שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 41: השם השני

את האלבום של שירה אלה קיבלה בהשאלה, ליום אחד, עם הוראות.

את האלבום של שירה אלה קיבלה בהשאלה, ליום אחד, עם הוראות.

"לא לאכול מעליו," אמרה שירה. "לא לשתות מעליו. ולא לתת ללוקאס לגעת בו."

"לוקאס לא נוגע בדברים," אמרה אלה.

"לוקאס נוגע בהכול," אמרה שירה, בחיוך. "ראיתי אותו מלקק את המכסה של קופסת השטרודל."

זה היה נכון, אז אלה הבטיחה, ולקחה את האלבום לחדר 18, ופתחה אותו על המיטה, בזהירות, כמו מי שפותחת ספר קסמים שעלול לנשוך.

גרטה ישבה במיטה השנייה, ופתרה בעיית שחמט מעיתון ישן. הפרש מעץ עמד לידה על השידה, כמו שומר. מדי פעם היא הרימה את הראש, הסתכלה על אלה, ושאלה "הכול בסדר?" ואלה אמרה "כן", וגרטה חזרה לבעיה, כי גרטה הייתה מאלה שמאמינים לך כשאת אומרת "כן", אבל בודקים שוב אחרי עשר דקות.

* * *

באלבום היו התמונות שאלה כבר ראתה, בערב ההוא, כשכולם ישבו בסלון של הפנסיון. הדירה הקטנה בווינה. הפסנתר עם המקש התקוע. אדם על גשר. שירה, עם בטן ענקית, מחייכת מול המקרר עם הגלויות של בני.

אבל בערב ההוא, כולם הסתכלו רק על המעטפה של הצלם. אף אחד לא הגיע לסוף האלבום.

אלה הגיעה.

בדף האחרון לא היו תמונות. היה שם רק כיס שקוף, קטן, ובתוכו כרטיס לבן, בגודל של כף יד, מהסוג שתולים ליד מיטה של תינוק בבית חולים. מישהו כתב עליו, בעט כחול, בכתב יד שרעד קצת, כתב יד של מישהי שכותבת כשהיא בוכה:

"טל. 9.2. נולדה ב־2:52. הייתה איתנו שעתיים. תמיד בלב."

אלה קראה את זה פעם אחת. ואז עוד פעם. ואז היא הניחה את האצבע על המספרים, 2:52, כאילו אפשר להרגיש אותם.

שתיים חמישים ושתיים. שמונה דקות לשלוש. השעה שבה היא נולדה. השעה שבה, בכל יום הולדת, תומאס היה מעיר אותה בנשיקה, כי זה מה שכתוב בתעודה, וכי הוא אמר שלכל אחד מגיע לחגוג את הדקה המדויקת שלו.

"גרטה," היא אמרה. הקול שלה יצא מוזר.

גרטה הרימה את הראש, ראתה את הפנים שלה, והניחה את העיתון מיד. היא באה, והתיישבה לידה, וקראה את הכרטיס בשקט.

"טל," אמרה גרטה לאט. "זה… זה השם שלך?"

"אני לא יודעת," אמרה אלה. "אני לא יודעת של מי השם הזה."

* * *

אלה לא דפקה על הקיר. בפעם הראשונה מאז שהגיעו לווינה, היא פשוט יצאה למסדרון, עם האלבום הפתוח בידיים, ופתחה את הדלת של חדר 17 בלי לדפוק בכלל.

ליבי, שעמדה מול המראה וחזרה על מונולוג מסרט, נעצרה באמצע "להיות או לא". ג'ס הרימה את העיניים מהמחשב. ונועה, שישבה על המיטה וסידרה את הרשימות שלה לפי צבעים, ראתה את האלבום, ואת הדף, ואת הכרטיס.

והאף שלה התקמט.

אלה ראתה את זה. היא הכירה את האף הזה כבר כמו את האף שלה, כי הוא היה, בעצם, האף שלה. ונועה מקמטת אותו רק כשהיא לא אומרת את כל האמת. או כשהיא עומדת להודות שלא אמרה אותה.

"ידעת," אמרה אלה.

זו לא הייתה שאלה.

נועה שתקה רגע. אחר כך הנהנה. "אמא סיפרה לי," היא אמרה בשקט. "כמה ימים אחרי הספסל. כשעוד לא ידענו כלום. היא סיפרה לי שהייתה תינוקת שנייה, ושאמרו לה שהיא מתה, ושבלב, רק היא ואבא, קראו לה טל. כי היא הייתה קטנה כמו טיפה של טל על עלה."

"ומאז," אמרה אלה, "עברו… כמה? חמישה שבועות?"

"חמישה וחצי," אמרה נועה, כי היא לא יכלה שלא לדייק, אפילו עכשיו.

ליבי וג'ס הסתכלו זו על זו, ובלי מילה, בתיאום מושלם, יצאו מהחדר ביחד, וסגרו את הדלת. מהמסדרון שמעו את ליבי לוחשת "זה רגע דרמטי, אסור להפריע לרגע דרמטי", ואת ג'ס עונה "אז תפסיקי להצמיד את האוזן לדלת".

"למה לא סיפרת לי?" שאלה אלה. היא לא צעקה. וזה היה, איכשהו, יותר גרוע מצעקה.

נועה הורידה את הרשימות מהברכיים. "כי בהתחלה, לא ידעתי שזאת את," היא אמרה. "ואחר כך, כשידעתי, את היית כבר אלה. אלה עם הנעליים הלא תואמות, ועם הצמח של אמא שלך, ועם תומאס שמעיר אותך בשמונה דקות לשלוש. ופחדתי." היא נשמה. "פחדתי שאם אגיד לך שהיה לך שם אחר, תחשבי שאנחנו רוצים להחליף אותך. בטל. בתינוקת שאמא בכתה עליה. ולא רציתי שתרגישי שאת צריכה להיות מישהי אחרת כדי שנאהב אותך."

אלה הסתכלה על הכרטיס. "אז שתקת," היא אמרה.

"אז שתקתי," הודתה נועה. "וזה היה טיפשי. אני יודעת. כתבתי את זה ברשימה. 'להגיד לאלה על טל'. זה היה שם חמישה שבועות. בלי וי."

היא פתחה את המחברת הסגולה, והראתה. השורה הייתה שם, בכתב המסודר, עם ריבוע ריק לידה. ובריבוע, ראתה אלה, נועה ציירה פה עצוב. בדיוק כמו שאלה לימדה אותה.

אלה הסתכלה על הריבוע העצוב הרבה זמן. ואז, בלי שהתכוונה, היא צחקה. צחוק קטן, עם משהו רטוב בתוכו.

"את ציירת לו פרצוף," היא אמרה.

"הוא חיכה," אמרה נועה. "כמו שאמרת."

* * *

אחר הצהריים, כל הבלשים מהאגם התכנסו בחדר 17, כי אלה הודיעה שהיא צריכה "ייעוץ מקצועי", ושבעיה כזאת לא פותרים לבד.

"השאלה היא," אמרה אלה, ועמדה ליד הלוח, כמו גרטה, "אם אני צריכה להחליף שם."

"לא," אמרה נועה מיד.

"תני לי לחשוב."

"תחשבי," אמרה נועה. "אבל התשובה היא לא."

ליבי, כמובן, הציעה אודישן. היא הושיבה את אלה מול המראה, ועמדה מאחוריה עם מסרק בתור מיקרופון. "גבירותיי ורבותיי," היא הכריזה, "טל ברגר!" אלה הסתכלה במראה, וניסתה להיראות כמו טל ברגר. היא נראתה כמו אלה שמנסה להיראות כמו מישהי.

"טל גולד!" ניסתה ליבי. זה היה יותר גרוע. זה נשמע כמו שם של מותג של שעונים.

"אלה גולד?" הציעה ג'ס. "סטטיסטית, זה השילוב הכי…"

"לא," אמרו כולם יחד.

ג'ס בדקה בטלפון, והודיעה ש"טל" זה טיפות מים שמופיעות על העשב בבוקר, ושזה קורה כשהאוויר מתקרר בלילה, ושזה בעצם "מים שמחכים כל הלילה בשקט, ומופיעים רק כשמגיע האור". היא הקריאה את זה בקול רגיל, של ג'ס, של עובדות. אבל כשהיא סיימה, אף אחד לא אמר כלום כמה שניות.

"זה… קצת יפה," הודתה גרטה, ונראתה כאילו זה כאב לה.

"זה נשמע כמו כפית בכוס," אמר לוקאס. "טל. טל טל. כמו כשמערבבים תה."

"לוקאס!"

"מה? אני אוהב תה. זאת מחמאה."

גרטה, שעד אז שתקה, אמרה שמבחינה מעשית, לשם בן שתי אותיות יש יתרון, כי חותמים אותו מהר. ולשם בן שלוש אותיות, כמו אלה, יש יתרון אחר. "כי כבר התרגלו אליו," היא אמרה. "כולם. אני. לוקאס. המורה למוזיקה שלך. הצמח של אמא שלך."

"הצמח לא יודע איך קוראים לי," אמרה אלה.

"הוא יודע," אמרה גרטה, בביטחון מוחלט. "את מדברת אליו כל בוקר."

* * *

לפני ארוחת הערב, אלה ירדה לחצר האחורית, שם תומאס ישב על ארגז הפוך וגילף. הפעם זו לא הייתה ציפור. זה היה משהו עגול, שעוד לא היה ברור מה הוא.

היא התיישבה לידו, והראתה לו את הכרטיס. הוא קרא אותו לאט, כמו שהוא קורא הכול, ואחר כך החזיר לה אותו, בזהירות, עם האצבעות המלוכלכות בנסורת, כדי לא ללכלך.

"זה מפריע לך?" שאלה אלה. "שהיה לי שם אחר? לפני שהייתי שלכם?"

תומאס חשב. הוא תמיד חשב לפני שענה, גם כששאלו אותו מה השעה.

"נו," הוא אמר בסוף. "שם זה כמו ידית. אפשר להחליף ידית. העיקר הדלת." הוא הניח לה יד כבדה וחמה על הראש. "והדלת זאת את. היא לא משתנה."

אלה הנהנה. היא לא לגמרי הבינה מה ידית קשורה לזה, אבל היא הבינה את היד על הראש, וזה הספיק.

* * *

בערב, נועה ואלה ישבו לבד על המדרגות שמובילות לגינה, מתחת לפנס, ושום רשימה לא הייתה ביניהן.

"אז מה אני עושה?" שאלה אלה. "באמת. בלי בדיחות."

נועה חשבה על זה הרבה זמן, כמו שהיא חושבת על כל דבר. ואחר כך היא אמרה:

"את אלה. את היית אלה שתים עשרה שנה, ואת תהיי אלה עד שתהיי סבתא עם נעליים לא תואמות. אף אחד לא לוקח לך את זה. אבל טל…" היא הסתכלה על הכרטיס, שאלה עדיין החזיקה. "טל יכולה להיות סוד. סוד קטן, שרק המשפחה יודעת. לא שם שמחליף. שם ששומרים. כמו שם קוד."

אלה הרימה את הראש. "שם קוד?"

"כמו 'הגזר'," אמרה נועה.

אלה צחקה, באמת, הפעם. "אז אני סוכנת סודית," היא אמרה. "ביום אני אלה ברגר, מטפסת על עצים. ובלילה…"

"ובלילה את מאבדת מטענים," אמרה נועה.

"ובלילה אני טל," אמרה אלה, ומשהו בקול שלה נהיה רך, כמו מי שמנסה ללבוש מעיל ישן ומגלה שהוא עדיין מתאים. "רק בשקט. רק לפעמים."

הן ישבו ככה עוד קצת. מהגינה שמעו את בני מתווכח עם קלרה על הדרך הנכונה לחתוך עגבנייה, ואת תום מבקש גם הוא שם סודי, ומודיע שמעכשיו קוראים לו "מגנטו", ואת אדם מסביר לו, בסבלנות של מהנדס, ששם סודי זה שם שלא אומרים בצעקה באמצע הגינה.

"ועוד דבר," אמרה אלה פתאום. "את צריכה לסמן וי."

נועה פתחה את המחברת, ובשורה של "להגיד לאלה על טל", בריבוע עם הפה העצוב, היא מחקה את הפה העצוב, וציירה במקומו חיוך.

* * *

הן לא ראו ששירה עומדת בקצה המסדרון.

היא באה להחזיר מגבת, או לבקש את האלבום, או סתם לראות איפה הבנות. וכשהיא שמעה את השם, היא נעצרה. כי במשך שתים עשרה שנה, השם הזה היה אבן. אבן קטנה, כבדה, שהיא נשאה בכיס של הלב, ושכל פעם שנגעה בה, היא כאבה. בכל תשעה בפברואר. בכל פעם שראתה תאומות ברחוב. בכל פעם שנועה שאלה למה אמא עצובה ביום ההולדת שלה.

ועכשיו, על המדרגות, היא שמעה את הבת שלה, את הבת השנייה שלה, אומרת את השם הזה בצחוק. "ובלילה אני טל." כמו שאומרים משהו קל. משהו שמח.

שירה עמדה שם, עם המגבת, וחייכה.

זה היה החיוך הראשון, מזה שתים עשרה שנה, שהשם הזה לא כאב בו בכלל.

היא לא נכנסה. היא רק חזרה לחדר בשקט, והניחה את המגבת, והתיישבה ליד הפסנתר הקטן של גברת פוגל, שאף אחד אף פעם לא ניגן עליו, וניגנה. משהו רך, בלי מילים.

ובחדר 18, מאוחר יותר, כשאלה כבר שכבה במיטה, היא שמעה את המנגינה עולה מלמטה. היא לא ידעה מה זה. אבל היא ידעה, איכשהו, בשביל מי.

היא דפקה על הקיר. שלוש דפיקות, ואחר כך שתיים. ואחר כך, בפעם הראשונה, עוד דפיקה אחת קטנה, שקטה, בסוף.

מהצד השני, אחרי רגע, הגיעה אותה תשובה בדיוק. שלוש, שתיים, ואחת קטנה.

הן לא קבעו את זה מראש. אבל שתיהן ידעו מה פירוש הדפיקה האחרונה.

טל.

החצי השני שלי פרק 41: השם השני - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין