שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 46: המרפאה

התוכנית הייתה של אלה, ולכן היא הייתה מטורפת. וההוראות היו של נועה, ולכן הן היו כתובות, ממוספרות, ומודפסות בשני עותקים.

התוכנית הייתה של אלה, ולכן היא הייתה מטורפת. וההוראות היו של נועה, ולכן הן היו כתובות, ממוספרות, ומודפסות בשני עותקים.

"שלב אחד," הקריאה נועה, בחדר 17, בשבע וחצי בבוקר, כשכולם עוד בפיג'מות. "ילדה אחת, עם כאב בטן, נכנסת למרפאה עם מבוגר. המבוגר הוא בני."

"אני המבוגר," אישר בני, שישב על הכיסא עם קפה, ונראה מרוצה מאוד מהתפקיד. "זה תפקיד שאני מכיר. ראיתי מבוגרים."

"שלב שתיים. בזמן הבדיקה, הילדה מבקשת ללכת לשירותים. בשירותים, היא מתחלפת עם הילדה השנייה, שמחכה שם. הילדה השנייה חוזרת לחדר."

"ולמה בדיוק?" שאלה ג'ס, שהבינה את התוכנית, אבל רצתה לשמוע שמישהו מבין אותה עוד יותר.

"כי ככה," אמרה אלה, "כל אחת מאיתנו מקבלת חצי זמן בחדר. ובחצי זמן אחת שואלת שאלות, והשנייה מסתכלת על הקירות. ואף אחד לא חושד, כי תמיד יש רק ילדה אחת."

"ואם הרופאה תשים לב?"

"היא לא תשים לב," אמרה אלה. "אף אחד לא שם לב. אמא שלי לא שמה לב. ליבי לא שמה לב. אפילו אנחנו לא שמות לב, לפעמים, מול מראה."

זה היה נכון, אז אף אחד לא התווכח.

"שם," אמרה גרטה. "צריך שם לילדה. לא אמיתי."

התאומות הסתכלו זו על זו. ובאותו רגע, בלי לתאם, הן אמרו את אותה מילה בדיוק.

"טל."

"טל קפלן," הוסיפה נועה. "על שם בני."

בני הניח את הקפה, ונראה נרגש מאוד, ולחץ לשתיהן את היד, כאילו קיבל עכשיו פרס. ואף אחד חוץ מהתאומות לא הבין למה הן מחייכות ככה, את החיוך הקטן, הסודי, של מי שמשתמשת בשם קוד בפעם הראשונה.

* * *

מרפאת הילדים ברחוב הערמונים 4 הייתה בקומת קרקע של בית ישן, עם דלת צבועה צהוב, ועם שלט נחושת שהבריק בדיוק כמו זה שעל הבניין של הרופאה. בחדר ההמתנה היו כיסאות קטנים בצבעים, וקופסה של צעצועים, ואקווריום עם דג זהב אחד שנראה משועמם מהעבודה. ועל הכיסא הגדול ביותר, כמו מלך על כס, ישב קיסר.

קיסר פתח עין אחת, וראה את נועה. והריח את האוויר. והקם בבת אחת, וניגש אליה, והתחיל להתחכך ברגליים שלה, בקול גרגור עמוק כמו של מקרר ישן.

"הוא מריח נקניקייה," לחשה נועה בבהלה. "לוקאס חיבק אותי הבוקר. הוא מריח את לוקאס!"

"אל תסתכלי עליו," לחש בני. "תתנהגי כמו ילדה חולה."

נועה התיישבה, ושמה יד על הבטן, ועשתה פנים של כאב. היא עשתה אותם כל כך טוב, שהאחות בקבלה, אישה עגולה עם משקפיים אדומים, קמה מיד והביאה לה כוס מים.

"שם?" שאלה האחות.

"טל," אמרה נועה. "טל קפלן."

"ומי אתה?"

"אני הדוד," אמר בני בגאווה. "הדוד שלא מפריע."

האחות הסתכלה עליו רגע, כמו מי שלא בטוחה אם היא שמעה נכון, ואחר כך רשמה, והצביעה על הדלת בקצה.

מאחורי הקיר, בתא השירותים הקטן של המרפאה, אלה כבר חיכתה. היא נכנסה עשר דקות קודם, עם ליבי, שהעמידה פנים שהיא מחפשת את אמא שלה, ושאלה את האחות בקול רועד "ראית אישה עם כובע?", ובזמן שהאחות חיפשה, אלה החליקה פנימה כמו צל. ליבי, אחר כך, סיפרה שזה היה התפקיד הכי טוב שלה, ושהיא כמעט בכתה באמת, כי היא נכנסה לדמות.

בחוץ, על ספסל בתחנת האוטובוס מול הדלת הצהובה, ישבו שאר הבלשים, והעמידו פנים שהם מחכים לאוטובוס. ג'ס החזיקה שעון עצר. גרטה החזיקה את המחברת, פתוחה על עמוד ריק, כאילו היא מוכנה לרשום את העתיד. ולוקאס החזיק שקית של נקניקיות, ליתר ביטחון, למקרה שקיסר יצא ויצטרך "לעבור לצד שלנו".

שלושה אוטובוסים עצרו מולם, ופתחו דלתות, וחיכו. בכל פעם הנהג הסתכל עליהם, והם הסתכלו על הנהג, ואף אחד לא עלה. בפעם השלישית, הנהג פתח חלון וצעק משהו בגרמנית, שגרטה סירבה לתרגם.

"הם בפנים כבר שבע דקות," אמרה ג'ס, והסתכלה על השעון. "לפי התוכנית, המעבר צריך להיות בדקה התשיעית."

"ומה אם משהו משתבש?" שאלה ליבי, שחזרה מהתפקיד שלה, עדיין עם דמעה מזויפת על הלחי.

"אז בני ידאג להן," אמרה גרטה.

כולם שתקו רגע, וחשבו על בני.

"אז אנחנו נדאג להן," תיקנה גרטה.

* * *

ד"ר פוקס ישבה מאחורי שולחן עץ גדול, ולא הרימה את הראש כשנכנסו.

"טל קפלן," היא קראה מהכרטיס. "בטן." היא הרימה את העיניים, ומקרוב הן היו אפורות ורציניות מאוד, כמו מים בבור עמוק. "איפה כואב?"

"פה," אמרה נועה, והצביעה על צד שמאל.

"מתי התחיל?"

"אתמול בערב," אמרה נועה, ובדיוק לפי הדף, הוסיפה: "אחרי שאכלתי הרבה שטרודל."

"כמה זה הרבה?"

נועה היססה. זה לא היה בדף. "ארבע חתיכות?"

הרופאה הסתכלה על בני. בני משך בכתפיים, כמו מי שאומר "ככה זה במשפחה שלנו".

הרופאה קמה, ובדקה את הבטן של נועה. הידיים שלה היו קרות, אבל עדינות. מהירות, ובטוחות, בדיוק כמו שאדם תיאר. היא לחצה פה, ופה, ושאלה "כואב?", ונועה אמרה "קצת", ואחר כך "לא", ואחר כך "אולי".

ואז נועה אמרה את המשפט מהדף. "סליחה. אני צריכה לשירותים."

הרופאה הנהנה, בלי להרים את הראש מהכרטיס.

* * *

המעבר לקח שמונה שניות. ג'ס תזמנה את זה אחר כך, מההקלטה. נועה נכנסה לתא, אלה יצאה מהתא, והן החליפו מבט אחד, ושתי מילים: "שמאל. שטרודל."

אלה נכנסה לחדר, והתיישבה על המיטה, והחזיקה את הבטן, בצד ימין.

הרופאה הרימה את הראש. "יותר טוב?"

"לא," אמרה אלה. "כואב פה." והצביעה, בביטחון מלא, על הצד הלא נכון.

הרופאה הסתכלה על היד. "לפני דקה כאב בשמאל."

אלה קפאה לרגע. אחר כך אמרה את הדבר הראשון שעלה לה בראש. "זה כאב שזז. כאב מטייל. הוא מתחיל פה ונוסע לשם."

"כאב מטייל," חזרה הרופאה.

"כמו הדוד שלי," הוסיפה אלה. "הוא מדריך טיולים."

בני, בפינה, הנהן בהתלהבות.

הרופאה הסתכלה על אלה עוד רגע. ואחר כך היא הורידה את המשקפיים, וניקתה אותם בקצה החלוק, לאט, ושמה אותם בחזרה. ואחר כך הסתכלה על הנעליים של אלה. אחת אדומה. אחת ירוקה.

"היו לך נעליים לבנות," היא אמרה.

אלה הרגישה את הלב שלה נופל עד הרצפה, ומתגלגל מתחת למיטה.

"בשירותים," היא אמרה, לאט, "החלפתי. אני תמיד מחליפה נעליים בשירותים. זה… מנהג משפחתי."

הרופאה הסתכלה על בני. בני הנהן שוב, אבל הפעם בפחות התלהבות, כי גם הוא כבר לא היה בטוח מה המנהגים של המשפחה שלו.

"אני צריכה משקפיים חדשים," מלמלה הרופאה לעצמה, בגרמנית, וכתבה משהו בכרטיס. ואחר כך, לאלה: "שבי בשקט. אני צריכה להביא משהו."

והיא יצאה מהחדר.

* * *

עכשיו, כשהחדר היה ריק, אלה הסתכלה סביב. כמו שתכננו. חצי זמן שאלות, חצי זמן קירות.

והקירות היו מלאים.

לא בתעודות, כמו אצל רופאים אחרים. בתמונות. עשרות תמונות, בכל הגדלים, במסגרות קטנות של עץ, מכל צד. תינוקות. תינוקות בשמיכות, תינוקות בעגלות, תינוקות עם כובעי צמר מצחיקים, ילדים בני שלוש עם עוגה על הפנים. ומתחת לכל תמונה, פתק קטן בכתב יד של הורים: "תודה שהצלת אותו." "תודה על הלילה ההוא." "לד"ר פוקס, שלא ישנה בשבילנו."

אלה קמה, בזהירות, והלכה לאורך הקיר. היא לא ידעה מה היא מחפשת. היא רק הסתכלה, תמונה אחרי תמונה, כמו שמסתכלים בגלריה של אנשים שמישהו אהב.

ואז היא נעצרה.

בפינה, למטה, ליד החלון, הייתה תמונה ישנה יותר מהשאר. הצבעים שלה דהו, כמו שקורה לתמונות שעומדות הרבה שנים בשמש. היה בה תינוק קטן מאוד, עטוף בשמיכה לבנה. ועל השמיכה, רקום בחוט כחול, היה ציור קטן. קן. עם ציפור אחת בתוכו. ומתחתיו, באותיות מעוגלות ומזמינות, כמו לוגו של חנות לעוגות, המילים בגרמנית:

"קן חם."

אלה הכירה את הציור הזה. היא ראתה אותו על המסמכים בקופסת העץ בזלצבורג. על הדף שבו היה כתוב שהיא שייכת למשפחת ברגר. הקן עם הציפור האחת.

היד שלה הלכה לטלפון, בלי לחשוב, ולחצה. קליק. התמונה נשמרה.

"זה לא בשבילך."

הקול הגיע מהדלת. קר. שקט. כמו מים.

ד"ר פוקס עמדה בפתח, עם כוס של משהו חם ביד, ואלה לא שמעה אותה נכנסת. היא הסתכלה על אלה. על הטלפון. ועל התמונה בפינה.

והפנים שלה השתנו.

זה לא היה כעס. אלה תיארה את זה אחר כך הרבה פעמים, ואף פעם לא הצליחה למצוא את המילה הנכונה. זה היה כאילו מישהו הדליק אור חזק מאוד, בבת אחת, בחדר שהיה חשוך הרבה זמן. והרופאה עצמה מצמצה בו.

"מי שלח אתכן?" היא שאלה.

היא אמרה "אתכן". לא "אותך". אלה שמעה את זה. וגם בני שמע, כי הוא הפיל את הכובע שלו.

"אף אחד," אמרה אלה. "באתי בגלל הבטן. הכאב המטייל."

הרופאה הניחה את הכוס על השולחן. לאט. "אין לך כאב בטן," היא אמרה. "ולא היה לך. ולילדה שהייתה פה לפנייך גם לא. ויש לכן אותו אף, ואותן עיניים, ואת אותו סימן לידה קטן מאחורי האוזן השמאלית, שראיתי אצל שתיכן." היא נשמה. "ואני רופאת ילדים כבר שלושים שנה. אני לא צריכה משקפיים חדשים."

בני קם. "תשמעי, גברת דוקטור," הוא התחיל, "אני יכול להסביר…"

"שבו," אמרה הרופאה, וזה לא היה בקשה. בני ישב.

* * *

דלת השירותים נפתחה, ונועה יצאה למסדרון, וראתה מבעד לדלת הפתוחה של החדר את אלה, ואת בני, ואת הרופאה, וקפאה במקום.

עכשיו היו שתיים. באותו חדר. עם אותו אף.

הרופאה הסתובבה, וראתה אותה. והפעם היא לא מצמצה. היא רק הסתכלה, ארוכות, משתיהן לשתיהן, ובעיניים האפורות שלה היה משהו שאף אחת מהן לא הבינה. משהו שנראה כמו פחד. או כמו תקווה. או כמו שניהם ביחד.

"מי שלח אתכן?" היא שאלה שוב, ועכשיו הקול שלה היה שקט מאוד. "תגידו לי את האמת. זה חשוב. זה חשוב יותר ממה שאתן חושבות."

התאומות הסתכלו זו על זו.

ואז, מבחוץ, נשמע צלצול של הדלת הצהובה, וקול רם של אמא עם תינוק צורח, והאחות בקבלה קראה "ד"ר פוקס, דחוף!", והרופאה הסתכלה עליהן עוד שנייה אחת, ארוכה, כמו מי שמנסה לזכור פנים לתמיד.

"לכו," היא אמרה. "עכשיו."

והן הלכו. בני ראשון, עם הכובע ביד, שתי התאומות אחריו, וקיסר, בחדר ההמתנה, הסתכל עליהן יוצאות בעין חצי סגורה, וגרגר.

רק ברחוב, אחרי שלושה בניינים, נועה עצרה, ונשענה על קיר, והרגליים שלה רעדו.

"היא ידעה," היא אמרה. "מהרגע הראשון."

"היא ידעה על הסימן מאחורי האוזן," אמרה אלה. "אף אחד לא יודע על הסימן הזה. אפילו אני שכחתי."

"ומה זה אומר?"

אלה הוציאה את הטלפון, והראתה לכולם, שחיכו בפינה, את התמונה. התינוק בשמיכה. הקן עם הציפור האחת.

"זה אומר," אמרה גרטה לאט, כשראתה, והפנים שלה החווירו, "שהשכנה מכירה את קן חם."

החצי השני שלי פרק 46: המרפאה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין