אמרה אמי.
"אז תגידו את זה בשפה של הרוח," אמרה זהבה, ושילבה ידיים. "כולם. בקול."
לרגע, כולם הסתכלו על ליאו. אבל ליאו רק חייך, והצביע על הפנקס של אמי, שבו ההודעה של הבנות עוד הייתה כתובה. ופני קראה אותה ראשונה, ואחריה כולם, בצעקה אחת, שהרעידה את הסירים:
"שמסק!"
"טוב," אמרה זהבה, וחייכה חיוך גדול. היא פתחה את המגירה של המלכה, המגירה שאף אחד לא נוגע בה, ושלפה מעטפה. "אם הייתם באים רק בנים, או רק בנות, אסור היה לי לתת לכם את זה. ככה הבטחתי."
"זהבה!" אמרה אמי. "את ידעת!"
"אמרתי לך," אמרה זהבה, ונפנפה במלכה. "אני מבשלת, לא מלשינה."
בתוך המעטפה האחרונה היה הפתק הכי ארוך. ציואס תהכ ימ בחפרג פמכפטפא כתנ.
הפעם, פענחו את זה ביחד. עומר ופני קראו את האותיות, בני ואליס כתבו, ליאו בדק, ותום ומאיה צעקו "עוד אחת!" אחרי כל מילה. ובסוף, אמי קראה בקול:
"המפתח אצל מי שסוגר וילונות לאט."
שקט. ואז ארבעים ראשים הסתובבו, באותו רגע, לכיוון האולם.
הם מצאו אותו שם. נועם עמד על הבמה, ליד הווילון האדום, וסגר אותו. לאט. לאט מאוד. סנטימטר אחרי סנטימטר. כמו בספרייה. וכשהוא ראה את כולם בפתח, הוא חייך את החיוך הכי רחב שראו אצלו אי פעם.
"לקח לכם שלושה ימים," אמר. "ציפיתי לחמישה."
"זה אתה!" צעק אוליבר, נעלב ומאושר בבת אחת. "אתה הרוח!"
"אני הרוח," הודה נועם. "עם סבון אקליפטוס שגנבתי משירה, ועם הרגליים הכי כבדות במדרגה השלישית."
ובדיוק אז, שירה נכנסה לאולם, עם אף אדום, והתעטשה. "אז לשם נעלם לי הסבון!" אמרה, והצביעה על נועם באצבע מאשימה. "שלושה ימים אני מתקלחת עם לימון! אני מריחה כמו סלט!" וכל האולם צחק, ונועם הרים ידיים, כמו מי שנתפס, והבטיח לקנות לה שניים.
"ושאלת בצהריים 'איך הרוח שלכם'," אמרה אמי. "בקול תמים."
"תמים מדי?" שאל נועם.
"שלושה סימני שאלה," אמרה אמי, והראתה לו את הפנקס. ונועם צחק, ואמר שבפעם הבאה הוא יתאמן מול המראה. "עם אדים," הוסיף ליאו.
נועם ירד מהבמה, והתיישב על הקצה. "אתם יודעים מה זה הצופן הזה?"
"האלף־בית הפוך," אמר ליאו. "כמו במראה."
"נכון," אמר נועם. "קוראים לו אתב״ש. כי א' היא ת', ו־ב' היא ש'. א־ת־ב־ש. והוא עתיק. ממש עתיק. אלפי שנים. אפילו בתנ״ך, הנביא ירמיהו כתב 'ששך', כשהתכוון ל'בבל'. בדקו." ליאו כבר בדק, על היד, ופער את הפה. "אחד הצפנים הכי ישנים בעולם," אמר נועם. "ועכשיו, אתם יודעים אותו."
"אבל למה?" שאלה פני. "למה במראות?"
נועם הסתכל עליה, ואז על בני, ואז על כולם. "כי הבנים והבנות כל הזמן מתחרים," אמר. "על לוח הנקודות, ועל המקלחות, ועל מי ראשון בתור לארוחה. ידעתי שאם כל אגף יקבל חצי, תהיו שתי מדינות." הוא חייך לחוטי. "רק עם מגבות. אז רציתי משחק שאי אפשר לנצח בו לבד. ולראות אם תצליחו להפוך את שתי המדינות לאחת."
ואז הוא שלף מהכיס את המפתח. מפתח עם שלוש שיניים, ועם לולאה עגולה. זה לא היה מפתח מברזל. זה היה מפתח מבצק, אפוי, מבריק מדבש. והיה לו מגש שלם. ארבעים מפתחות. אחד לכל ילד. זהבה אפתה אותם בלילה.
בארוחת הערב, משהו מוזר קרה בחדר האוכל. אף אחד לא תכנן את זה, ואף אחד לא אמר כלום. אבל הבנים והבנות לא ישבו בשתי פינות. עומר ישב ליד פני, ושלח לה פתק בצופן, ופני פענחה אותו מתחת לשולחן, וצחקה, ושלחה לו פתק בחזרה. אליס לימדה את תום לכתוב את השם שלו באתב״ש. ובני ביקש מחוטי לקלוע לו צמיד, בצבעים של קבוצת הכדורגל שלו, ואמר "תודה" בלי שאף אחד ביקש ממנו.
באותו ערב, אמי וליאו ישבו ליד המדרגה השלישית, וחיברו צופן חדש. ואחר כך כתבו אותו בסבון של לימון, הפעם, על המראה הנמוכה, זו שליד הכיורים הקטנים, בגובה של ילדים בני שש. כי בשבוע הבא היה יום ההולדת השביעי של תום, ומאיה ביקשה לעזור.
יעכ נפש אפי, כתבה אמי. וליאו צייר מתחת עוגה קטנה.
ואחר כך, אמי כתבה בפנקס:
תיק מספר 18: הודעות על המראה. נפתר. מי: נועם (ועוזרת אחת במטבח). איך: סבון אקליפטוס, אדים, ואלף־בית הפוך. מה למדתי: יש סודות שאפשר לפתור רק ביחד. וגם: זהבה יודעת הכול, ולא מספרת כלום.
היא לא ידעה שבעוד שבוע, ביום ההולדת של תום, עוגה גבוהה, עם שלוש קומות ועם קרם בננה למעלה, תתקרר על אדן החלון הפתוח של המטבח. ושכשזהבה תסתובב, לחמש דקות בלבד, הקומה העליונה תיעלם. כולה. עם הקרם.