שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 43: הרופאה מהבית ממול

הרחוב היה קטן, שקט, ומרוצף באבנים עגולות, שהרגליים של נועה התעקמו עליהן בכל צעד.

הרחוב היה קטן, שקט, ומרוצף באבנים עגולות, שהרגליים של נועה התעקמו עליהן בכל צעד.

"זה כאן," אמרה ג'ס, והסתכלה בטלפון, ואחר כך על השלט בקיר, ואחר כך שוב בטלפון, כאילו היא לא מאמינה שהמפה צדקה בפעם הראשונה. "רחוב הלינדן, מספר תשע. ומולו, מספר עשר."

נועה עצרה מול מספר תשע.

זה היה בניין ישן, צהוב, עם חלונות גבוהים ותריסים ירוקים, ועם דלת עץ כבדה, ומעליה ראש של אריה מאבן, שנראה משועמם מאוד. בקומה הרביעית, בחלון השני משמאל, עמד עציץ של גרניום אדום. מישהו אחר גר שם עכשיו. אבל פעם, לפני שתים עשרה שנה וחצי, גרו שם שירה ואדם, עם פסנתר שכור ועם מקרר מלא גלויות. ואיתם, בבטן של שירה, שתי תינוקות שעוד לא ידעו כלום.

"שם," אמרה נועה בשקט. "החלון עם הגרניום. אמא אמרה שהיה שם חלון שרואים ממנו גגות."

אלה עמדה לידה. היא לא אמרה כלום. היא רק הסתכלה למעלה, על החלון, עם הראש מוטה, כמו מי שמנסה להיזכר בשיר שאף פעם לא שמעה.

"אנחנו גרנו שם," היא אמרה בסוף. "שתינו. לפני שנולדנו."

"תשעה חודשים," אמרה נועה. "בערך."

"אז זה הבית הראשון שלנו," אמרה אלה. "הראשון-ראשון."

הן עמדו שם עוד רגע, שתיהן, עם הראשים מוטים באותה זווית בדיוק. ליבי צילמה את זה מאחור, בשקט, בלי להגיד אפילו מילה אחת, וזה היה, לפי כל העדויות, הרגע היחיד באותו קיץ שבו ליבי שתקה.

* * *

ואז גרטה הסתובבה, והסתכלה על הצד השני של הרחוב.

מספר עשר היה בניין אפור, צר, עם חלונות קטנים יותר ועם עציצים בכל חלון. לא עציץ אחד. עשרות. עציצים של גרניום ושל בזיליקום ושל צמחים מטפסים, ועציץ אחד ענק, של עץ לימון קטן, שעמד על אדן החלון בקומה הרביעית ונראה כאילו הוא בעל הבית.

וליד הדלת, בין שאר השמות, על לוחית נחושת קטנה ומבריקה, היה כתוב: "ד"ר ה. פוקס".

"היא עוד גרה פה," לחשה ג'ס. "אחרי שתים עשרה שנה. בדיוק באותו מקום."

"אז היא ראתה את החלון שלכם כל יום," אמרה גרטה. "כל יום, שתים עשרה שנה."

והייתה מחשבה שאף אחד לא אמר בקול, אבל כולם חשבו אותה: מה מרגיש מישהו שרואה כל יום חלון של משפחה שהוא עשה לה משהו נורא?

* * *

לתצפית בחרו בבית הקפה שבפינה, עם שולחנות קטנים על המדרכה, ועם מלצר זקן שהסתכל עליהם כמו שמסתכלים על להקת יונים שנחתה על הכיכר.

דוד בני, שהגיע איתם בתפקיד "המבוגר שלא מפריע", הזמין לכולם שוקו, ואת עצמו קפה, ושלף מהתיק, בגאווה עצומה, את הציוד המקצועי שלו.

"משקפת," הוא הודיע. "של מדריך טיולים. ראיתי איתה נשרים בהרי האלפים. יעלים. פעם אחת אפילו דוב."

"זה היה סלע," אמרה קלרה, שהצטרפה גם היא, לגמרי במקרה, כמו בכל בוקר באותו שבוע.

"זה היה סלע שנראה כמו דוב," תיקן בני.

המשקפת עברה לגרטה, כי גרטה הייתה הכי סבלנית. וגרטה כיוונה אותה אל החלון עם עץ הלימון.

"יש תנועה," היא לחשה.

וליבי, מיד, נכנסה לתפקיד.

"השעה עשר ושבע דקות," היא אמרה בקול נמוך ודרמטי, כמו קריינית של סדרת מתח בטלוויזיה. "החשודה מופיעה בחלון. היא לובשת… מה היא לובשת, גרטה?"

"חלוק ירוק."

"היא לובשת חלוק ירוק. הצבע של מי שיש לה מה להסתיר. היא מחזיקה בידה… מה היא מחזיקה?"

"מזלף."

"מזלף!" ליבי הנמיכה את הקול עוד יותר. "כלי מתכת. ארוך. מסוכן. היא מתקרבת לעציץ. היא מרימה את המזלף. היא…"

"משקה אותו," אמרה גרטה.

"היא משקה אותו," חזרה ליבי, בקול של אסון. "בקור רוח מוחלט. כאילו כלום לא קרה."

ג'ס הניחה את הראש על השולחן. "ליבי, היא משקה עציץ."

"זה מה שהיא רוצה שתחשבי," אמרה ליבי.

* * *

התצפית נמשכה שעה וחצי, וזה היה, לפי ג'ס, "הסרט הכי משעמם שאי פעם צולם".

הרופאה השקתה את כל העציצים. אחד אחד. היא דיברה איתם, כנראה, כי השפתיים שלה זזו. אחר כך ישבה ליד החלון עם עיתון ענק, וקראה אותו מהעמוד הראשון עד האחרון, כולל, כך טענה גרטה, את מודעות האבל. אחר כך היא קמה, ונעלמה, וחזרה עם קערה.

ואז הופיע החתול.

הוא קפץ על אדן החלון, ליד עץ הלימון, וכל השולחן השתתק. כי זה לא היה סתם חתול. זה היה החתול הכי שמן שמישהו מהם ראה בחייו. הוא היה כתום עם פסים, ועגול כמו כדור, ועם פנים של מי שאכל הרגע ארוחה, ומתכנן את הבאה. כשהוא התיישב, האדן נראה כאילו הוא נאנח.

הרופאה הניחה לפניו את הקערה. והחתול אכל. והרופאה עמדה לידו, וליטפה לו את הראש, לאט, עם יד אחת, וחיכתה שיסיים. ואחר כך, כשסיים, היא מילאה לו את הקערה שוב.

"היא נתנה לו פעמיים," אמר לוקאס בהתרגשות. "ראיתם? פעמיים!"

"ראינו," אמרה ג'ס.

לוקאס לקח את המשקפת מגרטה, בלי לבקש, והסתכל הרבה זמן. כשהוריד אותה, היו לו פנים רציניות מאוד, כמו של שופט בבית משפט עליון.

"אני רוצה להגיד משהו," הוא הודיע. "אף בן אדם רע לא מאכיל חתול ככה."

"מה זאת אומרת, 'ככה'?" שאלה אלה.

"עם אהבה," אמר לוקאס. "ופעמיים. אני מבין באוכל. ואני אומר לכם: מי שנותן לחתול מנה שנייה בלי שהחתול ביקש, הוא לא נבל."

גרטה לקחה בחזרה את המשקפת, בעדינות. "לוקאס," היא אמרה. "בסיפורים, הנבלים תמיד מאכילים חתולים. תמיד. יש להם חתול לבן, והם יושבים בכיסא גבוה, ומלטפים אותו, ואומרים 'ברוך הבא, מר בונד'."

"החתול הזה כתום," אמר לוקאס, בניצחון. "אין נבלים עם חתולים כתומים."

אף אחד לא הצליח להתווכח עם זה.

* * *

נועה לא השתתפה בוויכוח. היא הסתכלה על הבניין הצהוב, ואחר כך על האפור, ואחר כך שוב על הצהוב. ומשהו הציק לה, כמו אבן קטנה בנעל.

"מה?" שאלה אלה, שהרגישה את זה, כמו תמיד, לפני שנועה אמרה מילה.

"החלון שלה," אמרה נועה. "תסתכלי מאיפה הוא מסתכל."

אלה הסתכלה. החלון עם עץ הלימון, בקומה הרביעית, עמד בדיוק מול החלון עם הגרניום. לא קצת הצידה. בדיוק מולו. מי שישב ליד החלון של הרופאה וקרא עיתון, ראה כל יום, כל בוקר, את הדירה שבה גרו שירה ואדם.

"אז היא ראתה הכול," אמרה אלה לאט. "כל מה שאמא שלך עשתה. כל פעם שנכנסו ויצאו."

"או," אמרה נועה, "שהיא פשוט אוהבת לשבת ליד חלון."

"זה גם," הודתה אלה.

קלרה, שישבה ליד בני ושתתה תה, הסתכלה על שתיהן מעל הכוס. "אתן יודעות מה אמא שלי הייתה אומרת?" היא שאלה. "שחלון זה כמו עוגה. כל אחד רואה בו מה שהוא רעב אליו."

בני הנהן ברצינות עמוקה, כאילו זה המשפט הכי חכם ששמע אי פעם. ואחר כך שאל אם יש עוגה.

עוגה לא הייתה, אז בני הלך לשאול את המלצר, ובדרך חזרה מהדלפק הלך לאיבוד בתוך בית הקפה, שהיו בו שבעה שולחנות ודלת אחת. אחרי חמש דקות הוא הופיע מהמטבח, עם סינר של טבח ועם צלחת של שטרודל, והסביר שזה בדיוק מה שהוא תכנן. קלרה לא אמרה כלום. היא רק הורידה לו את הסינר, בתנועה אחת, ושמה את הצלחת במרכז השולחן.

* * *

באחת עשרה וחצי, הדלת הכבדה של מספר תשע נפתחה, ויצאה ממנה אישה זקנה מאוד, קטנה, עם כובע קש ועם כלב תחש שהיה ארוך כמעט כמו הרחוב. הכלב גרר אותה ישר אל השולחן שלהם, כי מתחת לכיסא של לוקאס היו פירורים, והכלב, כמו לוקאס, לא ויתר על פירורים אף פעם.

האישה הזקנה התנצלה, ומשכה ברצועה, ואז הסתכלה על נועה. ואחר כך על אלה. ואחר כך שוב על נועה. והפה שלה נפתח.

"אוי," היא אמרה בגרמנית. "אוי, אוי. אתן הבנות של הזוג הצעיר. עם הפסנתר. מהקומה הרביעית."

נועה נשארה עם הכפית באוויר. "את… זוכרת אותם?"

"איך אפשר לשכוח? הוא ניגן כל לילה. כלומר, היא ניגנה. הוא רק שר, ונורא." הזקנה צחקקה. "והייתה לה בטן כמו כדור פורח. אמרו שתאומים. ואז…" היא השתתקה, והסתכלה שוב על שתיהן, ועל הפנים הזהות. "ואז אמרו שרק אחת. וכולם בבניין בכו."

"וד"ר פוקס?" שאלה גרטה, בשקט. "מהבית ממול? את זוכרת אותה?"

הזקנה הסתכלה אל החלון עם עץ הלימון, ועשתה פרצוף שאי אפשר היה לקרוא. "הרופאה," היא אמרה. "כן. היא הייתה קשוחה. אבל אחרי החורף ההוא, היא הפסיקה לחייך לגמרי. כאילו מישהו כיבה לה את האור." הכלב משך, והזקנה נגררה אחריו, ורק מעבר לכתף הספיקה לקרוא: "תמסרו ד"ש לפסנתרנית!"

גרטה רשמה. "הפסיקה לחייך אחרי החורף ההוא." היא הסתכלה על השורה הזאת זמן רב, והקמטים במצח שלה היו כמו של מי שמשחקת שחמט ומגלה שהיריבה עשתה מהלך שהיא לא מבינה.

* * *

בשתים עשרה ורבע הרופאה סגרה את הווילון.

"היא ראתה אותנו!" לחשה ליבי, ונעלמה מתחת לשולחן בבת אחת, כמו מי שתרגלה את זה. "היא ראתה אותנו, וזה הסוף, ועכשיו היא תבוא, ו…"

"היא סגרה את הווילון כי השמש הגיעה לחלון," אמרה ג'ס, בלי להרים את הראש. "השעה שתים עשרה. השמש בדרום. זה פיזיקה, לא קונספירציה."

ליבי יצאה מתחת לשולחן, עם פירור של עוגה בשיער, ובכבוד רב.

אבל לפני שהווילון נסגר עד הסוף, החתול השמן עוד עמד על האדן, בין הווילון לזכוכית, כמו שחקן שנשאר על הבמה אחרי שהמסך ירד. הוא הסתכל על הרחוב. ואחר כך, לאט, הוא הסתכל ישר על בית הקפה. ישר על השולחן שלהם. ישר על לוקאס.

לוקאס נופף לו.

החתול מצמץ. מצמוץ איטי, ארוך, מלכותי.

"הוא אוהב אותי," לחש לוקאס, בפנים של מי שהתאהב ממבט ראשון.

"הוא לא יודע מי אתה," אמרה גרטה.

"הוא יודע," אמר לוקאס. "חתולים יודעים."

ובאותו רגע, השמש פגעה במשהו קטן שהיה תלוי לחתול על הצוואר, והוא הבהיק לרגע, כמו כוכב זעיר. גרטה הרימה את המשקפת מהר, אבל החתול כבר קפץ פנימה, והווילון נסגר.

"מה היה לו על הצוואר?" שאלה אלה.

"קולר," אמרה גרטה לאט. "עם תליון. ועל התליון היה כתוב משהו."

היא פתחה את המחברת הירוקה, וכתבה שורה, ומתחה מתחתיה קו:

"החתול. לבדוק מה כתוב בתליון."

ולוקאס, שהציץ מעבר לכתף שלה, הניח יד על החזה, כמו חייל שמקבל משימה מהמלך. "אני אבדוק," הוא אמר. "אני והחתול, אנחנו כבר חברים."

"איך תבדוק?" שאלה ג'ס.

לוקאס הסתכל על התפריט של בית הקפה, ועל השורה שכתוב בה "נקניקיות וינאיות", ועל המחיר, ואחר כך על בני.

"דוד בני," הוא אמר בקול הכי מתוק שלו. "אתה מבוגר שלא מפריע. נכון?"

החצי השני שלי פרק 43: הרופאה מהבית ממול - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין