ביום העשרים ושניים של המחנה, בשש ועשרים בבוקר, דניאל ישב לבד בחדר האוכל, עם כוס תה שהתקררה, ועם המחברת הכחולה פתוחה בדף שהיה עדיין כמעט ריק.
מה בן צריך כדי להרגיש בבית.
1. שאבא ימשיך להצחיק את מיכל. גם אם זה הורס לו.
מתחת לסעיף הראשון היה מקום לעוד הרבה סעיפים. דניאל הסתכל על המקום הזה כבר עשר דקות, והמקום הסתכל עליו בחזרה, לבן ומתנשא.
הבעיה הייתה שהוא לא ידע. זאת הייתה כל הבעיה. שלושה שבועות הוא חי עם בן באותו מחנה, ושנה וחצי באותה דירה, והוא ידע מה בן לא רוצה. את זה הוא ידע מצוין. בן לא רוצה שידברו איתו. בן לא רוצה שיעזרו לו. בן לא רוצה שימרחו לו קרם הגנה, שישאלו אותו איך היה, שיגידו "אחי" ליד רועי. הרשימה של מה שבן לא רוצה הייתה יכולה למלא את כל המחברת ולגלוש לשולחן.
אבל מה בן צריך? זה כבר היה מקצוע אחר.
הוא חשב על אתמול בלילה, במגרש. על הרגע שבו בן אמר "אני לא צריך אותך," ואז, רגע אחרי, אמר שמסי היה טוב. ועל ערב המשפחות, כשבן גילה שמישהו שם לו קרם על האף כשישן, והסתכל על כל השולחן כמו בלש שמחפש אשם, ולא מצא.
דניאל כתב:
2. שאף אחד לא יראה כשעוזרים לו.
ומתחת, באותיות קטנות יותר:
(כלומר: לעזור בשקט. בלי עדים. בלי להגיד "בבקשה". בלי להגיד בכלל.)
הוא קרא את זה שוב. זה נשמע כמו הוראות הפעלה לפצצה. זה בערך מה שזה היה.
3. כדורגל. תמיד כדורגל.
זה היה קל. זה היה כל כך קל שהוא כמעט התבייש שלקח לו עשר דקות להגיע לזה.
"מה אתה כותב?"
דניאל סגר את המחברת כל כך מהר שהתה קפץ מהכוס ונחת לו על המכנסיים. ליהי עמדה מאחוריו, עם מכונת המדבקות ביד אחת, ועם חצי לחמנייה ביד השנייה, ועם עיניים של מישהי שראתה משהו ועכשיו לא תנוח.
"כלום," אמר דניאל.
"ראיתי כותרת," אמרה ליהי. היא התיישבה מולו. "ראיתי 'מה' ו'צריך' ו'כדי להרגיש בבית'. את האמצע לא ראיתי, כי יש לך יד גדולה. אבל דניאל. דניאל."
דניאל חיכה. הוא הרגיש את התה מתקרר לו על הברך.
"זה הרעיון הכי יפה ששמעתי במחנה הזה," אמרה ליהי. "ושמעתי את הבלדה של גילי על מטאטא שמתאהב בשטיח."
"ליהי, זה לא…"
"רשימה של מה שכל אחד צריך כדי להרגיש בבית!" היא כבר הדליקה את מכונת המדבקות. המכונה השמיעה את הצליל הקטן שלה, קליק, ווררר, שבמחנה גלים ירוקים כבר למדו לפחד ממנו. "לא רק אתה. כולם! כל הצריף! כל המחנה! כל אחד יכתוב מה הוא צריך, ואני אדפיס, ונדביק את זה איפה שצריך, ואז כולם ידעו!"
"מה כולם ידעו?"
"מה כל אחד צריך!" אמרה ליהי, כאילו זה ברור, ואולי זה באמת היה. "תחשוב כמה ריבים היו נחסכים בעולם אם לכל אחד הייתה מדבקה."
דניאל פתח את הפה, וסגר אותו. הוא חשב על סעיף 2. שאף אחד לא יראה. ואז הוא חשב שאם ליהי הופכת את זה לפרויקט של כל המחנה, אז הרשימה האמיתית שלו נבלעת בתוך מאה רשימות אחרות, כמו עץ אחד ביער של עצים מתויגים. זה היה, בעצם, המחבוא הכי טוב שאפשר לבקש.
"בסדר," אמר. "אבל אני לא מראה לך את שלי."
"ברור שלא," אמרה ליהי ברצינות. "רשימה זה דבר פרטי. מדבקה זה דבר ציבורי. אלה שני דברים שונים לגמרי."
* * *
עד ארוחת עשר, הפרויקט כבר יצא משליטה.
ליהי עברה בין השולחנות עם מחברת ועט, ושאלה כל אחד שאלה אחת: "מה אתה צריך כדי להרגיש בבית?" ואנשים, שבדרך כלל לא עונים לשאלות בעשר בבוקר, ענו. אולי בגלל שאף אחד לא שאל אותם את זה אף פעם. אולי בגלל שליהי עמדה מעליהם עד שענו.
נדב היה הראשון. "פינה שקטה," אמר. "ושאנשים לא יגידו 'תשעים אחוז' כשהם מתכוונים ל'הרבה'."
קליק, ווררר. "מה נדב צריך: פינה שקטה וסטטיסטיקה מדויקת."
הוא הדביק את זה על המשאף שלו, ונראה מרוצה באופן חשוד.
אלון חשב על השאלה זמן רב. כולם חיכו. הוא לעס גרעין, ובלע, ואמר: "אוכל."
"זהו?"
אלון חשב עוד קצת. "אוכל של שמעון לא נחשב."
קליק, ווררר. "מה אלון צריך: אוכל (לא של שמעון)." את המדבקה הזאת שמעון ראה בצהריים, וכעס עד כדי כך שהגיש לאלון מנה כפולה של גוליית, ואלון אכל את כולה, וזה כנראה מה שאלון רצה מלכתחילה.
שירה אמרה, בלי להרים את הראש מהספר: "ספר שאף אחד לא קוטע באמצע." ואז, כי ליהי עדיין עמדה מעליה: "כמו עכשיו, לדוגמה."
קליק, ווררר. "מה שירה צריכה: ספר. שקט. ושליהי תלך."
"אני לא כתבתי 'ושליהי תלך'," אמרה שירה.
"אני כתבתי," אמרה ליהי בגאווה. "אני קשובה לצרכים."
עומר מצריף שפמנון ענה מהר, בלי לחשוב: "את שוקו." זה היה הכלב שלו. "ואת מר כפתור. ואת הפועל. לא בסדר הזה."
רועי אמר שהוא לא צריך כלום, ושזה פרויקט של ילדים, וליהי הדפיסה לו מדבקה שאמרה "מה רועי צריך: לא כלום", והוא הסתכל עליה הרבה זמן, ובסוף שם אותה בכיס במקום לזרוק.
שחר שאל "למה?"
קליק, ווררר. "מה שחר צריך: תשובות."
עד הצהריים, המדבקות היו בכל מקום. על המיטות, על הארוניות, על הדלתות של הצריפים. על המטבח של שמעון הודבקה מדבקה שאמרה "מה שמעון צריך: שיגידו תודה על גוליית", ומישהו כבר הוסיף מתחתיה בכתב יד, "תודה על גוליית?", עם סימן שאלה שהעליב את שמעון יותר מכל דבר אחר באותו קיץ.
על סירת המשוטים של קובי הייתה מדבקה: "מה קובי צריך: אמונה. ולדעת לשחות." את החלק השני קובי לא ביקש. ליהי הוסיפה אותו לבד, מתוך דאגה.
על הדלת של המזכירות, בגובה העיניים, הייתה מדבקה: "מה זהבה צריכה: משרוקית שעובדת גם על בני נוער." זהבה עמדה מולה דקה שלמה, עם השרשרת שלה ביד, בלי לחייך. ואז הוציאה מהמגירה את המשרוקית הירוקה, זאת של מצבי חירום אמנותיים, ונשפה בה פעם אחת, קצרה, לעבר ליהי. זה היה, כך הבינו כולם, מחמאה.
ועל הגדר של המפרץ, מקום שאף אחד לא העז להתקרב אליו, הייתה מדבקה אחת, מודבקת בזהירות רבה, בקצה של מקל ארוך: "מה האדמירלית צריכה: שקט. ושאף אחד לא יתקרב לביצה." זאת הייתה המדבקה היחידה במחנה שכולם כיבדו בלי ויכוח.
מאיה ענתה בלי להסס, מול המצלמה של הטלפון שלה, כי היא צילמה את כל הפרויקט לסרטון: "קליטה. ושיפסיקו להגיד לי שאני 'אנרגטית' כשהם מתכוונים ל'רועשת'." ואז, אחרי רגע, כשהמצלמה כבר לא צילמה, היא הוסיפה בשקט: "ושיובל יישן טוב." ליהי הדפיסה את שני החלקים, על שתי מדבקות נפרדות. את הראשונה מאיה הדביקה על הטלפון. את השנייה, ראתה ליהי, היא הכניסה לארנק.
ואז ליהי הגיעה לדניאל, שישב על המדרגות וניסה להיראות כמו מישהו שלא המציא את כל זה.
"ואתה?" שאלה. "מה דניאל צריך?"
דניאל חשב על הים במכמורת, ועל אמא, ועל השולחן במטבח בבית, כשכולם צוחקים ביחד, דבר שקרה בדיוק פעם אחת מאז החתונה. "תדפיסי 'מסווג'," אמר.
קליק, ווררר. "מה דניאל צריך: מסווג."
הוא הדביק את המדבקה על המחברת הכחולה, על הכריכה, ממש מעל השם שלו. זה היה, הוא חשב, המנעול הכי טוב שאפשר לקנות בעשר אגורות.
* * *
את בן ליהי מצאה בצהריים, ליד הברזייה.
דניאל ראה את זה מרחוק. הוא ישב על המדרגות של שקנאי, עם נדב, שספר את המדבקות במחנה ("מאה ושבע-עשרה, ואחת על הצב של חוג הטבע, שזה כבר גבולי"), והוא ראה את ליהי ניגשת לבן עם המחברת, ואת בן מסתכל עליה בפרצוף שבן שומר לאנשים שמתקרבים אליו בלי אישור.
"אני לא עונה," אמר בן, מספיק חזק שדניאל ישמע.
"בסדר," אמרה ליהי. דניאל ראה אותה מדפיסה משהו. קליק, ווררר. היא קרעה את המדבקה והושיטה אותה לבן.
בן הסתכל עליה. ואז הסתכל עוד פעם.
"מה זה?" שאל.
"זה שלך," אמרה ליהי. "'מה בן צריך,' ואז מקום ריק. תמלא בעצמך. יש אנשים שלא אוהבים שמנחשים בשבילם." היא הושיטה לו גם עט. "תחזיר את העט, הוא של שירה, והיא סופרת."
בן לקח את המדבקה ואת העט. הוא לא אמר תודה. הוא לא אמר כלום. הוא רק עמד שם, עם המדבקה הקטנה ביד, ועם הפרצוף של מישהו שקיבל מבחן בשאלה שהוא לא למד אליה.
ליהי הלכה, מזמזמת. בן נשאר ליד הברזייה.
דניאל לא הוריד ממנו את העיניים. הוא ראה את בן מסתכל ימינה ושמאלה, כמו מישהו שעומד לחצות כביש. הוא ראה אותו מניח את המדבקה על הקיר של הברזייה, ומתחיל לכתוב. הוא כתב מעט. מילה אחת, אולי שתיים. הוא כתב בגב מכופף, עם הגוף כולו מסתיר את היד, כמו שמסתירים מבחן מהשכן.
ואז הוא קיפל את המדבקה לשניים, דבוק לדבוק, כך שאף אחד לא יוכל לקרוא, ושם אותה בכיס.
"מה הוא כתב?" לחש נדב.
"לא יודע."
"אתה לא סקרן?"
דניאל היה כל כך סקרן שזה כאב לו מאחורי העיניים. "לא," אמר.
נדב הסתכל עליו בפרצוף של מי שמחשב הסתברות לשקר, והחליט לא להגיד כלום. זה היה הדבר הכי נדיב שנדב עשה באותו שבוע.
* * *
בערב, אחרי המקלחות, דניאל עבר ליד שפמנון בדרך לברזייה. הדלת הייתה פתוחה. עומר ישב על המיטה שלו ודיבר אל מר כפתור על כדורגל. רועי ושחר שיחקו קלפים. ובן שכב על המיטה התחתונה, עם הפנים לקיר.
דניאל לא נעצר. סעיף 2, בלי עדים. אבל בשבריר השנייה שבה עבר ליד הדלת, הוא ראה את היד של בן מתחת למיטה העליונה, על אחד מקרשי העץ. היד לחצה על משהו קטן ולבן, פעם אחת, חזק, כאילו מוודאת שזה לא ייפול לאף אחד.
ואז היד חזרה, ובן הסתובב, ודניאל כבר היה שלושה צעדים הלאה, ולא ראה כלום, ולא שאל כלום, ולא ידע שום דבר.
בלילה, במיטה, הוא פתח את המחברת הכחולה בדף של בן. הוא קרא את שלושת הסעיפים. ואז, כי זה היה נכון, וכי היה מקום, הוא הוסיף שורה אחת בשוליים, קטנה מאוד:
יש לו רשימה משלו. מותר לו.
מבחוץ, עשרות מדבקות לבנות זהרו קצת באור הירח, על דלתות ועל מיטות ועל גדרות. כאילו מישהו פיזר במחנה מאה פתקים קטנים, וכל אחד מהם אמר אותו דבר בדרך אחרת: ככה אפשר לעזור לי.
ורק פתק אחד, מתחת לקרש של מיטה עליונה בצריף שפמנון, היה מקופל, ושקט, ולא אמר לאף אחד כלום.