החלון של המזכירות נשבר ביום העשרים ושלושה, בחמש וחמישים בבוקר, ואף אחד לא שמע את זה חוץ מהאדמירלית.
היא שמעה, והגיבה בצעקה ארוכה מהקנים, צעקה של אווזה שמודיעה לעולם שמישהו עומד לשלם על זה. הצעקה העירה את צריף שחף, וצריף שחף העיר את צריף פלמינגו, ועד שש ורבע, כשזהבה שרקה במשרוקית הפליז לשכמה, חצי מחנה כבר עמד מול המזכירות בפיג'מות, והסתכל על החור.
זה היה חור יפה, אם אוהבים חורים. עגול כמעט, באמצע הזכוכית, עם סדקים שיצאו ממנו לכל הכיוונים, כמו קורי עכביש של עכביש עם בעיות כעס. על השולחן של זהבה, מבפנים, היו שברי זכוכית בין הניירות, ומדבקה אחת של ליהי, "מה זהבה צריכה: משרוקית שעובדת גם על בני נוער", ששרדה, באורח פלא, בלי שריטה.
ומתחת לחלון, בדשא, שכב כדורגל.
כדורגל ישן, עם תפרים שחורים, ועם שם שנכתב עליו בטוש שחור לפני שנה, באותיות שכבר דהו קצת מהשמש: בן נ.
"אוי," אמר עומר, בשקט.
* * *
בן היה במגרש כשזה קרה. זאת הייתה הבעיה.
הוא היה שם מחמש וחצי, כמו כמעט בכל בוקר, ובעט בכדור לקיר של המחסן. לבד. אחר כך עומר הצטרף, בפיג'מה של הפועל ועם מר כפתור בכיס, ושניהם בעטו עד שהשמש עלתה מעל הגבעות. בחמש וארבעים, בן הלך לברזייה לשתות. בחמש וחמישים, החלון נשבר. בחמש וחמישים ושתיים, בן חזר למגרש, ולא מצא את הכדור.
עכשיו הוא ידע איפה הכדור.
הוא עמד בשורה האחורית של הקהל, עם הידיים בכיסים, ועם הפרצוף הכי משועמם שהיה לו. הפרצוף הזה היה משוכלל. הוא בנה אותו במשך שנים, כמו קיר, אבן אחרי אבן. הפרצוף אמר: לא אכפת לי. תחשבו מה שאתם רוצים. גם ככה אתם חושבים.
"זה הכדור של נבון," אמר מישהו.
"הוא תמיד במגרש בבוקר," אמר מישהו אחר.
"המגרש רחוק מהמזכירות," אמר עומר, בקול רם מדי. "שישים מטר לפחות. אף אחד לא בועט שישים מטר. אפילו לא מסי. טוב, מסי כן. אבל בן זה לא מסי."
"תודה, עומר," אמר בן, בלי להסתכל עליו.
"התכוונתי לטובה!"
רועי עמד בצד, עם הידיים שלובות, ועם החיוך הקטן שלו. הוא לא אמר כלום. הוא לא היה צריך. הוא רק הסתכל על בן, ואחר כך על הכדור, ואחר כך שוב על בן, והרים גבה אחת. והגבה הזאת אמרה יותר מכל משפט.
דניאל עמד בשורה הקדמית, ליד נדב, והסתכל על בן מעבר לכתף. הוא ראה את הקיר. הוא ראה בדיוק איפה הוא נבנה. ובפעם הראשונה הוא הבין, באמת הבין, כמה פעמים בן עמד בדיוק ככה, מול חלון שבור, מול אנשים שכבר החליטו.
אחרי זמן מה אתה מפסיק להסביר. זה יותר מהר.
בן אמר לו את זה פעם, לפני שבועיים, בלילה. דניאל לא שכח. הוא לא שכח אף מילה ממה שבן אמר לו בלילות, כי בן כמעט לא דיבר איתו בימים.
הוא רצה לצעוק. זה לא הוא. הוא היה בברזייה. עומר יכול להעיד. אבל סעיף 2 עמד מולו כמו שומר בכניסה: שאף אחד לא יראה כשעוזרים לו. ואם דניאל יצעק עכשיו, מול חצי מחנה, האח הגדול שמגן על הקטן, זה יהיה גרוע יותר מכל חלון.
הוא סגר את הפה, ולחץ את הידיים לאגרופים, וחיכה.
* * *
זהבה יצאה מהמזכירות עם כוס קפה ביד, בנעלי בית, ועם שרשרת המשרוקיות מצלצלת על הצוואר כמו פעמוני רוח עצבניים.
היא הסתכלה על החור. היא הסתכלה על הכדור. היא קראה את השם עליו, בלי משקפיים, מרחוק, כמו שהיא קוראת הכול.
"נבון," אמרה. "למשרד. כל השאר, לארוחת בוקר. מי שנשאר פה עוד עשר שניות שוטף כלים אצל שמעון עד סוף המחנה."
המחנה התפזר בתוך שמונה שניות. זה היה שיא.
בן נכנס למשרד. דניאל, שהלך לכיוון חדר האוכל הכי לאט שבן אדם הלך אי פעם, ראה אותו נכנס. הגב ישר. הסנטר למעלה. הידיים בכיסים. כמו מישהו שהולך להוצאה להורג, ומחליט שלפחות לא יתנו לו את התענוג לראות אותו מפחד.
הדלת נסגרה.
מאיה השיגה אותו ליד הדלת של חדר האוכל. היא עדיין הייתה בפיג'מה, חולצה ענקית עם ציור של לוויתן, ועם השיער אסוף למשהו שנראה כמו קן של האדמירלית.
"אחיך," אמרה. זה לא היה שאלה.
"מה איתו?"
"שבר את החלון?"
"לא," אמר דניאל.
זה יצא ממנו מהר מדי, וחזק מדי, ובלי שום מילה מסביב. לא אני לא חושב. לא אני מקווה שלא. לא כנראה לא. רק לא, כמו דלת שנטרקת.
מאיה הסתכלה עליו. דניאל ראה אותה מחכה שהוא יוסיף משהו, כמו שאנשים תמיד מוסיפים. הוא לא הוסיף. הוא נכנס לחדר האוכל, והתיישב, ולקח פרוסת לחם, ולא אכל אותה.
מאיה נשארה ליד הדלת עוד רגע. אחר כך היא הלכה לשולחן שלה, ואמרה ליובל לאכול את החביתה, ולא אכלה את שלה. ופעמיים, תוך כדי שהיא מורחת לו לחם, היא הסתכלה לכיוון המזכירות, ואחר כך לכיוון הגב של דניאל, כמו מי שמנסה לחבר שתי נקודות על דף, ועוד לא בטוחה שהן שייכות לאותו ציור.
* * *
במשרד היה ריח של קפה ושל זכוכית שבורה. בן לא ידע שלזכוכית שבורה יש ריח. היה לה.
זהבה התיישבה מאחורי השולחן, הזיזה את השברים הצידה עם כף, בזהירות, ושמה את הכדור על השולחן, ביניהם. בן עמד. היא לא אמרה לו לשבת.
הוא כבר ידע איך זה הולך. הוא ידע את זה בעל פה, כמו את ההמנון. קודם שואלים אותך למה עשית את זה. לא אם. למה. אחר כך אומרים אני מאוד מאוכזבת. אחר כך מתקשרים להורים. ואחר כך, בבית, מישהו מסתכל עליך כמו שמסתכלים על משהו שנשבר שוב, ואומר, אם המורה אומרת שעשית, אז עשית.
בכיתה ד' זה היה תומר, וכדור טניס, וחלון בקומה השנייה. בן עמד ליד החלון במקרה, והמורה ראתה אותו עומד, וזה הספיק. בן אמר שזה תומר. אבא שלו אמר, אל תעשה את זה גרוע יותר. ובן הבין, בגיל תשע, שיש ילדים שמאמינים להם, ויש ילדים שמאמינים עליהם. ושהוא מהסוג השני.
הוא לא התכוון להסביר הפעם. זה היה יותר מהר.
זהבה הסתכלה עליו מעל הכוס. הייתה לה פנים של מישהי שראתה הכול, פעמיים, ולא התרשמה באף אחת מהפעמים.
"עשית את זה?" שאלה.
בן פתח את הפה כדי להגיד כן, ומה. זה מה שהוא תכנן. זה היה חוסך זמן. אבל הפה שלו, שלפעמים לא שיתף פעולה עם התוכניות, אמר משהו אחר:
"לא."
"בסדר," אמרה זהבה. "אני מאמינה לך."
והיא שתתה מהקפה.
בן עמד שם. הוא חיכה להמשך. לאבל. לרק תסביר לי למה הכדור שלך. לאני רוצה להאמין לך, אבל. שום דבר לא הגיע. זהבה הניחה את הכוס, לקחה את הכדור, והושיטה לו אותו מעבר לשולחן.
"זה שלך, לא?"
בן לקח את הכדור. הוא החזיק אותו בשתי ידיים, כמו שמחזיקים משהו שעוד רגע ייפול.
"את…" הוא התחיל, ונתקע. "את לא שואלת כלום?"
"שאלתי," אמרה זהבה. "שאלתי אם עשית. אמרת לא."
"אבל הכדור…"
"הכדור שכב מתחת לחלון. כדורים שוכבים בהרבה מקומות. אתמול מצאתי כדור על הגג של המטבח, ושמעון נשבע שלא בעט אותו לשם, ואני מאמינה גם לשמעון, למרות שאת הגוליית שלו אני לא מסוגלת לסלוח." זהבה נשענה לאחור, והכיסא שלה חרק. "תשמע, נבון. אני מנהלת מחנות שלושים ואחת שנה. ילדים ששברו חלון אומרים 'זה לא היה בכוונה'. או 'זה היה בכלל רועי'. או שהם מסבירים הרבה מאוד זמן על הרוח. ילדים שלא שברו חלון אומרים 'לא'." היא משכה בכתפיים. "אמרת 'לא'."
בן לא זז.
"יש עוד משהו?" שאלה זהבה.
בן הניע את הראש. לא. כן. הוא לא ידע. הגרון שלו עשה משהו מוזר, כאילו הוא בלע משהו גדול מדי, וזה נתקע באמצע.
"אז לך תאכל," אמרה זהבה. "ותגיד לשמעון שאני רוצה שתי ביצים. לא גוליית. ביצים."
* * *
בן יצא מהמשרד עם הכדור מתחת לזרוע.
דניאל, שיצא לשבת על המדרגות של חדר האוכל עם אותה פרוסת לחם, קם מהר, ואז התיישב שוב, מהר יותר, וניסה להיראות כמו מישהו שבמקרה ישב שם. בן עבר לידו. הוא לא הסתכל עליו. אבל הוא האט. רק קצת.
"היא האמינה לי," אמר בן, לאוויר. לא לדניאל. לאוויר שבמקרה היה ליד דניאל.
"מה?"
"זהבה. שאלה אם עשיתי. אמרתי לא. היא אמרה 'אני מאמינה לך'." בן עצר. הוא הסתכל על הכדור שבידיים, כאילו הכדור יוכל להסביר לו. "זהו. בלי אבל. היא פשוט… האמינה."
דניאל לא אמר כלום. סעיף 2. אבל הוא הרגיש משהו עולה לו בחזה, חם ומטופש, ונאלץ להסתכל על פרוסת הלחם שלו בריכוז רב.
"מבוגרים לא עושים את זה," אמר בן. "זה לא… זה לא מה שמבוגרים עושים."
"חלק עושים," אמר דניאל בשקט.
בן הסתכל עליו. רגע אחד, קצר מאוד. היה במבט שלו משהו שדניאל לא ראה קודם. לא תודה, ולא כעס. משהו כמו בלבול של מישהו שגילה שהמפה שהוא הולך לפיה כל החיים מסומנת לא נכון.
ואז בן נכנס לחדר האוכל, וצעק לשמעון שזהבה רוצה ביצים, לא גוליית, ושמעון נעלב, וכל החדר צחק, ובן התיישב ליד עומר, ועומר שאל "נו? נו? נו?", ובן אמר, "כלום. היא האמינה לי," ועומר אמר "מה?" כל כך חזק שהאדמירלית ענתה מהקנים.
* * *
את האשם האמיתי מצאו בצהריים.
ליהי, שעשתה סיבוב מדבקות מאחורי המזכירות, מצאה בשיחים גלגל הצלה כתום, עם חבל ארוך, ועם מדבקה שלה עליו: "מה קובי צריך: אמונה. ולדעת לשחות."
קובי הודה מיד. הוא עמד מול זהבה, אדום מתחת לקרם הכתום, והסביר שהוא מתאמן כל בוקר בזריקת גלגל הצלה, ליתר ביטחון, ושבחמש וחמישים הייתה לו זריקה מאוד חזקה, מלאה באמונה, והגלגל עף, והחבל החליק לו מהיד, ו… "זהבה, אני אשלם. אני אתקן. אני אדביק."
"אל תדביק," אמרה זהבה. "תסביר לנבון."
וקובי, לזכותו, הלך לבן, ואמר סליחה מול כל שולחן שפמנון. רועי הסתכל על זה בפרצוף של מי שהגבה שלו נתקעה באמצע. עומר מחא כפיים. ובן אמר רק "זה בסדר", ולא הבין למה הקול שלו רועד.
בלילה, דניאל פתח את המחברת הכחולה בדף של בן. הוא כתב:
4. שמבוגרים יאמינו לו בפעם הראשונה.
ואחרי רגע הוסיף, בסוגריים, בכתב קטן:
(זהבה כבר עשתה את זה. צריך להגיד לאבא. בלי להגיד למה.)
הוא סגר את המחברת, ושכב על הגב, וחייך לתקרה חיוך קטן ומטופש שאף אחד לא ראה. זה היה בסדר. גם זה היה, בעצם, סעיף 2.