שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 44: ביקור בזמן הלא נכון

גרטה קראה לזה "ראיון", ודרשה שיהיה רשמי.

גרטה קראה לזה "ראיון", ודרשה שיהיה רשמי.

היא סידרה את הכיסאות בסלון של הפנסיון בחצי עיגול, כמו בבית משפט. מול החצי עיגול שמה שני כיסאות, לשירה ולאדם. על השולחן הקטן ביניהם הניחה כוס מים לכל אחד, ומחברת, ועט, ואת הטלפון של ג'ס, שהקליט. ליבי הציעה גם מנורה שולחנית שתכוון להם לפנים, "כמו בחקירות אמיתיות", ונשלחה מיד לשבת בשורה האחורית.

"זה לא חקירה," אמרה נועה. "זה שאלות. עם תה."

"תה זה טוב," הסכימה גרטה, ורשמה במחברת "תה", ומתחה קו.

כולם באו. אנה ותומאס ישבו בצד, בשקט, כמו מי שבאו לתמוך. קלרה הביאה מגש של עוגיות שקדים, כי קלרה לא ידעה להגיע לשום מקום בלי מגש. בני ישב לידה, וכל פעם שהיא הניחה עוגייה על הצלחת שלו, הוא אמר "תודה" בקול נמוך מאוד, כאילו הם בבית כנסת. ותום, עם המגנט של הבייגלה ביד, נרדם בתוך שבע דקות על הכתף של קלרה, וקלרה לא זזה אחר כך שעה שלמה, כדי לא להעיר אותו.

"אנחנו רוצים לשמוע על ד"ר פוקס," אמרה נועה. "על הלילה ההוא. כל מה שאתם זוכרים. גם דברים קטנים. גם דברים מוזרים."

שירה ואדם הסתכלו זה על זה. זה היה מבט ארוך, של שני אנשים שמחליטים מי יתחיל לפתוח קופסה כבדה.

ליבי, שלא ויתרה לגמרי, קמה מהשורה האחורית עם ספר הבישול של גברת פוגל, והושיטה אותו לשירה ולאדם. "תניחו יד," היא אמרה בחגיגיות. "ותישבעו לומר את האמת, את כל האמת, ורק את האמת."

"על ספר בישול?" שאל אדם.

"לא היה תנ"ך," הסבירה ליבי. "וזה ספר מאוד עבה."

שירה ואדם הניחו יד על "המטבח הווינאי בשלושים פרקים", ונשבעו, ושירה צחקה בפעם הראשונה באותו ערב, וזה, כנראה, היה מה שליבי רצתה מההתחלה.

"אני אתחיל," אמר אדם. "כי אמא לא זוכרת הרבה. היא הייתה…" הוא חיפש מילה.

"בערפל," אמרה שירה. "הייתי בערפל. זה היה מוקדם מדי. שבעה שבועות מוקדם. ואיבדתי הרבה דם. אני זוכרת רק חתיכות. כמו סרט שמישהו חתך."

* * *

אדם שתה מים. ואחר כך התחיל לספר.

"הסערה התחילה בערב. רוח שהעיפה פחים ברחוב, וגשם שירד הצידה, לא למטה. באחת עשרה החשמל נפל. בכל הרובע. ובאחת עשרה ורבע, לשירה התחילו צירים."

"בחושך," אמרה שירה. "בקומה הרביעית. בלי מעלית."

"ירדנו ארבע קומות בחושך, עם פנס," אמר אדם. "אני סחבתי את התיק, ואת שירה, ואת הפנס, וכמעט נפלתי פעמיים. מונית לא הייתה. בסוף עצר לנו נהג של משאית לחם, ולקח אותנו לבית החולים, וכל הדרך שירה צעקה, ונהג המשאית צעק איתה, כדי לעודד."

"הוא היה מקסים," אמרה שירה, ופתאום צחקה. "הוא נתן לי לחמנייה."

"היא לא הייתה חמה," תיקן אדם. "אבל זאת הייתה הלחמנייה הכי טובה שאכלתי בחיים. גשר, אגב, גם הוא מתחיל מלחמנייה. מבחינה הנדסית." אף אחד לא הבין למה, ואדם לא הסביר, ושירה גלגלה עיניים, כמו שהיא עשתה, כנראה, כבר עשרים שנה.

ליבי, בשורה האחורית, רשמה משהו במחברת שלה, ולחשה לג'ס: "נהג משאית לחם. זה חייב להיות בסרט."

"בבית החולים היה חשמל מגנרטור," המשיך אדם. "רק חצי מהאורות דלקו. מסדרונות חצי חשוכים. ובחדר הלידה…" הוא נשם. "בשתיים וחצי נולדה נועה. צועקת. אדומה. מושלמת. ובשתיים חמישים ושתיים נולדה את." הוא הסתכל על אלה, והקול שלו נשבר קצת, באמצע, כמו קרש דק. "קטנה כל כך. ושקטה, שקטה מאוד. ולקחו אותך מיד. אמרו שיש בעיה בנשימה. ולקחו."

אלה ישבה בלי לזוז. אנה, בצד, הושיטה יד והניחה אותה על הכתף שלה. ותומאס הניח את היד שלו על היד של אנה. ולרגע אחד, שלוש ידיים היו מונחות על הכתף הקטנה של אלה, כמו גשר.

* * *

"ואז," אמרה גרטה בשקט, "ד"ר פוקס."

אדם הנהן. "העבירו אותנו לחדר. חדר 312. היה שם אור של חירום, כחול כזה, ושקט. שירה ישנה. אני ישבתי ליד המיטה עם נועה בידיים, וספרתי לה את האצבעות. עשר פעמים, כי לא האמנתי שיש עשר."

"ואז הדלת נפתחה," אמרה שירה. היא עצמה עיניים. "את זה אני כן זוכרת. אני זוכרת את הדלת. ואת הריח. ריח של גשם. מישהי נכנסה, ומהמעיל שלה טפטפו מים על הרצפה."

"היא הייתה רטובה לגמרי," אמר אדם. "מעיל ארוך, שחור, מעל… אני חושב שזו הייתה פיג'מה. השיער שלה היה מודבק לפנים. היא לא הייתה בתורנות. ראו את זה. היא באה מהבית. מהבית ממול. בסערה. ברגל."

"בשלוש וחצי בערך?" שאלה ג'ס.

אדם חשב. "יכול להיות. השעון בחדר עמד, בגלל החשמל. אבל בערך."

גרטה וג'ס החליפו מבט. ביומן המשמרות, ליד השם שלה, היה כתוב 03:35.

"ומה היא עשתה?" שאלה נועה.

"היא לא אמרה שלום," אמר אדם. "היא ניגשה ישר לנועה. לקחה אותה ממני, בלי לשאול, והניחה אותה על המיטה, ובדקה אותה עם פנס קטן. את העיניים. את הלב. את הנשימה. מהר מאוד, ובביטחון, כמו מי שעשתה את זה אלף פעם. ואז היא שאלה איפה השנייה."

"איפה השנייה," חזרה אלה בשקט.

"ככה. בלי 'סליחה', בלי 'מזל טוב'. 'איפה השנייה?' אמרתי שלקחו אותה לטיפול. היא שאלה מי לקח. אמרתי שאני לא יודע. אחות. היא שאלה איזו אחות. אמרתי שאני לא יודע. היא שאלה כמה התינוקת שוקלת, ואם היא בכתה כשנולדה, ואם מישהו חתם על משהו." אדם הניד בראש. "חשבתי שהיא משוגעת. באמצע הלילה, אחרי לידה, היא חוקרת אותי כמו שוטר. היא כתבה מספרים על כף היד שלה, בעט. על העור. ראיתי."

"ושירה?" שאלה גרטה.

"אני התעוררתי מהקול שלה," אמרה שירה. "זיהיתי אותה מיד. השכנה. זו שתמיד דפקה על הקיר כשניגנתי. שהשאירה את הספר על השטיח." היא נאנחה. "ואני זוכרת שחשבתי: מה היא עושה פה? מה היא רוצה מאיתנו?"

"זו שדפקה כשניגנת?" שאלה נועה. "זאת היא?"

"הייתה לנו שכנה שהתלוננה," אמרה שירה. "תמיד חשבתי שזאת היא. אבל…" היא היססה. "אף פעם לא ראיתי אותה דופקת. רק שמעתי."

* * *

"ואז היא יצאה," אמר אדם. "מהר. כמו שנכנסה. בלי להגיד כלום לשירה. אבל אני…" הוא עצר, ושפשף את המצח. "אני יצאתי אחריה למסדרון. כי רציתי לשאול אותה מה קרה. אם יש משהו שאני צריך לדעת. ובמסדרון היא נעצרה, והסתובבה אליי, ואמרה משהו."

כולם התקרבו. אפילו קלרה, עם תום על הכתף, נטתה קדימה.

"היא אמרה," אמר אדם לאט, כמו מי ששולף משפט ממגירה שלא נפתחה שתים עשרה שנה, "'הקטנה. אל תדאג לה יותר מדי. יש מי שדואג לה עכשיו.'"

השקט בסלון היה כמו שקט אחרי שמשהו נפל ונשבר.

"מה זה אמור להגיד?" לחשה ליבי.

"שנים חשבתי שזה היה נחמד," אמר אדם. "שהיא אמרה שהרופאים דואגים לה. שהיא בידיים טובות. וכשהגיעו אחרי שעה וחצי, ואמרו לנו שהיא מתה, אז חשבתי שהיא שיקרה. שהיא ידעה שזה רציני, ולא רצתה להגיד." הוא הסתכל על הידיים שלו. "ועכשיו, כשאני יודע שאת חיה…" הוא הסתכל על אלה. "עכשיו אני לא יודע מה היא התכוונה. 'יש מי שדואג לה עכשיו.' מי? מי דאג לה?"

"זה יכול להיות דאגה," אמרה אנה בשקט, מהצד. "וזה יכול להיות…"

היא לא סיימה. אף אחד לא סיים בשבילה.

בני, שישב ושתק כל הזמן הזה, כחכח פתאום. "רגע," הוא אמר. "אני חושב שראיתי אותה. בלילה ההוא."

כולם הסתובבו אליו.

"כשבאתי עם הסל," אמר בני, "בשלוש ועשרים, עליתי במדרגות, כי המעלית לא עבדה. ובקומה השנייה, מישהי רצה לידי למעלה. רצה. במעיל שחור. כמעט הפילה אותי עם כל הבגדים הוורודים. אני זוכר שחשבתי: איזו אישה משוגעת רצה ככה בבית חולים באמצע הלילה." הוא הניד בראש. "עכשיו אני חושב שזאת הייתה היא."

"רצה למעלה," אמרה גרטה, ורשמה. "לא הלכה. רצה."

"מי רץ בבית חולים בשלוש בלילה?" שאל לוקאס.

"מי שמפחד שהוא מאחר," אמרה קלרה.

"ומרגרטה?" שאלה נועה פתאום. "היא הייתה שם, נכון? האחות?"

"מרגרטה החזיקה לי את היד," אמרה שירה, והקול שלה התרכך. "כל הלידה. היא הביאה לי סוכריות לימון, כי אמרה שזה עוזר לבחילה. היא הייתה המלאך שלי באותו לילה." היא קימטה את המצח. "אבל אחרי הלידה… אני לא זוכרת אותה. אני חושבת שהיא אמרה שהיא הולכת לבדוק את הקטנה. ושתחזור מיד."

"היא חזרה בחמש," אמר אדם. "עם הרופא שאמר לנו. היא בכתה יותר ממני. אני זוכר שזה הפתיע אותי, שאחות בוכה ככה."

גרטה רשמה גם את זה. בלי לשאול שום שאלה, בלי להרים את הראש. רק שורה נוספת במחברת, בין כל השורות האחרות.

* * *

המבוגרים הלכו לישון מאוחר, כל אחד עם השקט שלו. קלרה נשאה את תום למיטה, ובני פתח לה את הדלתות, ואת הדלת של החדר הלא נכון, ואת הדלת של הארון.

הבלשים מהאגם נשארו בסלון. איש מהם לא היה עייף.

גרטה פרשה על השולחן דף גדול, וציירה עליו קו ישר, ארוך, כמו מסילה. ועל הקו, נקודות.

"23:00. נופל החשמל.

23:15. צירים.

02:30. נועה.

02:52. אלה. לוקחים אותה מיד.

03:20. בני עם הסל. אישה במעיל שחור רצה למעלה.

03:35. ד"ר פוקס בחדר 312. רטובה. בודקת את נועה. 'איפה השנייה?'

במסדרון: 'יש מי שדואג לה עכשיו.'

03:50. הצלם.

בערך 05:00. אומרים להם שהיא מתה."

היא הניחה את העט, והסתכלה על הקו.

"בין שלוש וחמישים לחמש," אמרה ג'ס. "יש פה שעה שלמה. ריקה. בלי כלום."

"ומישהו מילא אותה," אמרה נועה.

"ומישהו מחק את מה שמילא אותה," אמרה אלה.

ליבי, שבדרך כלל הייתה מכריזה משהו דרמטי ברגע כזה, לא אמרה כלום. היא רק משכה את הברכיים לחזה, והסתכלה על הקו, כמו שמסתכלים על מסילה בלילה, ומחכים לשמוע רכבת.

"אני מרגיש," אמר לוקאס, לאט, בקול לא רגיל, "שאנחנו על משהו גדול."

"גם אני," אמרה גרטה.

"אני מרגיש את זה בבטן," הוסיף לוקאס.

"זה יכול להיות גם הרעב," אמרה ג'ס.

"זה גם," הודה לוקאס. "אבל לא רק."

ואף אחד לא צחק. כי כולם הרגישו את זה, באותו מקום. ולא היה שם רעב.

כמה דקות אחר כך, קלרה ירדה שוב במדרגות, עם מגש של כוסות חלב חם, ועם בני מאחוריה, שנשא את קופסת הדבש ואת הכפיות, ואת המגבת הלא נכונה. "בלשים צריכים לישון," היא הודיעה, וחילקה כוסות. "גם בלשים על משהו גדול. בעיקר הם."

אף אחד לא התווכח. הם שתו את החלב בשקט, מול הקו הארוך של גרטה, והשעה הריקה שבאמצע הסתכלה עליהם בחזרה.

החצי השני שלי פרק 44: ביקור בזמן הלא נכון - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין