דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 43: משמרת הצלה

את הרשימה זהבה תלתה על לוח המודעות בשש בערב, בין המדבקה "מה זהבה צריכה" לבין פתק ישן שאמר "מי שלקח את הבלנדר של שמעון, שמעון יודע".

את הרשימה זהבה תלתה על לוח המודעות בשש בערב, בין המדבקה "מה זהבה צריכה" לבין פתק ישן שאמר "מי שלקח את הבלנדר של שמעון, שמעון יודע".

שחיית ערב: מצילים זוטרים.

זה היה רעיון חדש של זהבה. בשבוע הרביעי, היא הסבירה, בני הנוער של הגבעה כבר מספיק אחראים כדי לשבת על כיסא המציל ליד המציל האמיתי, ולשמור על הצעירים בשחיית הערב. "אחריות," אמרה, "היא שריר. ואני רוצה לראות אותו."

מתחת היו זוגות. דניאל קרא את הרשימה מלמעלה. נדב ושירה, "בתנאי שלא יתווכחו על מי שומר על מי". אלון וליהי, "אלון מסתכל, ליהי צועקת". ובשורה השלישית, באותיות של זהבה, שהיו תמיד ישרות מדי, כמו גדר:

20:00–21:00. כרמלי ושטרן.

"לא," אמר דניאל.

"כן," אמר נדב, שעמד מאחוריו. "אין מה לעשות. סטטיסטית, זה היה צריך לקרות. יש שמונה זוגות אפשריים. ההסתברות שתקבלו את אותו הזוג גם בשיר, גם בכדורמים וגם בזה היא…" הוא עצר. "בעצם, היא די נמוכה. זהבה עושה את זה בכוונה."

"למה שזהבה תעשה את זה בכוונה?"

נדב הסתכל עליו בפרצוף של מי שמסתכל על ילד שלא מבין שתיים ועוד שתיים. "אין לי מושג," אמר. "באמת אין."

* * *

כיסא המציל של מחנה גלים ירוקים היה מגדל עץ ישן, בגובה של שני מטרים וחצי, עם סולם, עם שמשייה דהויה, ועם ספסל צר שעליו אפשר לשבת שניים, בתנאי שהם לא שונאים זה את זה. מאז הלילה שבו כבה החשמל, כל המחנה קרא לו "שמואל". על הרגל שלו כבר הייתה מדבקה של ליהי: "מה שמואל צריך: שיפסיקו לטפס עליו בפיג'מה."

המציל האמיתי, אורי, ישב על כיסא פלסטיק ליד המים, עם משרוקית ועם ספר על דגים. "אתם למעלה," אמר. "אתם העיניים. אני הידיים. אם מישהו נעלם מתחת למים, צועקים. אם מישהו מתנהג כמו אידיוט, גם צועקים. ככה זה."

מאיה טיפסה ראשונה. היא התיישבה בצד השמאלי של הספסל, כמה שיותר שמאלה, עם רגל אחת כמעט באוויר. דניאל התיישב בצד הימני, כמה שיותר ימינה. בין שניהם נשאר מקום לעוד בן אדם, אולי לשניים, אם הם רזים.

שניהם הסתכלו על המים.

במים היו שלושים ילדים בערך. ילדי שחף, ילדי פלמינגו, עומר, שצף על הגב ושר את ההמנון של הפועל, ובן, שעמד במים עד המותניים וזרק כדור עם רועי, ולא הסתכל לכיוון המגדל אפילו פעם אחת. יובל שיחק בשטח הרדוד, עם מצופים על הידיים ועם המשקפיים שלו קשורים בגומי סביב הראש.

"הוא נכנס למים," אמר דניאל.

"מה?"

"יובל. לפני שבועיים הוא לא היה נכנס עד הברכיים."

מאיה הסתכלה על אחיה. הפרצוף שלה התרכך לשנייה, ואז נזכר שהוא במשמרת, והתקשה בחזרה. "כן," אמרה. "הוא שט עכשיו. הוא אומר שמישהו לימד אותו שפחד זה כמו רוח. שאי אפשר לעצור אותה, אבל אפשר לכוון את המפרש." היא לא הסתכלה על דניאל. "הוא לא אומר מי."

דניאל שתק. הוא הסתכל על המים בריכוז של מציל מקצועי.

"זה מעצבן," אמרה מאיה. "שיש לו סודות ממני. הוא תשע. בגיל תשע לא אמורים להיות סודות."

"בגיל תשע יש הכי הרבה סודות," אמר דניאל. "פשוט קטנים."

* * *

עשר דקות הם ישבו בשקט. זה לא היה שקט נעים. זה היה שקט של שני אנשים שכל אחד מהם מחכה שהשני יגיד משהו טיפשי, כדי שיהיה לו על מה לענות.

אבל אף אחד מהם לא אמר משהו טיפשי. וזה, בסוף, היה מוזר יותר.

"ההורים שלך באו?" שאלה מאיה פתאום. "ביום המשפחות?"

דניאל הופתע מהשאלה. "כן," אמר. "אבא שלי ו… כן."

"שלי לא." מאיה אמרה את זה כמו שאומרים את מזג האוויר. "הם רופאים. שניהם. היה להם תורנות. אבא שלי שלח הודעה קולית ארוכה, ואמא שלי שלחה לב." היא משכה בכתפיים. "זה בסדר. הם מצילים חיים. קשה להתווכח עם זה."

"זה לא בסדר," אמר דניאל, לפני שהספיק לחשוב.

מאיה סובבה אליו את הראש. "סליחה?"

"זה מובן," תיקן דניאל. "זה לא אותו דבר כמו בסדר."

היא הסתכלה עליו זמן רב. אחר כך חזרה להסתכל על המים. "בבית," אמרה לאט, "אני עושה ליובל סנדוויצ'ים. אני בודקת לו שיעורים. אני הולכת לאסיפות הורים, כי מישהו צריך. יש לי שני מיליון עוקבים, וכולם שואלים אותי איזה שפתון אני שמה. אף אחד מהם לא שאל אף פעם מי מכין ליובל סנדוויץ'."

"מי מכין ליובל סנדוויץ'?" שאל דניאל.

מאיה צחקה. זה יצא ממנה בלי אישור, צחוק קצר והמום, כמו שיהוק. "אתה ממש לא מצחיק," אמרה.

"אני יודע."

"אני," אמרה. "עם חמאת בוטנים. בלי קצוות. הוא שונא קצוות."

"בן שונא חמאת בוטנים," אמר דניאל. ומיד הצטער, כי הוא שמע את עצמו. אח גדול שיודע מה אחיו הקטן שונא. אח גדול שמתעניין. זה לא היה מתאים לתפקיד.

אבל מאיה לא שמה לב. או ששמה לב, ולא אמרה. היא רק הנהנה, כאילו הוא אמר משהו שהיא מכירה.

"ואתה?" שאלה מאיה אחרי רגע. "מה אתה בכלל עושה פה?"

"שומר על המים."

"לא עכשיו. בכלל. במחנה." היא סימנה בסנטר על הכתפיים שלו, על השיער שהשמש הבהירה, על כפות הידיים המחוספסות. "אתה נראה כמו מישהו ממחנה גלישה. לא כמו מישהו מחוג קשרים."

"הייתי אמור לנסוע למחנה גלישה," אמר דניאל. "במכמורת. עם חבר."

"ו?"

"ושיניתי את דעתי."

"סתם ככה? מגלים למחוג צפרות?"

"סתם ככה."

מאיה צמצמה את העיניים, כמו מי שמחפשת את המלכודת בשאלה. היא לא מצאה אותה, ולכן חשדה עוד יותר. "אף אחד לא משנה את דעתו סתם ככה," אמרה. "אנשים משנים את דעתם בגלל משהו. או בגלל מישהו."

"אולי אני אוהב קשרים," אמר דניאל.

"אף אחד לא אוהב קשרים."

"עומר אוהב קשרים. הוא קשר את מר כפתור לקורה כדי שילמד לטפס."

מאיה ניסתה לא לצחוק, והצליחה בערך בחצי. "אתה משנה נושא," אמרה.

"כן," הודה דניאל. וזה היה, אולי, המשפט הכי כן שאמר לה כל הקיץ.

* * *

ליד המים, אורי שרק פעמיים. ילד מפלמינגו ניסה לעלות על הכתפיים של ילד אחר, והילד האחר לא הסכים. מאיה רכנה קדימה, הצביעה, וצעקה "אתה! עם הכובע! תרד ממנו!", באותו קול שבו היא מנהלת את כל ילדי שחף, והילד ירד מיד, וגם כמה ילדים אחרים, שלא עשו כלום, ירדו מדברים, ליתר ביטחון.

"את טובה בזה," אמר דניאל.

"אני יודעת," אמרה מאיה. "גם אתה."

זה היה הדבר הכי נחמד שמאיה שטרן אמרה לדניאל כרמלי בעשרים ושניים ימים. שניהם שמו לב לזה באותו רגע, ושניהם הסתכלו מהר על המים, כאילו מישהו טובע.

אף אחד לא טבע.

"תגיד," אמרה מאיה, ועכשיו הקול שלה השתנה. הוא נעשה זהיר, כמו מי שהולך על מזח ואינו בטוח איזה קרש רקוב. "הכרית."

הלב של דניאל עשה משהו מגושם.

"אמרת שמצאת אותה בשביל," המשיכה. "שהיא נפלה למישהו. אני חשבתי על זה. כל הלילה. כי שירה אמרה משהו, ואז היא לא רצתה להסביר. והכרית הזאת…" היא עצרה. "זה לא היה נכון. נכון? מה שאמרת."

דניאל הסתכל על המים. בן זרק כדור לרועי. רועי פספס. בן צחק, צחוק אמיתי, עם הראש לאחור, שדניאל שמע ממנו בערך שלוש פעמים בחיים.

הוא יכול היה להגיד. זה היה הרגע. גבוה מעל המים, רחוק מכולם, עם מישהי ששאלה בשקט ולא צעקה, ושאולי, בפעם הראשונה, באמת רצתה לדעת.

אף אחד לא יודע על "חורג". אף אחד לא שומע על אבא שלי.

"הייתי צריך להחזיר אותה בשקט," אמר דניאל לבסוף. "זה מה שהיה לא נכון."

מאיה הסתכלה עליו. היא פתחה את הפה. דניאל ראה את המילים מתקרבות, מילים אחרות, מילים שאולי היו משנות הכול, כמו גל שמתרומם רגע לפני שהוא נשבר.

ואז הסולם חרק.

* * *

שניהם הסתכלו למטה.

האדמירלית עמדה על השלב השני.

זה היה בלתי אפשרי. אווזים לא מטפסים בסולמות. זה מה שנדב היה אומר, ונדב היה צודק, אבל האדמירלית מעולם לא קראה את המחקרים של נדב. היא עלתה עוד שלב, בכנפיים פרושות, בתנועה של מי שעושה משהו קשה מאוד ולא מוכנה להודות בזה, והסתכלה עליהם בעין הכתומה שלה, העין של מלכה שבאה לגבות מס.

"היא עזבה את הביצה," לחשה מאיה. "היא אף פעם לא עוזבת את הביצה."

"משהו מפריע לה," לחש דניאל.

"מה?"

הם הבינו באותו רגע. המשרוקית. המשרוקית של המצילים הזוטרים, אדומה ונוצצת, שתלויה על הצוואר של מאיה, ושמאיה שרקה בה לפני דקה לעבר ילד עם כובע. השריקה הגיעה עד הקנים. ומישהי בקנים לא אהבה שמישהו אחר שורק במפרץ שלה.

"תני לה," אמר דניאל.

"לא!"

"מאיה."

"זאת המשרוקית שלי! אני המצילה!"

האדמירלית עלתה עוד שלב. עכשיו הראש שלה היה בגובה הספסל. היא פתחה את המקור, לאט, בלי להשמיע קול, וזה היה מפחיד יותר מכל צעקה.

מאיה הורידה את המשרוקית מהצוואר בתנועה אחת, והושיטה אותה, בזרוע מתוחה, כמו מי שמושיטה בננה לגורילה.

האדמירלית לקחה אותה במקור. בעדינות. כמעט בנימוס. ואז ירדה בסולם, שלב אחרי שלב, הלכה בדרך הארוכה סביב החוף, עברה ליד אורי, שהרים את הספר על הדגים מול הפנים, ונעלמה בין הקנים, עם המשרוקית האדומה תלויה מהמקור כמו מדליה.

מלמטה, כל השוחים הסתכלו עליהם. עומר הפסיק לשיר. בן עמד במים עם הכדור ביד, ובפעם הראשונה באותו ערב, הסתכל ישר על המגדל. על שניהם, יחד, יושבים קרוב יותר ממה שישבו קודם, כי בזמן שהאדמירלית טיפסה, בלי שמישהו מהם שם לב, כל אחד מהם זז קצת לאמצע.

"היא לקחה לי את המשרוקית," אמרה מאיה, בקול חלש.

"היא לקחה לך את המשרוקית," הסכים דניאל.

הם הסתכלו זה על זה. ואז מאיה התחילה לצחוק, ודניאל התחיל לצחוק, והם צחקו עד שאורי צעק מלמטה, "העיניים! אתם העיניים!", והם חזרו להסתכל על המים, עדיין רועדים מצחוק, עדיין קרובים מדי, ולא זזו בחזרה לצדדים.

את המילים שמאיה כמעט אמרה, היא לא אמרה. והוא לא שאל. אבל עד סוף המשמרת, בכל פעם שגל קטן נשבר על החוף, דניאל חשב עליהן. על כל הגלים שמתרוממים, ונעצרים, ומחכים לרגע הנכון.

למחרת בבוקר, מישהו גילה שהמשרוקית האדומה תלויה על קנה גבוה, ממש מעל הביצה, כמו פעמון בכניסה לבית. ליהי הדפיסה מדבקה חדשה, והדביקה אותה בקצה המקל הארוך, ליד הקודמת: "מה האדמירלית צריכה: משרוקית אדומה. כבר יש לה. אל תבקשו בחזרה." זהבה קראה את זה, והוסיפה את המשרוקית לרשימת הציוד האבוד של המחנה, בסעיף "נלקח על ידי הנהלה בכירה".

מה שקורה במחנה פרק 43: משמרת הצלה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין