הצעקה הגיעה בשש וחצי בבוקר, מהמקלחת של הבנים, והיא הייתה כל כך חזקה, שקוקו, שבדיוק התכונן לקרוא, סגר את המקור בעלבון.
"רוח!" צעק עומר. "יש רוח במראה!"
תוך שלוש שניות, כל האגף של הבנים עמד בפתח של המקלחת. בני, עם מברשת שיניים בפה. ליאו, עם המשקפיים הפוכים. אוליבר, עם פיג'מה של דינוזאורים ועם שיער שעמד לכל הכיוונים. תום, שהחזיק את הדינוזאור שלו כמו מגן. ובאמצע, עומר, עטוף במגבת, מצביע על המראה הגדולה שמעל הכיורים.
המראה הייתה מכוסה באדים, כמו בכל בוקר, כי עומר תמיד מתקלח עם מים הכי חמים בעולם. אבל באמצע האדים, היו אותיות. אותיות שקופות, נקיות, כאילו מישהו כתב אותן באצבע. אבל אף אחד לא כתב אותן. הן פשוט הופיעו, לאט, ככל שהאדים כיסו את המראה מסביב.
ציקגרצ צבכמבמא
"מה זה?" לחש תום.
"זה כישוף," אמר בני, ומברשת השיניים נפלה לו מהפה.
"זה לא כישוף," אמר ליאו, אבל בקול לא כל כך בטוח. הוא התקרב למראה, והרכיב את המשקפיים כמו שצריך, והסתכל. "אלה אותיות. אותיות אמיתיות. של אלף־בית אמיתי. רק שזה לא אומר כלום."
"אולי זאת שפה של רוחות," אמר אוליבר, בעיניים נוצצות. "אולי זאת רוח עתיקה. מלפני חמישים שנה. שגרה פה במקלחת. ורוצה להגיד לנו משהו."
"אוליבר," אמר עומר, והמגבת כמעט נפלה לו. "אם זה אתה…"
אוליבר הניח יד על הלב, ויד שנייה על הדינוזאורים שעל הפיג'מה. "אני נשבע. בכל הקיפודים. זה לא אני. אני ישנתי. חלמתי על פנקייקים."
וזה היה נכון. כולם שמעו אותו נוחר כל הלילה.
בארוחת הבוקר, כל בית הגבעה כבר ידע. הבנים ישבו ביחד, בשולחן אחד, צפופים, ולחשו, והסתכלו כל דקה לכיוון המקלחת, כאילו המראה עלולה לבוא אחריהם. הם היו מפוחדים. והם היו מאושרים. הם היו בדיוק באמצע, איפה שהכי כיף להיות.
"זאת ההודעה הכי מגניבה שהייתה אי פעם בבית הגבעה," אמר בני. "ויש לנו אותה. רק לנו. במקלחת שלנו."
ואז אליס ופני הגיעו לשולחן. בבת אחת. עם ידיים על המותניים.
"אנחנו רוצות לראות," אמרה אליס.
"אנחנו רוצות לראות עכשיו," אמרה פני.
"אסור," אמר עומר, בחשיבות. "זאת המקלחת של הבנים. לבנות אסור להיכנס. זה חוק."
"זה חוק בשביל מקלחות," אמרה אליס. "לא בשביל רוחות."
"לרוחות יש חוקים משלהן," אמר אוליבר.
הוויכוח נמשך עד שזהבה הגיעה עם קערת הדייסה, הניחה אותה באמצע השולחן, כמו שופט שמניח פטיש, ואמרה: "מי שמתווכח, לא מקבל דבש." וכולם השתתקו.
אמי, שישבה ליד חוטי, לא התווכחה. היא חיכתה. וכשהוויכוח נגמר, היא הסתכלה על ליאו מעל הקערה. וליאו, בלי להגיד מילה, הוציא מהכיס פתק מקופל, והחליק אותו אליה מתחת לשולחן. הוא העתיק את האותיות. כל אחת. בדיוק.
"ליאו," לחשה אמי, "אתה הבלש הכי טוב בעולם."
"אני יודע," לחש ליאו, והסמיק.
אחרי ארוחת הבוקר, ישבו אמי, חוטי וליאו בחדר שבע, על המיטה של אמי, עם הפתק באמצע.
ציקגרצ צבכמבמא
"קודם כול," אמרה אמי, "איך זה הופיע? אף אחד לא ראה מישהו כותב."
"סבון," אמר ליאו מיד. "בדקתי. נגעתי עם האצבע באות צ', והיא הייתה חלקלקה. מישהו כתב על המראה עם סבון, כשהמראה הייתה יבשה. ואז לא רואים כלום. אבל כשיש אדים, האדים לא נדבקים לסבון. אז רואים את האותיות."
"כמו דיו סודי," אמרה חוטי בהתפעלות.
"כמו דיו סודי," הסכים ליאו. "ועוד משהו." הוא נעשה רציני. "האותיות היו גבוהות. ממש גבוהות. בגובה של העיניים של דוד. עומר, שהוא הכי גבוה מהבנים, היה צריך לעמוד על קצות האצבעות כדי לגעת בהן."
אמי רשמה בפנקס: הודעה 1 – כתובה בסבון. גבוה. כנראה לא ילד.
"ומה עם הריח?" שאלה פתאום חוטי.
ליאו מצמץ. "איזה ריח?"
"של הסבון," אמרה חוטי. "אצלנו, כל הסבונים בבית הגבעה בריח של לימון. זהבה קונה אותם בארגזים. אם הסבון של ההודעה בריח של לימון, זה יכול להיות כל אחד. ואם לא…"
ליאו רץ למקלחת של הבנים, ונעלם, וחזר אחרי שתי דקות, מתנשף, עם אצבע מורמת, כמו אחרי ריצה של מרתון. "אקליפטוס," אמר. "לא לימון. אקליפטוס."
אמי רשמה: סבון אקליפטוס. מי משתמש באקליפטוס? והיא העבירה קו מתחת למשפט פעמיים.
אמי לא חיכתה. היא הלכה ישר למטבח, איפה שזהבה קילפה תפוחי אדמה, ושרה לעצמה שיר של פעם.
"זהבה," היא שאלה, בקול הכי רגיל שלה, "יש בבית הגבעה סבון בריח של אקליפטוס?"
זהבה הפסיקה לשיר, והרימה גבה. "למה? מישהו מצונן?"
"סתם," אמרה אמי. "בשביל תיק."
"בשביל תיק," חזרה זהבה, וחייכה לתפוח האדמה. "יש. רק במקלחת של המדריכים, בקומה העליונה. שירה התעקשה. היא אומרת שאקליפטוס פותח לה את האף בבוקר. אני אומרת שהוא מריח כמו סוכריה נגד שיעול. אבל מי שואל אותי." היא חזרה לקלף. "וזה כל מה שאני אומרת, גברת בלשית. אני מבשלת, לא מלשינה."
אמי הודתה לה, ויצאה, ורשמה בפנקס, עם הלב דופק: אקליפטוס – רק אצל המדריכים. שירה? נועם? רותי? דוד? ארבעה שמות. וכולם גבוהים מספיק.
בצהריים, היא הסתכלה על המדריכים מעל צלחת השניצל. שירה התעטשה פעמיים, ואמרה "זה האבק". דוד שרק את שיר הגבעה, כמו תמיד. רותי קראה עיתון, ולגמה מהקפה, כמו תמיד. ונועם, כשעבר ליד השולחן של הבנים, שאל, בקול תמים מאוד, תמים מדי: "נו, איך הרוח שלכם? כבר אמרה משהו?" ואמי רשמה בפנקס את המילה תמים, עם שלושה סימני שאלה.
כשאמי חזרה לחדר שבע, הם עברו לאותיות עצמן.
הם ניסו לקרוא את זה מהסוף להתחלה: "אמבמכבצ צרגקיצ". לא יצא כלום. הם ניסו לקרוא את זה במראה, עם המראה הקטנה של חוטי. יצא בדיוק אותו דבר, רק הפוך. הם ניסו לדלג על כל אות שנייה. יצא "צקר" ו"צכבא", ושתי המילים האלה לא קיימות.
"אולי זה בשפה אחרת," אמרה חוטי.
"לא," אמר ליאו. "זה עברית. אני בטוח. תראו." הוא הצביע. "המילה הראשונה מתחילה ב־צ' ונגמרת ב־צ'. ובמילה השנייה, צ' מופיעה עוד פעם, בהתחלה. שלוש פעמים צ'. מתוך שלוש־עשרה אותיות." הוא הרים את הראש. "בעברית, אין הרבה מילים שמתחילות ונגמרות ב־צ'. אבל יש המון מילים שמתחילות ונגמרות ב־ה'. ה' היא אחת האותיות הכי נפוצות. 'המדרגה'. 'הגבעה'. 'הבוקר'."
"אז אתה חושב," אמרה אמי לאט, "שצ' היא בעצם ה'?"
"אני חושב," אמר ליאו, "שכל אות פה היא אות אחרת. האותיות אמיתיות. רק שהן החליפו מקומות. כמו בריקוד, כשכולם מחליפים בני זוג."
זה היה רמז ענק. אבל זה לא הספיק. כי אם כל אות היא אות אחרת, צריך לדעת איזו אות היא איזו. ויש עשרים ושתיים אותיות. וליאו חישב, בטוש על היד, שיש יותר דרכים לבלבל אותן ממספר הכוכבים בשמיים.
"אנחנו צריכים עוד הודעות," אמרה אמי. "ככל שיש יותר הודעות, יש יותר רמזים."
בינתיים, הבנים ניסו לפתור את זה בעצמם. בדרכים שלהם.
בני החליט שזה צופן של כדורגל. "צ' זה צד ימין," הסביר, "ק' זה קרן, ג' זה גול." הוא ישב עשרים דקות, ובסוף הודיע שההודעה אומרת "בעיטה מצד ימין מהקרן, גול, גול, גול". אף אחד לא השתכנע, חוץ מבני.
אוליבר החליט שצריך לדבר עם הרוח ישירות. בלילה, הוא השאיר על הכיור פנקייק אחד, שהבריח מארוחת הבוקר, ופתק: רוח יקרה, אם את רעבה, תאכלי. ואם את יכולה, תכתבי ברור יותר. בבוקר, הפנקייק נעלם. אוליבר היה בטוח שזאת הוכחה. עד שראה את פלאפל יוצא מהמקלחת, עם פירורים על השפם.
ותום פשוט ישן עם הדינוזאור מתחת לכרית, "ליתר ביטחון".
ואמי לא הייתה צריכה לחכות הרבה.
למחרת בבוקר, הצעקה הגיעה שוב. אבל הפעם, היא לא הגיעה מהמקלחת של הבנים. היא הגיעה מהמקלחת של הבנות.
"יש לנו!" צעקה פני, מאושרת עד השמיים. "גם לנו יש רוח!"
על המראה של הבנות, באדים, בגובה של עיניים של מבוגר, הופיעה מילה אחת:
שמסק
הבנות קפצו, והתחבקו, ורקדו במסדרון בפיג'מות. והבנים, כשהם שמעו, עמדו בפתח של האגף שלהם, ונראו כאילו מישהו גנב להם את הקינוח.
"זה לא הוגן," אמר בני. "זאת הייתה הרוח שלנו."
"רוחות לא שייכות לאף אחד," אמרה אליס, באותה חשיבות שבה עומר אמר "זה חוק".
אבל אמי לא רקדה. היא עמדה מול המראה, ורשמה. ואז היא הלכה ישר לליאו, והראתה לו.
"זה אומר משהו," אמרה. "זה לא במקרה. מי שכתב את זה, יכול להיכנס גם למקלחת של הבנים וגם למקלחת של הבנות. בלילה. בלי שאף אחד יחשוד."
"מבוגר," אמר ליאו. "גבוה. עם סבון אקליפטוס."
"ועוד משהו," אמרה אמי. "הוא כתב לנו מילה אחת, ולהם שתי מילים. הוא רוצה שנחבר אותן."
אבל הבנים והבנות לא התחברו. להפך. כל אגף שמר את ההודעה שלו בסוד, כאילו זה אוצר. הבנים לחשו בפינה שלהם בחדר האוכל, והבנות לחשו בפינה שלהן. עומר הדביק פתק על הדלת של המקלחת של הבנים: כניסה לבנים ולרוחות בלבד. ופני הדביקה פתק על הדלת של הבנות: הרוח שלנו יותר יפה. וחוטי, שהייתה חצי בצד של הבנות וחצי בצד של אמי, נאנחה ואמרה: "זה כמו שתי מדינות. רק עם מגבות."
רק אמי וליאו דיברו. בשקט. ליד המדרגה השבורה, השלישית, שתמיד חורקת. ליאו העתיק לאמי את ההודעה של הבנים, ואמי העתיקה לליאו את ההודעה של הבנות. ובסוף היום, היו להם שתי הודעות, אחת ליד השנייה, בפנקס.
ציקגרצ צבכמבמא
שמסק
"ארבע אותיות," אמר ליאו, ומצמץ. "כמו 'שלום'. כמו 'ביחד'. כמו 'בית'." הוא נאנח. "זה יכול להיות מאה מילים."
"אז נחכה למחר," אמרה אמי.
באותו לילה, אמי לא נרדמה. היא שכבה במיטה, בחדר שבע, ושמעה את חוטי נושמת, ואת הבית חורק, ואת המדרגה השלישית, שחרקה פעם אחת, בשתים־עשרה ועשרה, כמו שהיא תמיד חורקת כשמישהו כבד עולה עליה. היא חשבה לקום. אבל עד שהיא החליטה, כבר היה שקט.
ובבוקר, כשהיא נכנסה למקלחת של הבנות, ראשונה, לפני כולן, ופתחה את המים החמים, והאדים עלו לאט על המראה, הופיעה הודעה חדשה.
ימ בופאג ידשכ יואס
ומתחת להודעה, בפינה, קטן קטן, מישהו צייר בסבון מפתח. מפתח עם שלוש שיניים, ועם לולאה עגולה בקצה.
היא לא גמרה להתקלח. היא סגרה את המים, תפסה מגבת, ורצה, עם שיער רטוב שטפטף על כל המסדרון, להעיר את חוטי. ואחר כך רצו שתיהן למדרגות. ועל המדרגה השלישית, השבורה, כבר ישב ליאו, בפיג'מה, עם המחברת ביד. גם הוא שמע אותה חורקת בלילה.
ואמי הבינה, בבת אחת, שזאת לא רוח. ושזה לא סתם משחק. מישהו מזמין אותם לאנשהו. ומישהו מחכה שהם יבואו.