שלושה בלשים מתחבאים מאחורי חבית מים זה לא דבר קל. במיוחד כשאחד מהם הוא ליאו, שגבוה מדי, ואחת היא חוטי, שלא מסוגלת לשתוק יותר משש שניות.
"שקט," לחשה אמי.
"אני שקטה," לחשה חוטי. "זה הלב שלי. הוא דופק חזק."
"לב לא דופק בקול," לחש ליאו. "מבחינה רפואית."
"שלי כן," לחשה חוטי.
הצעדים התקרבו. קטנים, מהירים, קצת מדדים. ועם כל צעד, נשמע שכשוך. ואז, מעבר לפינה של הסככה, הופיע הגנן הסודי של בית הגבעה.
הוא היה בגובה של מטר ועשרים. היה לו כובע קש גדול מדי, שירד לו על העיניים. מגפיים ירוקים, הפוכים, ימני על שמאל. ובשתי הידיים, בזהירות עצומה, הוא החזיק קומקום. לא מזלף. קומקום. הקומקום הישן של זהבה, עם הפרח על הצד, שנעלם מהמטבח לפני שבועיים, וזהבה האשימה בו את העורבני.
זה היה תום.
תום הלך לאורך השורה, ועצר ליד כל עציץ, והשקה. מעט מים, בזהירות, ממש ליד הסימנייה. ועם כל עציץ, הוא דיבר.
"בוקר טוב, פרג," אמר. "אתה נראה טוב היום. בוקר טוב, כלנית. אל תדאגי, יש לך מספיק שמש. רקפת, את חדשה, אז תשתי הרבה." הוא השקה את הרקפת. "ועוד שבוע. רק עוד שבוע, ואתם תהיו גינה."
חוטי הוציאה צליל קטן, כמו של בלון שמשחרר אוויר. אמי שמה לה יד על הכתף.
ואז אמי יצאה מאחורי החבית. לאט. בלי להבהיל.
"שלום, תום," אמרה.
תום קפץ, והכובע נפל לו על האף, והקומקום כמעט נשפך. כשהוא הרים את הכובע, והסתכל עליה, ועל חוטי, ועל ליאו, שיצאו מאחוריה, הפנים שלו נהיו אדומות כמו הפרג. והשפה התחתונה שלו התחילה לרעוד.
"זה לא גניבה," אמר מהר. "אני מחזיר. אני מבטיח שאני מחזיר. רק אחרי יום ראשון."
"מה קורה ביום ראשון?" שאלה אמי, והתיישבה על האדמה, כדי להיות בגובה שלו. ככה מדברים עם מישהו שמפחד. מלמטה.
תום הסתכל עליה הרבה זמן. ואז הוא התיישב לידה, עם הקומקום על הברכיים.
"יום ההולדת של מאיה," לחש. "היא תהיה בת שמונה."
ואז הוא סיפר. בחופש הגדול, מאיה רצתה גינה. היא לקחה גביעי יוגורט, ומילאה אדמה, ושתלה זרעים, שסבתא רחל הביאה לה. זרעים של פרחים. והיא שמה אותם על אדן החלון בחדר שבע. ותום עזר לה. כל יום. והזרעים נבטו, ויצאו מהם עלים קטנים, ירוקים. ואז, אחרי שבוע, כולם נבלו. כולם. בבת אחת.
"והיא בכתה," אמר תום. "היא אמרה שכל מה שהיא שותלת מת. שהיא לא טובה בזה. שאולי היא לא טובה בכלום." הוא ניגב את האף בשרוול. "וזה לא נכון. היא הכי טובה. היא קוראת לי סיפורים, והיא עוזרת לי עם האותיות, והיא אף פעם לא צוחקת כשאני טועה."
אמי לא אמרה כלום. היא ידעה שלפעמים, צריך פשוט לחכות שהמשפט הבא יגיע לבד.
"ואז ראיתי את הסימניות," אמר תום. "של נעמה. עם הפרחים. והבנתי שאלה פרחים שלא נובלים. אף פעם. אפילו אם שוכחים אותם. אפילו אם משקים יותר מדי." הוא הצביע על השורה. "אז עשיתי לה גינה שלא תמות. ובשעת שיעורי הבית, כולם עוד כותבים, ואני גומר מהר, כי בכיתה ב' זה רק עשר דקות, אז הלכתי לספרייה, ולקחתי. רק מהספרים למטה. כי לשל הגדולים אני לא מגיע."
"ולמה אתה משקה אותן?" שאלה חוטי, בקול רך, שאמי כמעט לא הכירה. "הן מנייר."
תום הסתכל עליה כאילו היא שאלה את השאלה הכי מוזרה בעולם. "כי ככה עושים לגינה," אמר. "משקים. עם מאיה, השקינו כל שעה. כדי שהם לא יהיו צמאים."
אמי וליאו הסתכלו זה על זה. ואמי ידעה שגם ליאו חשב על אותו דבר בדיוק.
"כל שעה?" שאל ליאו.
"כל שעה," אמר תום בגאווה. "וגם לפני השינה. וגם בבוקר, הכי מוקדם, לפני קוקו."
הם לקחו את תום, ואת הקומקום, ואת הסוד, אל מעבר לגדר. אל מר בן־עמי.
מר בן־עמי שמע את כל הסיפור, נשען על המעדר, עם הכובע הישן. וכשתום גמר, הוא כרע לאט, בברכיים חורקות, עד שהיה בגובה של תום.
"ילד," אמר. "אני אגיד לך סוד של גננים. פרחים לא מתים מצמא. הרבה פעמים, הם מתים מאהבה. מזה שמשקים אותם יותר מדי. השורשים שלהם טובעים." הוא הניח יד גדולה, מחוספסת, על הכתף של תום. "אתה ומאיה לא הרגתם את הפרחים כי אתם לא טובים. הרגתם אותם כי אהבתם אותם יותר מדי. זאת טעות של אנשים טובים."
"באמת?" שאל תום.
"אני הרגתי ככה שלושה עצי לימון," אמר מר בן־עמי. "ואת העגבניות של אשתי. היא לא דיברה איתי שבוע."
תום חשב על זה. ואז הוא חייך, בפעם הראשונה מאז שהכובע נפל לו על האף.
אבל עדיין היו הסימניות. שמונה סימניות, של שמונה ילדים, שאחד מהם הוא בני, שכבר שבוע לא יודע איפה השוער שלו נמצא. ואמי ידעה שאי אפשר פשוט להשאיר אותן באדמה.
אז היא עשתה מה שבלשית טובה עושה, כשהתעלומה פתורה, אבל הבעיה לא. היא הלכה לכל אחד משמונת הילדים. ולבד, בשקט, היא סיפרה להם.
בני שמע, ושתק, ואז אמר: "יום ראשון? אני אחכה. גם ככה אני לא זוכר מה קרה עד עמוד שישים ושלוש." אליס ופני שמעו, והסתכלו זו על זו, ואמרו, ביחד, בפעם הראשונה בהיסטוריה בלי לריב: "שתישאר בגינה." עומר אמר שהחללית שלו יכולה לחכות, כי בחלל הזמן עובר לאט בכל מקרה. וכל השמונה הסכימו. עד יום ראשון.
את הקומקום, אמי החזירה לזהבה בעצמה. זהבה הסתכלה על הקומקום, ועל האדמה שנדבקה לו לתחתית, ואמרה: "שבועיים אני מאשימה את העורבני. שבועיים! כתבתי לו מכתב תלונה בראש!" ואז שמעה בשביל מי הוא שימש, ושתקה, והחזירה את הקומקום לאמי. "תגידי לתום שישמור עליו עד יום ראשון," אמרה. "ושיזהר עם המכסה. הוא עקשן. כמוני."
ונעמה, כשזהבה התקשרה אליה מהמטבח, לא כעסה בכלל. להפך. אמי שמעה את הצחוק שלה מהטלפון, מהצד השני של המטבח. "סימניות בעציצים?" אמרה נעמה. "עשרים שנה אני ספרנית, ואף אחד עוד לא שתל לי סימנייה. תגידי לו שזה הדבר הכי ספרותי שקרה לסימניות שלי." ואז היא שתקה רגע, ואמרה: "זהבה, את יודעת מה? ביום ראשון אני באה."
והגברת כהן, כשאמי סיפרה לה, הורידה את המשקפיים, ונשארה עם השרשרת ביד, ולא אמרה כלום הרבה זמן. ואז היא אמרה: "פשע נגד הספרות, אמרתי." והשתעלה קצת. "אני מבטלת את ההאשמה."
שלושת הימים הבאים היו מבצע סודי. כל בית הגבעה ידע, חוץ ממאיה. וזה היה קשה מאוד, כי ארבעים ילדים שמחזיקים סוד אחד נראים בערך כמו ארבעים בלונים שמנסים לא להתפוצץ. אליס ופני כמעט אמרו פעמיים, ופעם אחת ממש התחילו, "מאיה, ביום ראשון", ועצרו, וסיימו, "יהיה… יום ראשון." מאיה הסתכלה עליהן מוזר, ואמרה: "כן. אחרי שבת."
זהבה אפתה עוגה בצורה של עציץ. עוגת שוקולד, עם פירורי עוגיות שוקולד מלמעלה במקום אדמה, ותולעים מסוכריות גומי שזוחלות החוצה, ופרח אחד מבצק סוכר ורוד, שתקוע באמצע. היא החביאה אותה במקרר, מאחורי סיר מרק ענק, ושמה עליה שלט: מרק. לא לגעת. בני פתח את המקרר שלוש פעמים ביום, בכל זאת, רק כדי לבדוק שהמרק בסדר.
ותום, בכל אחר צהריים, המשיך להשקות את הסימניות. אבל עכשיו, בכמות הנכונה. מר בן־עמי מדד לו: כוס אחת, פעם בשבוע. "גם לנייר," אמר מר בן־עמי, ברצינות מוחלטת, "כדאי להתחיל להתרגל."
וביום ראשון, בבוקר, מאיה התעוררה בחדר שבע, ומצאה על הכרית שלה פתק, בכתב של תום, עם אות אחת הפוכה, כמו של אוליבר בגיל שש: תלכי לשורת הקיפודים. יום הולדת שמח.
היא הלכה. בפיג'מה, עם הצמיד מחרוזי הזכוכית, ועם אמי וחוטי מאחוריה. וכשהיא עברה את הפינה של הסככה, היא נעצרה.
כי שורת הקיפודים הייתה מלאה. העציצים של תום עמדו שם, עם שמונה הסימניות, כמו פרחים מנייר. אבל לידם, בשורה שנייה, עמדו עוד עציצים. עציצים אמיתיים, מחרס. ובכל אחד מהם, פרח חי. רקפת סגולה. חרצית צהובה. גרניום אדום. ועל כל עציץ, פתק קטן, בכתב גדול, של מר בן־עמי: להשקות פעם בשבוע. לדבר איתו כל יום.
ומאחורי העציצים עמדו כולם. תום, עם הכובע. מר בן־עמי, שעבר את הגדר דרך השער, בפעם הראשונה. סבתא רחל, שהגיעה הפעם ביום ראשון, ולא ביום חמישי. ונעמה, שזהבה הזמינה, עם ספר עבה תחת היד, ספר על ייבוש פרחים.
מאיה עמדה בלי לזוז. היא הסתכלה על הפרגים מנייר, ועל הרקפת החיה, ועל הכובע של תום, ועל הצמיד מחרוזי הזכוכית שעל היד שלה, ובחזרה על הפרגים. היא פתחה את הפה, וסגרה אותו, ופתחה שוב.
"מה זה?" לחשה מאיה.
"גינה," אמר תום. "חצי שלא מתה אף פעם. וחצי שצריך ללמוד לא להרוג."
מאיה הסתכלה על הגינה, ועל תום, ועל הכובע שנפל לו שוב על העיניים. ואז היא חיבקה אותו כל כך חזק, שהכובע עף, ונחת בעציץ של הגרניום.
ואז זהבה יצאה מהמטבח, עם העוגה. "מרק!" הכריזה, והרימה את העוגה מעל הראש, וכל הילדים צעקו "מרק! מרק!", ומאיה לא הבינה כלום, עד שראתה את התולעים מסוכריות גומי. ארבעים ילדים שרו לה "היום יום הולדת", וקוקו, שדוד צלצל לו בפעמון בדיוק ברגע הנכון, קרא מהלול, כאילו גם הוא שר. וסוכר דחף את הראש מעל הגדר, והריח את העוגה, והתאכזב, כי לא הייתה בה בננה.
מאיה כיבתה שמונה נרות, ועוד אחד לשנה הבאה. וכששאלו אותה מה ביקשה, היא הסתכלה על השורה השנייה, על העציצים האמיתיים, ואמרה: "שאחד מהם יחיה. רק אחד."
"כולם יחיו," אמר מר בן־עמי. "אם תשקי פעם בשבוע. ואם תדברי איתם. הם אוהבים שמדברים איתם. כמו תרנגולות."
באותו יום, נעמה לימדה את מאיה ואת תום לייבש פרחים. בין דפים של ספר עבה, עם משקולת מעל. "ככה," הסבירה, "גם פרח שנובל ממשיך לחיות. בתוך ספר." ושבוע אחר כך, כשהחרצית הראשונה של מאיה פרחה, ולא נבלה, כי השקו אותה פעם בשבוע ודיברו איתה כל יום, מאיה קטפה פרח אחד, וייבשה אותו, והכינה ממנו סימנייה. סימנייה ראשונה. שלה. ונתנה אותה לבני. "על השוער," אמרה. "שלא תאבד שוב את המקום."
שמונה הסימניות חזרו לשמונת הספרים. והגברת כהן תלתה בספרייה שלט חדש, מתחת לשלט הישן: סימנייה אפשר לשאול. רק להחזיר. ומתחת, בכתב של תום, מישהו הוסיף: ולא להשקות.
אמי פתחה את הפנקס, וכתבה: תיק מספר 23: הסימניות הנעלמות. נפתר. הגנן: תום. הפרחים: חיים.
ובערב, כשישבו בחדר האוכל, שירה, המדריכה של הבנות, התעטשה. לא עיטוש רגיל. עיטוש קטן, דק, מוזר, שנשמע בדיוק, אבל בדיוק, כמו "מיאו".
כל חדר האוכל השתתק, והסתובב לחפש חתול.
אבל לא היה שום חתול.