דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 42: כדורמים

"כדורמים," הכריזה זהבה בארוחת הצהריים, "הוא ספורט עתיק ומכובד."

"כדורמים," הכריזה זהבה בארוחת הצהריים, "הוא ספורט עתיק ומכובד."

"הוא ספורט שבו מטביעים אנשים," אמרה שירה, בלי להרים את העיניים מהספר.

"מכובד," חזרה זהבה, "ועתיק. ובמחנה גלים ירוקים יש בו שלושה כללים. אחד, לא מטביעים אף אחד יותר משלוש שניות. שתיים, לא נוגעים בשופט. שלוש," היא הרימה את משרוקית הכסף, "לא נכנסים לאזור הקנים, כי שם יש מישהי שלא משחקת, אבל אם תפריעו לה, היא תנצח."

כל חדר האוכל הסתכל, בלי לתכנן את זה, לכיוון המפרץ. האדמירלית ישבה שם על הביצה שלה, בין הקנים, כמו מלכה על כס מלכות שעשוי בעיקר מבוץ.

"המשחק הראשון," אמרה זהבה, "הגרביים הרטובות נגד הדגים המעופפים."

מהשולחן של הדגים המעופפים עלה צעקה. מאיה קמה על הכיסא ועשתה תנועה של מישהי שמטביעה מישהו, והילדים הקטנים של שחף שבקבוצה שלה חיקו אותה, שורה של ילדים קטנים שמטביעים את האוויר.

"שש נקודות," אמר נדב בשקט. "זה הפער. אם ננצח היום, נרד לשלוש."

"ואם נפסיד?" שאלה ליהי.

נדב הוציא את המשאף, הסתכל על המדבקה שעליו, מה נדב צריך: פינה שקטה וסטטיסטיקה מדויקת, והכניס אותו בחזרה בלי לשאוף. "אז לא כדאי שנפסיד," אמר.

* * *

השער של הגרביים הרטובות היה שני מצופים כתומים קשורים בחבל, והשוער היה נדב.

זה לא היה רעיון של אף אחד. זה פשוט קרה. כשחילקו תפקידים, כולם הסתכלו על דניאל, כי הוא היה הכי טוב במים, ודניאל הסתכל על נדב, ונדב הסתכל על המים, ואז אמר, בקול שרק קצת רעד: "אני אהיה בשער. אני יודע לצוף."

שירה סגרה את הספר.

זה היה הרגע הראשון באותו קיץ שבו שירה סגרה ספר באמצע פרק. היא הסתכלה על אחיה התאום, ארבע דקות צעיר ממנה, כך לפחות טענה, כאילו היא לא בטוחה שזה אותו ילד.

"אתה מה?" שאלה.

"צף," אמר נדב. "זה פשוט. גוף האדם מורכב בשישים אחוז ממים, והמים לא רוצים לטבוע במים. זאת עובדה."

"אתה לא יודע לשחות."

"נכון," אמר נדב. "אבל אני יודע לצוף. זה מקצוע אחר."

שירה הסתכלה על דניאל. דניאל הסתכל על השמיים, כמו מישהו שאין לו שום קשר לשיעורי ציפה סודיים במים הרדודים בחמש וחצי בבוקר.

"אתה," אמרה שירה לדניאל.

"אני כלום," אמר דניאל.

* * *

קובי שפט מהמזח. הוא עמד שם עם המשרוקית ועם קרם ההגנה הכתום שלו, מרוח בעובי של סנטימטר, ועם חגורת הצלה שלא הוריד אף פעם, אפילו על היבשה. "המים," הסביר פעם, "הם עניין של אמונה. ואני מאמין שהם רחוקים ממני."

"שני חצאים של עשר דקות!" הכריז. "אני רוצה משחק נקי! אני רוצה רוח ספורטיבית! ואני רוצה שאף אחד לא יתיז עליי!"

הוא שרק.

מאיה תפסה את הכדור בשנייה הראשונה, ושחתה איתו קדימה כמו טורפדו עם קוקו. דניאל שחה לעברה. הוא היה מהיר. הוא היה מהיר יותר. הוא הגיע אליה, שלח יד אל הכדור, ומאיה, בלי להסתכל עליו בכלל, הניחה לו יד על הראש ודחפה אותו מתחת למים.

שנייה. שתיים. שלוש.

הוא עלה למעלה, משתעל, עם שיער על העיניים, ושמע את כל המחנה צועק מהחוף. מאיה כבר הייתה רחוקה, והכדור כבר היה בשער של הגרביים הרטובות, ליד הראש של נדב, שצף על הגב, והסתכל על הכדור עובר לידו בעניין מדעי.

"אחת אפס!" צעק קובי. "רוח ספורטיבית!"

"נדב!" צעקה ליהי.

"הוא עבר בדיוק במרחק שבו הזרועות שלי לא מגיעות," הסביר נדב מהמים, בלי להתהפך. "זה עניין גיאומטרי."

דניאל ניגב את הפנים. מאיה שחתה על הגב לכיוון האמצע, ונופפה לו.

"שלוש שניות," צעקה. "ספרתי. אני מאוד ישרה."

* * *

הכדור השני הגיע אליו אחרי דקה. אלון זרק אותו, זריקה ארוכה ושקטה, כמו שאלון עושה הכול. דניאל תפס, הסתובב, ומאיה כבר הייתה שם.

הפעם הוא היה מוכן. כשהיד שלה עלתה, הוא צלל לפני שהיא הגיעה, ועבר מתחתיה, ועלה מאחוריה, ושם לה יד על הכתף, ודחף.

שנייה. שתיים. שלוש.

מאיה עלתה, משתעלת, עם השיער שלה דבוק לכל הפנים כמו וילון. מהחוף, ילדי שחף צעקו "בוז!", ושאר המחנה צעק "עוד!", וזהבה שרקה במשרוקית הכסף פעם אחת, ואף אחד לא ידע אם זה אומר "די" או "יפה".

"שלוש שניות," אמר דניאל. "ספרתי. אני מאוד ישר."

"אתה," אמרה מאיה, וירקה מים. "אתה…"

"אני," הסכים דניאל.

הוא זרק את הכדור. הוא החטיא את השער בשני מטרים, כי הוא צחק, וקשה לזרוק כשצוחקים. אבל זה לא היה משנה, כי באותה שנייה, הוא ראה את המבט של מאיה, ובמבט היה משהו שלא היה שם קודם, ולא היה שנאה, וגם לא היה ההפך. זה היה המבט של מישהי שמצאה סוף סוף יריב שמתאים לה, ושונאת את זה, ונהנית מזה, ושונאת את זה שהיא נהנית.

"שני מטרים," העיר נדב מהשער. "אם זה עוזר."

* * *

שאר החצי הראשון היה, לפי ההגדרה של נדב, "כאוס סטטיסטי".

ליהי שחתה כמו שהיא עושה הכול, בהתלהבות ובלי כיוון, ופעמיים מסרה את הכדור לדגים המעופפים, ובכל פעם צעקה להם "סליחה! זה לא בשבילכם!", והם בכל זאת לקחו. שירה, שחזרה לשחק אחרי ההלם, לא שחתה בכלל. היא עמדה במקום אחד, במים עד המותניים, וכשהכדור עבר לידה, תפסה אותו ביד אחת, בלי להתאמץ, ומסרה אותו הלאה, כמו ספרנית שמחזירה ספר למדף. אלון שחה עם גרעין בפה. אף אחד לא הבין איך. אף אחד לא שאל.

גל, אחד מילדי שחף שהיו בקבוצה של הגרביים, צעק "אקשן!" בכל פעם שמישהו נגע בכדור, כאילו הוא מביים סרט, וזה בלבל את הדגים המעופפים יותר מכל טקטיקה.

ובדקה השמינית, זריקה של מאיה פספסה את השער, פגעה במים ליד המזח, והתיזה על קובי גל אחד, קטן ומושלם, מכף הרגל ועד הכובע.

כל המחנה עצר את הנשימה.

קובי עמד שם, נוטף, עם קרם כתום שזלג לו על הסנטר כמו שקיעה. הוא הסתכל על המים. המים הסתכלו עליו. ואז הוא הרים את המשרוקית ושרק, ואמר בקול רועד אבל גאה: "אני בסדר. הייתה לי אמונה. ממשיכים."

* * *

עד ההפסקה, הדגים המעופפים הובילו שלוש-אחת.

הגרביים הרטובות התאספו ליד המצופים, נושמים כבד. ליהי הוציאה מכונת מדבקות עטופה בשקית ניילון, מתוך מחויבות לאמנות שלה, והדפיסה "אנחנו עדיין יכולים", והדביקה את זה על הכדור.

"הכדור רטוב," אמרה שירה. "זה לא יחזיק."

"שום דבר לא מחזיק," אמרה ליהי. "זה לא אומר שלא מנסים."

בן לא דיבר. הוא היה בצד, ליד המצוף הכתום, עם המים עד הכתפיים, ועם הפרצוף של מי שעשה עכשיו חישוב ולא אהב את התוצאה. בכל החצי הראשון, הוא לא נגע בכדור אף פעם. אף אחד לא זרק אליו. הוא היה הכי נמוך בבריכה, ובכדורמים, מתברר, גובה זה כמעט הכול.

דניאל הסתכל עליו. הוא חשב על סעיף 3. כדורגל. תמיד כדורגל.

"בן," אמר, בשקט, מספיק בשקט שרק בן ישמע.

בן לא הסתכל עליו.

"בכדורמים אסור לבעוט," אמר דניאל, "אבל אף אחד לא אמר כלום על הראש."

בן הסתכל עליו עכשיו. שנייה ארוכה, בפרצוף ריק. ואז הוא הסתכל על הכדור, ועל השער של הדגים המעופפים, ועל השוער שלהם, ילד גבוה מגבעת הנוער שעמד במים הרדודים וחסם הכול בזרועות של תמנון.

"זה טיפשי," אמר בן.

"כן."

"זה לא יעבוד."

"אולי."

בן שתק. ואז, בלי להגיד כלום, הוא שחה לפינה הרחוקה של השער של הדגים, לאן שאף אחד לא שם לב אליו, כי אף אחד לא שם לב לנמוך.

* * *

בחצי השני, דניאל לא ניסה להבקיע.

הוא שחה. הוא משך אליו את כולם. מאיה, ושלושה דגים מעופפים, ויובל, שלא ידע לשחות טוב, אבל רדף אחרי דניאל במצוף כמו גור עקשן. כשדניאל הגיע לקו הימני, כמעט כל הדגים המעופפים היו סביבו, ומאיה שמה לו יד על הראש, מוכנה, ואמרה, "שלוש שניות, אתה מוכן?"

"תמיד," אמר דניאל, וזרק.

הוא לא זרק לשער. הוא זרק גבוה, הרבה מעבר לשוער, לפינה הרחוקה, אל המקום שבו ילד נמוך חיכה, עם המים עד הכתפיים, ועם העיניים על הכדור כמו על כוכב נופל.

בן קפץ.

זאת לא הייתה קפיצה גבוהה, כי אי אפשר לקפוץ גבוה מתוך מים. אבל זה היה מספיק. הכדור פגש את המצח שלו בדיוק במקום, בדיוק בזווית, כמו בכל הנגיחות שבן התאמן עליהן בחצר בבית, לבד, מול קיר. והכדור טס לפינה, ועבר מתחת לזרוע של התמנון, ונחת בשער.

המחנה השתתק לשנייה. ואז התפוצץ.

"גול!" צעק עומר מהחוף, וקפץ, ונפל לתוך החול, ונשאר שם, צועק. "גול של נגיחה! בכדורמים! זה בכלל חוקי?"

"זה חוקי!" צעק קובי מהמזח. הוא בדק את הספר שלו. "זה… אני חושב שזה חוקי! תאמינו!"

בן שחה חזרה למרכז. הוא לא חייך. הוא היה עסוק מדי בלא לחייך. אבל כשהוא עבר ליד דניאל, היד שלו עלתה מהמים, מעצמה, בלי שבן ביקש ממנה. והיד של דניאל עלתה לקראתה.

כף ביד. טפיחה רטובה, קצרה, שהדהדה על פני המים.

בן הסתכל על היד שלו כאילו היא בגדה בו. ואז, מול כל המחנה, הוא ניגב אותה על המכנסיים, באיטיות ובהקפדה, פעמיים, ושחה משם.

דניאל לא נעלב. הוא ראה דבר אחד שאף אחד אחר לא ראה. בן ניגב את היד על המכנסיים, אבל המכנסיים היו מתחת למים. הניגוב לא ניגב שום דבר.

* * *

הדגים המעופפים ניצחו ארבע-שלוש. הגול האחרון שלהם הגיע בדקה האחרונה, כשמאיה זרקה זריקה ארוכה מעל הראש של נדב. נדב, שכבר היה עייף מלצוף, הרים יד, ופספס, ושקע קצת, ועלה, וצעק, "אני בסדר! אני צף! תרשמו!"

שירה ראשונה קפצה למים. היא לא שחתה אליו כדי להציל אותו. הוא לא היה צריך הצלה. היא שחתה אליו, ועמדה לידו במים הרדודים, ושמה לו יד על הכתף, ואמרה משהו, ונדב הסתכל עליה בפרצוף שדניאל לא ראה עליו אף פעם. כמו מישהו שזכה בפרס שלא ידע שקיים.

"מה היא אמרה לו?" שאלה ליהי.

אלון, שעמד לידם, לעס גרעין. "'ארבע דקות'," אמר. "'אני מוותרת עליהן.'"

הפער עלה לתשע נקודות. אבל הגרביים הרטובות יצאו מהמים כאילו ניצחו.

ומאיה, שיצאה ראשונה, עמדה על החוף, עם מגבת על הראש, והסתכלה לרגע ארוך על שני האחים. על הגדול, שזרק את הכדור הכי חכם במשחק ולא הבקיע. ועל הקטן, שניגב יד מתחת למים. היה לה פרצוף של מישהי שרואה משהו שלא מתאים לסיפור שהיא מספרת לעצמה.

היא ניערה את הראש, מהר, כמו שמנערים מים מהאוזן. ואז צעקה לילדי שחף שהגיע הזמן לארטיק, ונעלמה.

מה שקורה במחנה פרק 42: כדורמים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין