אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 43: מפה ביום גשום

באמצע אוגוסט, בלי שום אזהרה, ירד גשם.

באמצע אוגוסט, בלי שום אזהרה, ירד גשם.

זה לא היה גשם רגיל. זה היה גשם שלא היה צריך להיות. השמיים, שכל החופש היו כחולים ושטוחים כמו דף ריק, נעשו פתאום אפורים, ואחר כך סגולים, ואחר כך שחורים. ובשלוש אחר הצהריים, בלי לשאול אף אחד, הם נפתחו. רעם אחד, ענק, הרעיד את הכוסות בחדר האוכל, וקוקו קרא בבהלה, בלי פעמון, בפעם הראשונה בחייו בשלוש אחר הצהריים. וסוכר נכנס לסככה, והסתכל על השמיים בעלבון, כאילו מישהו שפך עליו דלי בכוונה.

"גשם באוגוסט," אמרה זהבה, ועמדה בפתח המטבח, עם המלכה ביד, והסתכלה החוצה. "שלושים שנה אני פה, ולא היה דבר כזה. זה סימן."

"סימן למה?" שאל תום.

"שצריך לאפות עוגיות," אמרה זהבה. "בגשם תמיד צריך לאפות עוגיות." וחזרה פנימה.

הבעיה הייתה שגשם באוגוסט גם אומר שארבעים ילדים בחופש הגדול תקועים בבית. בלי חצר, בלי כדורגל, בלי ארגז חול, בלי בריכת הפלסטיק של הקטנים. ותוך שעה אחת, בית הגבעה הפך לבית הכי משועמם בעולם.

בני ספר טיפות על החלון. הוא הגיע לאלף ומאתיים ושלוש, ואז טיפה אחת התפצלה לשתיים, והוא לא ידע אם לספור אותה פעמיים, ונעלב, והפסיק. אליס ופני שיחקו "מי יכולה לשתוק יותר זמן", ושתיהן הפסידו אחרי ארבע שניות, כי כל אחת צעקה שהשנייה רימתה. עומר ניסה לאמן את פלאפל, הארנב, לקפוץ דרך חישוק, ופלאפל נשכב ונרדם בתוך החישוק. ותום ומאיה בנו מגדל מקוביות, והפילו אותו, ובנו שוב, ארבע־עשרה פעמים.

"אני משתעממת," הודיעה חוטי, ושכבה על השטיח בספרייה, עם הידיים פרושות, כמו כוכב ים. "אני כל כך משתעממת, שאני עוד מעט אתחיל לסדר את החוטים שלי לפי צבעים."

"את כבר סידרת אותם לפי צבעים," אמר ליאו, בלי להרים את הראש מהספר. "פעמיים. אתמול."

"אז אני אסדר אותם לפי אורך," אמרה חוטי, באסון.

גברת כהן ניסתה להציל את המצב. היא הוציאה מהארון קופסה של פאזל, אלף חלקים, של מגדלור. אחרי חצי שעה התברר שחסרים בו שלוש מאות חלקים, ושמישהו, פעם, החליף חלק מהם בחלקים של פאזל אחר, של פרה. "אז זה מגדלור עם פרה," אמרה גברת כהן באומץ. "זה מקורי." אף אחד לא השתכנע. אחר כך היא הציעה שירה בציבור, ושירה בציבור נגמרה אחרי שיר וחצי, כי עומר ובני רבו על המילים של הבית השני.

אפילו רותי, שתמיד יש לה רעיון, ישבה במשרד ושתתה תה, והסתכלה על הגשם, ואמרה: "אין מה לעשות. יש ימים שהם פשוט כאלה." וזה היה הדבר הכי מדאיג שמישהו אמר כל היום.

אמי ישבה ליד החלון, עם הפנקס, וראתה את הגשם יורד על החצר. על ארגז החול, שנהיה בוץ צהוב. על החרוב, שהעלים שלו מבריקים. ועל השלולית הגדולה שנוצרה מול הסככה של סוכר, ושנראתה כמו אגם קטן.

ואז, בארבע ורבע, מישהו דחף משהו מתחת לדלת של הספרייה.

זאת הייתה מעטפה. מעטפה חומה, מקומטת, קצת רטובה בפינה. והיא החליקה על הרצפה, וסובבה פעם אחת, ונעצרה בדיוק ליד היד של חוטי, כאילו מישהו כיוון.

חוטי התיישבה כל כך מהר, שכל החוטים שלה נפלו מהכיס. "דואר!" צעקה. "מישהו שלח לנו דואר! ביום גשום!"

אמי קפצה אל הדלת, ופתחה אותה. המסדרון היה ריק. רק טיפות של מים על הרצפה, בקו, עד הפינה. ובפינה, נעלם, כמעט, משהו כתום. היא לא הספיקה לראות מה.

חוטי כבר פתחה את המעטפה. בפנים, מקופל לארבע, היה דף. דף צהוב, ישן, מוכתם בכתמים חומים, עם קצוות שחורים, שרופים, מסולסלים. וכשחוטי פתחה אותו, היא נשמה בבהלה. כי זאת הייתה מפה.

מפת אוצר.

בראש הדף, באותיות עקומות, מסולסלות, היה כתוב: מפת האוצר של בית הגבעה. סודי ביותר. רק לאמיצים. ומתחת, צויר הבית, מלמעלה, כמו ממטוס. האגף של הבנים, והאגף של הבנות, וחדר האוכל, והמטבח. והחצר: הלול, עם תרנגול קטן. הסככה, עם פוני. החרוב הגדול. וארגז החול. ומהדלת האחורית של המטבח, יצא קו מקווקו, שהסתובב, ועשה לולאה מסביב ללול, ועבר ליד הסככה, ונגמר, בסוף, מתחת לחרוב, באמצע ארגז החול, ב־X גדול, אדום.

ולמטה, בפינה, הייתה חתימה: הפיראט עין־אחת. ולידה, ציור קטן של גולגולת, עם רטייה על העין, ועם חיוך.

"מפת אוצר," לחשה חוטי, והעיניים שלה היו גדולות כמו צלחות. "מפת אוצר אמיתית. של פיראט. בבית שלנו."

"פיראט," אמר ליאו, והרים את הראש מהספר, ובפעם הראשונה כל היום, נראה מעוניין. "על גבעה. חמישים קילומטר מהים."

"פיראטים מטיילים," אמרה חוטי. "זה כל העבודה שלהם."

אמי לקחה את המפה, והחזיקה אותה מול האור של החלון. ואז היא קירבה אותה לאף, ורחרחה.

"תה," היא אמרה.

"מה?"

"הכתמים החומים. זה תה. מישהו טבל את הדף בתה, כדי שייראה ישן. ותריחו את הקצוות." חוטי הריחה. "גפרורים. ריח טרי. מישהו שרף את הקצוות היום. לא לפני מאה שנה. היום."

"וזה," אמר ליאו, שכבר עמד לידה עם זכוכית המגדלת, והצביע על הסככה במפה. "תסתכלי מה מצויר ליד הסככה." ליד הסככה, ממש קטן, היה מצויר בית קטן, עם קוצים על הגג. "זה המלון הקוצני. של הקיפודים. דוד בנה אותו באביב. לפני ארבעה חודשים." הוא הוריד את זכוכית המגדלת. "הפיראט עין־אחת צייר את המפה הזאת השבוע."

"ויש עוד משהו," אמרה אמי, והצביעה על ה־X האדום. בתוך ה־X, ממש באמצע, היה נקודה אחת קטנה. כתומה. בוהקת. כתום של צבע. כתום זוהר. כתום שאמי הכירה מהתעלומה הראשונה שלה בבית הגבעה, מהידית של המלכה של זהבה.

אמי לא אמרה את השם. היא לא הייתה צריכה. חוטי וליאו הסתכלו עליה, ועל הנקודה הכתומה, והבינו.

"אוליבר," אמרה חוטי, באכזבה קטנה. "שוב אוליבר."

אבל אמי ידעה עוד משהו, שהם לא ידעו. היא ידעה מה קבור בארגז החול, בפינה, מתחת לחרוב. צנצנת זכוכית. "בשביל מישהו שימצא את זה ביום גשום," אוליבר אמר לה, אז, ביום של המפתחות. "אל תספרי לאף אחד. עוד לא." והיא הבטיחה.

והנה, יום גשום.

אמי הסתכלה על המפה. ואז על חוטי, ששכבה כל אחר הצהריים על השטיח כמו כוכב ים משועמם. ואז על החלון, שמאחוריו עמד ארגז החול, בבוץ. והיא קיבלה החלטה. כי לפעמים, בלשית לא צריכה לפתור. לפעמים, היא צריכה לתת למישהו אחר ליהנות.

"טוב," אמרה, וקיפלה את המפה. "אז הולכים לחפש את האוצר של הפיראט עין־אחת."

"אבל את יודעת שזה אוליבר," לחש ליאו.

"אני יודעת," לחשה אמי. "וגם הוא יודע שאני יודעת. אבל הוא צייר מפה שלמה. ושרף את הקצוות. ושפך עליה תה. בשבילנו. ביום הכי משעמם בשנה." היא חייכה. "אז הולכים."

ותוך עשר דקות, כל בית הגבעה עמד בכניסה, עם מעילי גשם ועם מגפיים. כי ברגע שחוטי צעקה במסדרון "מפת אוצר!", אף אחד לא הצליח להישאר משועמם. אפילו בני, שאמר שהוא כבר גדול מדי לאוצרות, לבש את המגפיים הראשון. ואוליבר עמד בקצה, עם מעיל גשם צהוב, ועם הפנים הכי תמימות בעולם, ושאל: "איזה אוצר? איזו מפה? אין לי מושג על מה אתם מדברים."

על הלחי שלו, אמי ראתה, הייתה נקודה קטנה של צבע כתום.

הם יצאו לגשם, שלושים ותשעה ילדים ופיראט אחד בתחפושת של ילד. הם הלכו בדיוק לפי הקו המקווקו: מהדלת האחורית, מסביב ללול, כשקוקו מסתכל עליהם מבפנים כאילו השתגעו, ליד הסככה, כשסוכר מסתכל עליהם עוד יותר, ועד החרוב. הגשם ירד עליהם, וחדר להם לצווארונים, ומילא להם את המגפיים, ואף אחד לא התלונן. כי זה הכי כיף בעולם, לחפש אוצר בגשם.

ליאו הביא איתו המצאה: מטרייה עם שלוש ידיות, "מטרייה משפחתית", כדי ששלושה אנשים יוכלו להחזיק אותה ביחד. בפועל, אמי וחוטי וליאו משכו כל אחד לכיוון אחר, והמטרייה התהפכה ברוח, והפכה לקערה, והתמלאה במים. "זה עוד בשלב הניסוי," אמר ליאו, ושפך את הקערה על הנעליים של עצמו. ופלאפל, שכמו כל ארנב שונא גשם, הציץ מהחלון של חדר האוכל, עם האוזניים שטוחות, והסתכל עליהם כאילו השתגעו לגמרי.

מתחת לחרוב, בפינה של ארגז החול, הם חפרו. החול היה רטוב, וכבד, ונדבק לידיים. בני חפר עם הידיים, ועומר עם כף שהבריח מהמטבח, ותום עם דלי קטן. ואחרי עשר דקות, היד של בני נתקלה במשהו קשה.

"מצאתי!" צעק.

הוא שלף את זה מהחול. צנצנת זכוכית, עם מכסה אדום. ובפנים, מבעד לזכוכית הרטובה, נראו ממתקים. הרבה ממתקים. סוכריות, ומסטיקים, ושוקולדים קטנים עטופים בכסף. ופתק.

בני פתח את הצנצנת, וקרא את הפתק בקול, מול כולם:

עבדתי עליכם!!! אין פיראט. אין עין־אחת. יש רק ממתקים, ויש אותי. בתיאבון. אוליבר הגדול.

לרגע, היה שקט. רק הגשם. ואז כל בית הגבעה התפוצץ מצחוק. אוליבר קד קידה עמוקה, עם המעיל הצהוב, וכמעט נפל לבוץ. בני הרים אותו, ונתן לו כיף. והממתקים חולקו, אחד אחד, ספרו, כדי שלכל ילד יהיה, ונשארו בדיוק שניים, ואוליבר נתן אותם לתום ולמאיה, כי הם הכי קטנים.

"זה היה האוצר הכי טוב," אמרה חוטי, עם הפה מלא בשוקולד. "גם אם הוא מזויף."

אבל ליאו לא אכל. הוא עמד בגשם, מתחת לחרוב, עם המפה של אוליבר בידיים, והסתכל על ה־X. והפנים שלו היו מוזרות. כמו של מי שנזכר במשהו.

"אמי," אמר. "האלבום. הירוק. העמוד האחרון."

"מה איתו?"

"יש שם ציור," אמר ליאו. "ראיתי אותו, כשספרנו את הילדים. לא שמתי לב אז. תוכנית של הגן. של החצר. מלפני חמישים שנה. ציור ביד, בעט. היה מצויר בה החרוב, כשהוא היה עוד קטן. והלול, במקום אחר. ולא היה ארגז חול בכלל." הוא בלע רוק. "ומתחת לחרוב, היה צלב קטן. ולידו כתוב, באותיות קטנות, מילה אחת."

"איזו מילה?" לחשה אמי. אבל הלב שלה כבר דפק.

"'הקופסה'," אמר ליאו.

הם הסתכלו על הבור שבני חפר. ואז על ה־X של אוליבר. ואז על החרוב, שמעליהם. ואמי שמעה, בראש, את הקול של סבתא רחל, בשער: קברנו פה קופסה. אברהם צייר מפה. וכשחזרנו לחפש, כבר היה שם ארגז חול.

"בני," אמרה אמי, בקול רועד. "תחפור עוד."

"אבל כבר מצאנו," אמר בני. "את הממתקים."

"עוד," אמרה אמי. "בבקשה. עמוק יותר."

בני הסתכל עליה, ומשהו בפנים שלה גרם לו לא לשאול. הוא לקח מעומר את הכף, וחפר. ועומר הצטרף, עם הידיים. ואחריהם חוטי, ואוליבר, שפתאום כבר לא חייך, אלא הסתכל בעיניים פקוחות לגמרי. החול נגמר, ומתחתיו התחילה אדמה. אדמה חומה, רטובה, כבדה. והבור נעשה עמוק. עמוק כמו זרוע. ועוד יותר.

ואז הכף פגעה במשהו.

לא בחול. לא באבן.

קלנג.

הגשם המשיך לרדת. אבל מתחת לחרוב, ארבעים ילדים עצרו את הנשימה בבת אחת. כי הצליל הזה, כולם ידעו, הוא צליל של מתכת.

אמי הבלשית פרק 43: מפה ביום גשום - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין