שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 45: החתול כסוכן כפול

המבצע קיבל את השם "נקניקייה", כי לוקאס סירב לכל שם אחר.

המבצע קיבל את השם "נקניקייה", כי לוקאס סירב לכל שם אחר.

"'עין הנשר' זה שם של סרט," הוא הסביר. "'צל בלילה' זה שם של בושם. אבל 'נקניקייה' זה שם של תוכנית. אם קוראים למבצע על שם מה שעובד, הוא מצליח."

"ומה עובד?" שאלה ג'ס.

לוקאס הרים שקית נייר מהקצב שבפינה, שממנה עלה ריח שגרם לכלב של השכנה מהבית ממול לבכות דרך הדלת. "זה," הוא אמר.

דוד בני, המבוגר שלא מפריע, מימן את המבצע בשמונה יורו ושלושים סנט, וביקש קבלה, "בשביל ההיסטוריה".

* * *

החתול ישב על אדן החלון בקומה הרביעית, בדיוק כמו אתמול, ליד עץ הלימון, ונראה כמו פסל של חתול שמישהו פיסל אחרי ארוחה גדולה. הוא לא זז. רק הזנב שלו זז, לאט, מצד לצד, כמו מטוטלת של שעון ישן.

לוקאס עמד על המדרכה, ממש מתחת, והוציא נקניקייה אחת מהשקית, והחזיק אותה למעלה, כמו מי שמניף דגל.

החתול הסתכל עליו מלמעלה. ארבע קומות של בוז.

"הוא לא יורד," אמרה ליבי, שצילמה מהצד השני של הרחוב, מאחורי עמוד חשמל. "הוא חתול. חתולים לא יורדים ארבע קומות בשביל נקניקייה."

"הוא יורד," אמר לוקאס, בביטחון מוחלט, ונופף בנקניקייה. "קיסר! קיסר, בוא!"

"איך אתה יודע שקוראים לו קיסר?" לחשה אלה.

"אני לא יודע," אמר לוקאס. "אבל ככה הוא נראה."

ואז, באמת, החתול קם. לאט. בכבוד. כמו קיסר. הוא נמתח, ופיהק פיהוק ענק שהראה את כל השיניים, ונעלם פנימה מהחלון. ואחרי שתי דקות ארוכות, דלת הכניסה של בניין מספר עשר, שהייתה פתוחה טיפה, נפתחה עוד טיפה, והחתול השמן ביותר בווינה יצא ממנה, דחוס בפתח כמו כרית שנכנסת למזוודה קטנה מדי.

"דלת לחתולים," לחשה גרטה. "בתוך הדלת הגדולה. היא הכינה לו דלת."

החתול ניגש ללוקאס. הוא לא מיהר. הוא הריח את הנעל שלו. ואת הברך. ואת השקית. ואז הוא התיישב מולו, והסתכל לו בעיניים, ואמר "מיאו" אחד, עמוק, כמו של אריה שהצטנן.

לוקאס כרע, והושיט את הנקניקייה. והחתול אכל אותה בשלוש נגיסות, ואז את השנייה, ואז את השלישית. ואחרי הרביעית, הוא עשה משהו שאף אחד לא ציפה לו. הוא נשכב על הגב, על המדרכה, עם הבטן הכתומה הענקית למעלה, וכל ארבע הרגליים באוויר.

"הוא נכנע," אמרה ליבי, בתדהמה. "הוא נכנע לגמרי."

"הוא סומך עליי," אמר לוקאס, והעיניים שלו היו רטובות. "זה הרגע הכי יפה בחיים שלי."

"קודם אמרת שזה היה הרגע שקלרה נתנה לך את הקצה של השטרודל," אמרה ג'ס.

"זה השני," אמר לוקאס.

* * *

הבעיה התחילה כשהם רצו ללכת.

כי החתול הלך איתם.

הם חזרו לבית הקפה בפינה, והחתול הלך אחרי לוקאס, צמוד לרגל שלו, כמו כלב. הם התיישבו, והחתול קפץ על הכיסא הפנוי, והתיישב, והסתכל על המלצר הזקן בציפייה. המלצר הסתכל על החתול. החתול הסתכל על המלצר. ואחרי שקט ארוך, המלצר הלך למטבח, וחזר עם צלוחית של שמנת, והניח אותה מול החתול, ואמר "בבקשה, אדוני", בגרמנית, ברצינות גמורה.

"אפילו המלצר מפחד ממנו," לחשה אלה.

"זה לא פחד," אמרה גרטה. "זה כבוד."

אחר כך הם הלכו לסופרמרקט, כי קלרה ביקשה קמח, וגם לשם הלך החתול. הוא נכנס עם הדלת האוטומטית, עבר בין העגלות, ועצר רק מול מחלקת הדגים, שם ישב והסתכל על המוכר עד שהמוכר, בלי להגיד מילה, זרק לו חתיכת סלמון. מנהל הסניף הגיע בריצה, וצעק משהו על חיות, ולוקאס הסביר לו, בגרמנית מהירה מאוד, שזה לא חתול, זה "חבר של המשפחה", והמנהל היה כל כך מבולבל שהוא נתן להם לצאת עם הקמח, ועם החתול, ועם עוד קופסה של סלמון שאף אחד לא שילם עליה.

"שילמתי," אמר בני אחר כך, בבית הקפה. "חזרתי ושילמתי. ולקח לי ארבעים דקות למצוא את היציאה."

הם ניסו להחזיר אותו הביתה. באמת ניסו. לוקאס הניח אותו בעדינות מול הדלת של מספר עשר, ליד דלת החתולים הקטנה, ואמר לו "הביתה, קיסר", בקול של אבא. כולם הסתובבו והלכו, מהר, בלי להסתכל אחורה.

אחרי עשרים צעדים, משהו כתום ועגול חלף ליד הרגליים שלהם, והתיישב מול לוקאס, וחיכה.

הם ניסו שוב. ושוב. בפעם השלישית אלה הציעה לחזור בריצה, וכולם רצו, ושמעו מאחוריהם "טאפ טאפ טאפ" כבד, איטי, ועקשן, ובסוף, ליד הפינה, החתול עקף אותם, בלי להתאמץ אפילו, ונעמד באמצע המדרכה, מתנשף, ומאשים.

"סטטיסטית," אמרה ג'ס, מתנשפת גם היא, "לחתול במשקל כזה אין סיכוי לרוץ מהר יותר מאיתנו."

"הוא לא רץ," אמרה גרטה. "הוא פשוט מאמין בעצמו."

* * *

"עכשיו," אמרה גרטה, כשהחתול נרדם על הברכיים של לוקאס, עם הבטן למעלה, נוחר נחירה קטנה, "הקולר."

לוקאס הזיז בזהירות את הפרווה הכתומה מעל הצוואר. היה שם קולר של עור ירוק, ישן, ועליו תליון עגול, מנחושת. בצד אחד היה חרוט שם:

"קיסר."

"אמרתי לכם!" לחש לוקאס, בניצחון אדיר, ובזהירות, כדי לא להעיר. "אמרתי! קיסר!"

"אמרת כי הוא נראה כמו קיסר," אמרה ג'ס. "זה לא בלשות. זה ניחוש."

"ניחוש של בלש," אמר לוקאס.

גרטה הפכה את התליון. בצד השני היה חרוט, באותיות קטנות:

"אם מצאתם אותי, אני בטח אכלתי מספיק. החזירו אותי, בבקשה, למרפאת הילדים של ד"ר ה. פוקס, רחוב הערמונים 4. או לחלון עם עץ הלימון."

הם קראו את זה פעמיים. ואחר כך ג'ס כבר הקלידה את הכתובת בטלפון.

"רחוב הערמונים ארבע," היא אמרה. "עשר דקות הליכה. מרפאת ילדים פרטית. פתוחה בבקרים. יש לה ביקורות." היא גללה. "ארבעה כוכבים וחצי. 'קשוחה אבל מצוינת.' 'לא מחייכת אף פעם, אבל הבן שלי הבריא תוך יומיים.' 'יש לה חתול ענק בחדר ההמתנה, הילדים מתים עליו.'"

"מרפאת ילדים," אמרה נועה לאט. "היא עדיין מטפלת בתינוקות."

"והיא כתבה 'אני בטח אכלתי מספיק'," אמרה אלה. "על התליון של החתול. זה… מצחיק. זה ממש מצחיק. מי שכותבת דבר כזה, יש לה חוש הומור."

"או שהיא מכירה את החתול שלה," אמרה גרטה. אבל היא רשמה במחברת, מתחת לשורה של "הפסיקה לחייך": "חוש הומור? (על תליון)."

* * *

"קיסר! קיסר!"

הקול הגיע מהרחוב, חד וגבוה, כמו של מורה שקוראת לתלמיד שברח מהכיתה. כל השולחן קפא.

בפינה של הרחוב, עם חלוק ירוק מעל בגדים, ועם קופסת שימורים ביד, עמדה ד"ר הלנה פוקס. מקרוב היא הייתה גבוהה יותר ממה שנראתה מהחלון, ורזה, עם שיער אפור אסוף בחוזקה, ועם פנים שנראו כאילו הן לא חייכו כבר הרבה מאוד זמן. היא הסתובבה לאט, ובחנה את הרחוב, כמו נשר שמחפש עכבר.

"היא מחפשת אותו," לחשה ליבי, בפאניקה. "היא תראה אותו. היא תראה אותנו. היא תראה הכול!"

"מסתתרים," פקדה גרטה.

לא היה לאן. השולחן עמד על המדרכה, באמצע. אבל ליד בית הקפה, מול חנות הפרחים, עמד שיח ירוק, גדול, עבה, בתוך עציץ ענק. והבלשים מהאגם זינקו מאחוריו כולם בבת אחת, כמו להקת ציפורים שנבהלה, ולוקאס עם החתול בידיים.

זה לקח שנייה. אולי שתיים.

ואז ליבי אמרה "איי".

ואז ג'ס אמרה "איי".

ואז כולם אמרו "איי", ביחד, בלחש, כמו מקהלה של כאב.

"זה לא שיח," לחשה ג'ס, והוציאה מהזרוע קוץ באורך של סיכה. "זה קקטוס."

"מי מוכר קקטוס כזה גדול בווינה?" לחשה אלה, עם קוץ בברך.

"חנות פרחים שאין לה לב," לחשה ליבי, עם שלושה קוצים בגב, וניסתה לא לצרוח, וזה היה התפקיד הכי קשה בקריירה שלה.

רק לוקאס לא אמר "איי". כי לוקאס החזיק את קיסר, והקוצים פגעו בקיסר, וקיסר היה כל כך שמן שהקוצים פשוט נתקעו בפרווה ולא הגיעו לשום מקום. החתול לא שם לב בכלל. הוא המשיך לנחור.

* * *

הרופאה התקרבה. הם שמעו את הצעדים שלה על האבנים העגולות. צעד. צעד. ועצירה. ממש מול העציץ.

נועה החזיקה את הנשימה. אלה החזיקה את היד של נועה. גרטה החזיקה את המחברת, כאילו המחברת יכולה להגן עליה. וליבי החזיקה את עצמה, כי זה כל מה שנשאר לה.

"קיסר," אמרה הרופאה, בקול נמוך יותר, כמעט רך. "אני יודעת שאתה פה. אני מריחה נקניקייה."

ואז, להפתעת כולם, החתול התעורר. הוא פתח עין אחת, ושמע את הקול, וזיהה את הקופסה, ובקפיצה אחת, מפתיעה בגוף כל כך עגול, ניתר מהזרועות של לוקאס, מעל הקקטוס, ונחת ישר לרגליים של הרופאה.

הרופאה הרימה אותו. זה לקח לה שתי ידיים ומאמץ ניכר. היא הסתכלה עליו, ועל הקוצים שבלטו לו מהפרווה כמו מקיפוד, וקימטה את המצח.

"איפה היית?" היא שאלה אותו בשקט. "מי נתן לך נקניקיות? ולמה יש לך קקטוס בגב?"

קיסר לא ענה. קיסר ליקק את השפתיים.

הרופאה הסתכלה עוד רגע על העציץ הגדול. ישר עליו. ארוך. כאילו היא רואה דרך הקוצים. נועה הייתה בטוחה שהיא רואה. בטוחה לגמרי.

ואז היא הסתובבה, והלכה. עם החתול בידיים, ועם החלוק הירוק מתנופף, בחזרה למספר עשר.

רק כשהדלת נסגרה, הבלשים מהאגם יצאו מאחורי הקקטוס. לאט. בצליעה. עם קוצים בכל מקום.

"היא ראתה אותנו," אמרה נועה.

"היא לא ראתה אותנו," אמרה ליבי.

"היא ראתה," אמרה גרטה. "והחליטה לא להגיד." היא הוציאה קוץ מהשרוול, בעדינות, והניחה אותו בין דפי המחברת, כמו פרח מיובש. "וזה, אולי, הרמז הכי מעניין של היום."

"הרמז הכי מעניין של היום," אמר לוקאס, ונאנח אנחה של לב שבור, והסתכל על הדלת הסגורה של מספר עשר, "זה שהוא בחר בה."

ג'ס הניחה לו יד על הכתף. "לוקאס," היא אמרה בעדינות. "היא אמא שלו."

"אני יודע," אמר לוקאס. "אבל אני זה עם הנקניקיות."

הוא הוציא מהשקית את הנקניקייה האחרונה, שנשארה, והסתכל עליה רגע, בעצב, כמו על מכתב אהבה שלא נשלח. ואז אכל אותה בעצמו. "לזכרו," הוא הסביר, ואף אחד לא העז להזכיר לו שקיסר לא מת, אלא רק הלך הביתה.

* * *

בערב, קלרה הוציאה מכולם קוצים עם פינצטה, אחד אחד, ליד שולחן המטבח, ובני החזיק מנורה, והאיר על כל מקום חוץ מעל המקום הנכון. אנה מרחה משחה. וכל ההורים שאלו, כל הזמן, "אבל איך? איך נכנסתם לקקטוס?" ואף אחד מהילדים לא הצליח לתת תשובה שנשמעה הגיונית.

"נפלנו," אמרה אלה.

"כולכם?" שאלה שירה.

"זה היה קקטוס גדול," אמרה נועה, והאף שלה התקמט, רק קצת, אבל אלה ראתה.

גרטה, עם שני פלסטרים על האצבעות, כתבה בינתיים על פתק צהוב חדש, ותלתה אותו על הלוח, ליד השם של השכנה, את הכתובת מהתליון:

"מרפאת ילדים. רחוב הערמונים 4. פתוחה בבקרים."

ומתחת, בכתב קטן, הוסיפה מילה אחת:

"מחר?"

החצי השני שלי פרק 45: החתול כסוכן כפול - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין