אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 41: הילדה בחלון

החופש הגדול התחיל ביום שלישי, וביום רביעי, כל בית הגבעה כבר ידע שבחדר שבע גרה רוח.

החופש הגדול התחיל ביום שלישי, וביום רביעי, כל בית הגבעה כבר ידע שבחדר שבע גרה רוח.

זה לא היה בכוונה. אמי לא סיפרה לאף אחד. היא רק הראתה את התמונה לחוטי ולליאו, בספרייה, ליד הארון הפתוח של ארכיון הבלשים. אבל אוליבר, אורח הכבוד, עבר במסדרון באותו רגע, "במקרה", בפעם השביעית באותו בוקר. והוא ראה. והוא צעק "רוח!" כל כך חזק, שזהבה הפילה במטבח מגש של חביתות. ומשם, כמו תמיד בבית הגבעה, זה לקח בדיוק ארבע דקות עד שכל ארבעים הילדים עמדו בפתח של הספרייה, ודחפו, וביקשו לראות.

אמי החזיקה את האלבום הירוק, עם האותיות המוזהבות "בית הגבעה – השנה הראשונה", והראתה להם. אחד אחד. בזהירות. כמו שמראים דבר שבור.

התמונה הייתה בשחור־לבן, עם קצוות לבנים מסולסלים. עשרים ילדים עמדו מול הבית, בשלוש שורות. הקטנים ישבו על הדשא, הבינוניים עמדו מאחוריהם, והגדולים עמדו על המדרגות של הכניסה. הבנים לבשו מכנסיים קצרים עם כתפיות, והבנות שמלות עם צווארונים לבנים. וכולם חייכו, חוץ מילד אחד, קטן, בשורה הראשונה, שבדיוק התעטש, והפנים שלו יצאו מטושטשות, כמו כתם.

ומאחוריהם, בקומה השנייה, בחלון השלישי משמאל, בחלון של חדר שבע, הייתה הילדה.

היא הייתה שקופה. לא לגמרי. אבל מספיק. אפשר היה לראות דרכה את מסגרת החלון, ואת הווילון, ואפילו, אם מסתכלים טוב, את האבנים של הקיר. היא הייתה בהירה, וחיוורת, עם שתי צמות, ועם פנים עגולות, והיא הסתכלה ישר למצלמה. ישר למי שמחזיק את התמונה. ולא חייכה.

"רוח," לחש עומר.

"רוח של חדר שבע," לחשה פני, והסתכלה על אמי, על חוטי, ועל מאיה, שלוש הבנות שגרות בחדר שבע, במבט של מי שמרחמת עליהן מאוד.

"היא גרה אצלכן," אמרה אליס. "חמישים שנה. בחושך. מתחת למיטה."

"היא לא גרה מתחת למיטה," אמרה חוטי, אבל בקול קצת פחות בטוח מבדרך כלל. ובאותו לילה, אמי שמה לב, חוטי ישנה עם כל החוטים שלה קשורים מסביב למיטה, כמו גדר.

רק תום לא פחד. הוא עמד מול התמונה, עם הצמיד של שבעת הקשרים, ועם התעודה של אוליבר מקופלת בכיס, והודיע: "לי מותר לא לפחד מרוחות. יש לי תעודה." ואחר כך הוסיף, בקול שקט יותר: "וחוץ מזה, היא נראית עצובה. לא מפחידה. עצובה."

אמי הסתכלה עליו, ואז שוב על הילדה בחלון. ותום צדק. היא לא נראתה מפחידה. היא נראתה כמו מישהי שרצתה מאוד להיות בחוץ, עם כולם, ולא יכלה.

אבל עד הערב, הרוח של חדר שבע כבר גדלה, כמו שרוחות גדלות כשמספרים עליהן. בארוחת הצהריים, היא הייתה ילדה שהלכה לאיבוד בבית לפני חמישים שנה. בארוחת ארבע, היא כבר הייתה ילדה שנעלמה בתוך הקיר. ובארוחת הערב, בני הודיע שהיא יוצאת כל לילה מהחלון, ומסתובבת במסדרון, ומחפשת את התמונה שלה, ושמי שמחזיק את האלבום, היא באה אליו.

כולם הסתכלו על אמי.

"אני מחזיקה את האלבום," אמרה אמי. "ואני לא פוחדת. ואני אומרת לכם: לא מאשימים בלי הוכחה. גם לא רוחות."

"איך מוכיחים שרוח היא לא רוח?" שאל אוליבר, בעניין אמיתי.

"מוצאים מי היא," אמרה אמי.

אחרי ארוחת הערב, שלושתם ישבו בספרייה, על השטיח, עם האלבום באמצע, ועם הפנס של ליאו, ועם זכוכית המגדלת הקטנה מעץ, שהייתה קשורה למפתח של הארכיון.

"מה אנחנו יודעים?" שאלה אמי, ופתחה את הפנקס. "לא מה שבני אומר. מה שאנחנו רואים."

"עשרים ילדים," אמר ליאו, וספר שוב, עם האצבע, אחד אחד. "שבעה בשורה הראשונה, כולל זה שהתעטש. שבעה בשנייה. שישה על המדרגות. עשרים."

"וילדה אחת בחלון," אמרה חוטי. "עשרים ואחת."

"אבל באלבום," אמרה אמי, והפכה כמה דפים קדימה, "יש עוד תמונות. של כל ילד לבד. תמונה של הכניסה לבית. של היום הראשון. בואו נספור."

הם ספרו. בכל עמוד, היו שתי תמונות קטנות, עם שם בכתב יד מתחת. "יוסף, בן 8". "שולה, בת 10". "אהרון, בן 7, הקטן". "בתיה, בת 11". הם ספרו עשרים ואחת תמונות קטנות. עשרים ואחד שמות.

"עשרים ואחד," אמר ליאו, והרים את הראש. "בשנה הראשונה היו עשרים ואחד ילדים. ובתמונה הגדולה, בחוץ, יש רק עשרים."

"אז אחת חסרה בחוץ," אמרה אמי לאט. "והיא בפנים. בחלון."

"אז היא לא רוח," אמרה חוטי, בהקלה כל כך גדולה, שאחד החוטים שלה נפל לה מהכיס. "היא ילדה. אמיתית. שבמקרה לא יצאה לתמונה."

"אבל למה היא שקופה?" שאל ליאו. "ילדה אמיתית בחלון לא יוצאת שקופה. היא יוצאת רגילה. כמו כולם."

זאת הייתה שאלה טובה. ואף אחד מהם לא ידע את התשובה.

ליאו לקח את זכוכית המגדלת, והתכופף אל התמונה הגדולה, קרוב, קרוב, עד שהאף שלו כמעט נגע בילדה שבחלון. והוא הסתכל הרבה זמן. כל כך הרבה זמן, שחוטי התחילה לקלוע צמיד חדש, כדי לא להשתעמם.

"אמי," הוא אמר לבסוף, בקול מוזר. "תסתכלי פה. לא על הילדה. מסביב לה."

אמי הסתכלה. בהתחלה, היא לא ראתה כלום. ואז, לאט, כמו כשעיניים מתרגלות לחושך, היא ראתה. מסביב לילדה השקופה, היה עוד חלון. חלון שני. חלון גדול יותר, עם מסגרת עבה, שלא התאים בדיוק לחלון של הבית. הוא היה קצת עקום. קצת גדול מדי. והוא עבר, שקוף כמו הילדה, גם מעל הקיר, וגם, אם מסתכלים טוב, מעל הראש של אחד הילדים הגדולים שעמדו על המדרגות.

"שני חלונות," לחשה אמי. "חלון אחד של הבית, מבחוץ. וחלון אחד… ממקום אחר. מקרוב."

"כאילו מישהו שם תמונה אחת על השנייה," אמר ליאו. "כמו שתי שקפים בפנס קסם."

אמי רשמה בפנקס, עם הלב דופק: עשרים ואחד ילדים. עשרים בחוץ. אחת בחלון. הילדה שקופה. מסביבה – חלון שני, גדול, עקום, שקוף גם הוא. שתי תמונות באחת?

"אבל איך עושים שתי תמונות באחת?" שאלה חוטי. "זה כישוף של מצלמות?"

"זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת," אמרה אמי. "אבל לא היום. היום, אני רוצה לדעת מי היא."

היא חזרה לתמונות הקטנות. עשרים ואחד ילדים, ועשרים ואחד שמות. אם עשרים מהם עמדו בחוץ, צריך רק למצוא את מי שלא עמדה. אז הם השוו. פרצוף אחרי פרצוף. ליאו החזיק את זכוכית המגדלת, וחוטי החזיקה את הפנס, ואמי השוותה, וסימנה בעיפרון, על דף בפנקס, וי ליד כל שם שמצאה בתמונה הגדולה. יוסף – וי. שולה – וי. אהרון, הקטן, זה שהתעטש – וי, כנראה, כי אף אחד לא יכול היה לזהות כתם.

זה לקח שעה. ובסוף, נשארה תמונה קטנה אחת בלי וי.

אבל התמונה הקטנה הזאת הייתה חסרה. רק המקום שלה נשאר באלבום, ארבע פינות קטנות של נייר שחור, שבעבר החזיקו תמונה, ועכשיו החזיקו כלום. ומתחת לכלום, בכתב יד דהוי, היה כתוב שם. אבל הדיו נמרחה, כאילו פעם, לפני הרבה שנים, נפלה עליה טיפה של מים. או של דמעה. ונשארה רק האות הראשונה.

ר.

"ר'," אמר ליאו. "רבקה. רותי. רינה. רונית. רחל. ראומה. רעות." הוא נאנח. "יש מלא שמות עם ר'."

"רותי!" אמרה חוטי. "אולי זאת רותי! אולי רותי גרה פה כשהייתה קטנה!"

"רותי בת ארבעים," אמר ליאו. "לפני חמישים שנה, היא עוד לא הייתה בכלל."

"אה," אמרה חוטי. "נכון. אז לא רותי."

ואז אמי נזכרה במשהו. היא קפצה מהשטיח כל כך מהר, שהפנס התגלגל מתחת לכורסה. "חדר שבע," אמרה. "בואו. עכשיו."

הם רצו במסדרון, על קצות האצבעות, ועלו במדרגות, ודילגו על השלישית, כי היא חורקת. ובחדר שבע, ליד החלון, אמי התכופפה מתחת לאדן. שם, בעץ, כבר חודשים, היו חרוטות שתי אותיות. נ', שנעמה חרטה לפני שלושים שנה. וא', שאמי הוסיפה בעיפרון, כשנעמה סיפרה לה. ואמי תמיד חשבה שמתחת להן יש רק שריטה ישנה. שריטה דקה, עמוקה, כהה מהזמן.

ליאו הדליק את הפנס. ואמי העבירה את האצבע על השריטה, לאט.

זאת לא הייתה שריטה. זאת הייתה אות. קטנה, עקומה, חרוטה ביד של ילדה, הרבה לפני נעמה. ר'.

"היא הייתה פה," לחשה חוטי. "בחדר שלנו. ליד החלון הזה."

אמי התיישבה על המיטה שלה, עם האלבום על הברכיים, והחליטה להסתכל על התמונה הגדולה מקרוב, דווקא פה, ליד החלון שבתוכה.

חוטי התיישבה לידה. וליאו נשאר לעמוד בפתח, עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, כי לבנים אסור להיכנס לחדרי הבנות אחרי תשע, וזה חוק של שירה. אבל אף אחד לא אמר שאסור להציץ.

היא הוציאה את התמונה הגדולה מהאלבום, בזהירות, מהפינות השחורות שלה, כדי לראות אותה מקרוב יותר. וכשהתמונה יצאה, משהו קרה שלא ציפתה לו. על הגב של התמונה, בעיפרון, בכתב יד קטן וישר של מבוגר, היו כתובים שמות. עשרים שמות, בשלוש שורות, בדיוק לפי הסדר של הילדים בתמונה. ובפינה, למטה, בנפרד, עם חץ קטן שהצביע למעלה, אל המקום שבו בצד השני של הנייר נמצא החלון, היה כתוב עוד משפט אחד:

ור. – בחלון. חולה בחצבת. לא הורשתה לצאת. צילמתי אותה מבפנים, שגם היא תהיה.

אמי קראה את זה פעמיים. ואז בקול, לאט, לשניים האחרים.

"צילמתי אותה מבפנים," חזר ליאו. "אז מישהו נכנס לחדר שבע, וצילם אותה ליד החלון. ומישהו אחר צילם את כולם מבחוץ. או אותו מישהו. ואז…"

"ואז שתי התמונות נהיו אחת," אמרה אמי. "איכשהו."

"והיא הייתה חולה," אמרה חוטי בשקט. "ולא נתנו לה לצאת. וכולם הצטלמו בחוץ, והיא הסתכלה עליהם מהחלון." היא שתקה רגע. "זה כמו מה שתום אמר. היא לא מפחידה. היא עצובה."

ובדיוק אז, מהמיטה שליד הקיר, מאיה התיישבה, בפיג'מה, עם ציפור מנייר ביד. היא בכלל לא ישנה. היא רק העמידה פנים. "אני רוצה לראות את הרוח," היא אמרה, בקול קטן ואמיץ. "כי היא גרה בחדר שלי. אז היא כמו שכנה."

אמי הושיטה לה את התמונה. ומאיה הסתכלה על החלון. ועל הילדה השקופה עם שתי הצמות. הרבה זמן. ואז העיניים שלה נעשו גדולות, והציפור מנייר נפלה לה מהיד.

"אני מכירה אותה," היא לחשה.

"מאיפה?" שאלה אמי.

"מהתמונה שעל המקרר," אמרה מאיה, וקולה רעד. "אצל סבתא. בבית שלה. יש לה שם תמונה של ילדה קטנה, עם שתי צמות. ואני שאלתי פעם מי זאת, וסבתא אמרה: 'זאת אני, ציפורית. כשהייתי בגילך.'" היא הרימה את העיניים אל אמי. "סבתא שלי קוראים לה רחל."

חדר שבע נעשה שקט לגמרי. אפילו השעון על הקיר, נדמה היה לאמי, הפסיק לתקתק.

ר'. רחל. החלון של חדר שבע. ויום חמישי אחד, לפני כמה חודשים, אישה זקנה עם צעיף ירוק, שעמדה מול השער, והסתכלה על החלון הזה הרבה, הרבה זמן.

ומחר, אמי נזכרה פתאום, היה יום חמישי.

אמי הבלשית פרק 41: הילדה בחלון - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין