הדואר הגיע למחנה גלים ירוקים פעמיים בשבוע, בטנדר לבן שנהג בו איש בשם יגאל, שאף פעם לא כיבה את המנוע, כי פעם, לפני שנים, האדמירלית ניסתה לנעול אותו בחוץ.
ביום העשרים ושלושה, אחרי הצהריים, זהבה עמדה על המדרגות של המזכירות, ליד החלון השבור, שכוסה עכשיו בקרטון ובמדבקה של ליהי ("מה החלון צריך: זכוכית. ושקובי יתרחק"), וקראה שמות.
"ברק! שתיים. אחת מאמא, אחת מסבתא, שתיהן עבות." נדב לקח את שתי המעטפות בפרצוף של מישהו שמקבל מדליה.
"בן-עמי! גלויה. עם מדבקה." ליהי צרחה.
"שטרן! חבילה. מבית חולים." מאיה לקחה אותה בחיוך שהיה בעיקר שיניים, ולא פתחה.
"לוי! אלמוג! אוחיון!"
עומר עמד בשורה הראשונה. הוא עמד שם כבר עשרים דקות לפני שהטנדר הגיע, בחולצה של הפועל ועם מר כפתור מציץ מהכיס, וחיכה. בכל פעם שזהבה אמרה שם שלא היה שלו, הוא אמר "אוקיי" בשקט, ונעמד עוד יותר ישר.
ואז הערימה נגמרה.
זהבה הפכה את השקית. היא הייתה ריקה. היא הסתכלה על עומר מעל המשקפיים, ועשתה משהו שהיא כמעט אף פעם לא עשתה. היא היססה.
"שושן," אמרה. "היום לא. אולי בשבוע הבא."
"אוקיי," אמר עומר. "זה בסדר. זה הגיוני. כלבים לא יודעים לכתוב. זה לא אישי."
וחייך. החיוך היה גדול מדי. בן, שעמד מאחוריו, ראה את זה. חיוך כזה הוא כבר הכיר. הוא ראה אותו במראה כמה פעמים, ביום ההולדת, כשהטלפון לא צלצל.
* * *
את עומר הוא מצא אחרי חצי שעה, מאחורי המחסן של הסירות, איפה שגדל עץ אקליפטוס ישן ששורשים שלו יצאו מהאדמה כמו אצבעות של ענק עייף.
עומר ישב בין השורשים, עם הברכיים צמודות לחזה, ועם מר כפתור לחוץ לפנים. הוא בכה. לא בכי של סרטים, עם דמעות יפות. בכי של ילד בן שתים עשרה וחצי, עם נזלת, ועם יבבות קטנות שהוא ניסה לבלוע ולא הצליח, ועם כתפיים שקפצו למעלה בכל פעם.
בן עמד שם ולא ידע מה לעשות.
זה לא היה התחום שלו. התחום שלו היה כדורגל, ולהיות כועס, ולעשות פרצוף משועמם. הוא ידע לבעוט בכדור לקיר שלוש מאות פעמים בלי להתעייף. הוא ידע להגיד לאמא "הכול בסדר" בטלפון בקול כל כך משכנע שהיא האמינה. הוא לא ידע מה עושים עם עומר שבוכה.
הוא כמעט הלך. באמת. הוא כבר עשה חצי סיבוב. ואז עומר הרים את הראש, וראה אותו, והפנים שלו עשו משהו נורא. הן ניסו לחייך. מתוך הנזלת והדמעות, הן ניסו את החיוך הגדול מדי.
"היי, בן," אמר עומר. "אני רק… יש פה אבק. מהאקליפטוס. אני אלרגי."
"אתה לא אלרגי," אמר בן.
"לא," הודה עומר, והתחיל לבכות מחדש.
בן התיישב. הוא לא החליט להתיישב. הרגליים שלו החליטו בשבילו, כמו שהיד שלו החליטה לעשות כף בכדורמים. הוא התיישב על שורש, ליד עומר, לא קרוב מדי, והסתכל על הכנרת שהבהיקה בין העצים.
"זה שוקו?" שאל.
עומר הנהן. "הוא ישן איתי," אמר בין יבבה ליבבה. "כל לילה. על הרגליים. הוא שוקל עשרים ושניים קילו, אז זה כאילו… כאילו יש לך שמיכה שנושמת. ואמא כתבה לי שבשבוע הראשון הוא חיכה ליד הדלת שלי, כל ערב. ואני כתבתי לו מכתב, אבל הוא לא יכול לענות, אני יודע שהוא לא יכול לענות, אבל אמא הייתה יכולה לכתוב בשבילו, היא הבטיחה שתכתוב בשבילו, ו…"
הוא לא סיים. הוא קבר את הפנים במר כפתור, שלא היה לו אף, ולכן לא התלונן.
בן הסתכל על הכנרת.
הוא חשב על אבא שלו. על ההבטחה בטלפון, בני, אני נשבע. על שתי המילים שהגיעו יום אחרי יום ההולדת, בתשע ארבעים ושתיים בבוקר. מזל טוב. בלי סימן קריאה. הוא חשב שזה מצחיק, איך דווקא הדברים הכי קטנים כואבים הכי הרבה. לא החלון. לא הדירה החדשה. סימן קריאה אחד שלא הגיע.
"עומר," אמר.
עומר לא הרים את הראש.
"עומר. תסתכל עליי."
עומר הרים את הראש. העיניים שלו היו אדומות, והאף שלו היה אדום, והשפה התחתונה רעדה.
"תפסתי אותך," אמר בן. "אתה בסדר. תנשום."
* * *
הוא שמע את זה מאוחר מדי.
המילים כבר יצאו, והן היו באוויר, ואי אפשר היה להחזיר אותן. תפסתי אותך. אתה בסדר. תנשום. בדיוק המילים. בדיוק הקצב. בדיוק הקול הנמוך והשקט, שלא מתווכח ולא שואל.
זה היה ביום המשפחות. ביום של מרוץ השיט. כשהסירה של יובל התהפכה, ודניאל השאיר את הסירה שלו, ואת המקום השני, ואת אמא באמצע המים, וקפץ. בן ראה את זה מהסירה של מאיה. הוא שמע את זה מעבר למים. תפסתי אותך. אתה בסדר. תנשום. הוא לא חשב שהוא זוכר. הוא היה בטוח שהוא לא זוכר.
הפה שלו זכר.
בן הרגיש את הפנים שלו מתחממות. זה היה, בלי ספק, הרגע הכי מבהיל בכל הקיץ. יותר מהלילה של רוח המציל. יותר מהאדמירלית על הסולם. הוא, בן נבון, ישב מתחת לעץ, ונשמע בדיוק, בדיוק, כמו דניאל כרמלי.
אבל עומר נשם.
זה היה העניין. עומר הסתכל עליו, עם הנזלת ועם מר כפתור, ולקח נשימה, ארוכה ורועדת. ועוד אחת. והכתפיים שלו הפסיקו לקפוץ.
"טוב," אמר בן, מהר, לפני שזה ייעשה עוד יותר גרוע. "תקשיב. הכלב שלך לא שכח אותך. כלבים לא שוכחים. זה מדעי. תשאל את נדב, הוא יגיד לך אחוז."
"באמת?"
"בטח. וחוץ מזה," בן חיפש משהו, כל דבר, "אם מישהו שוכח, מישהו אחר צריך לזכור. אז אם אמא שלך שכחה לכתוב בשביל שוקו, אתה תזכור בשבילו. שהוא מחכה. שהוא ישן על הרגליים. זה… ככה זה עובד."
הוא עצר.
אם מישהו שוכח, מישהו אחר צריך לזכור.
מאיפה זה בא? הוא לא ידע. או שידע, ולא רצה לדעת. אולי יובל אמר את זה פעם, בארוחת ערב, משהו על כלל של שלוש, בקול גאה, כמו מי שמגלה סוד. אולי זה פשוט היה באוויר של המחנה, כמו ריח של אקליפטוס. אבל זה נשמע כמו משהו שמישהו מסוים היה כותב במחברת.
בן החליט לא לחשוב על זה. בכלל. לעולם.
עומר ניגב את האף בשרוול, ואז, כי הוא היה עומר, ובשום מצב לא היה מסוגל לשתוק יותר משלושים שניות, שאל: "ואתה? אתה מתגעגע הביתה?"
"אין לי בית," אמר בן. "יש לי דירה."
"מה ההבדל?"
בן פתח את הפה כדי להסביר, וגילה שהוא לא יודע. הוא חשב על הדירה. על החדר החדש, שעדיין היה לו ריח של צבע. על השלט שהוא תלה על הדלת, אין כניסה, ועל זה שאמיר אף פעם לא נכנס, אפילו כשהדלת הייתה פתוחה. על המטבח, בשישי בבוקר, כשאמיר עושה פנקייקים ושורף את הראשון תמיד, בכוונה, כי "הראשון זה בשביל האלים".
"אני מתגעגע לשקשוקה של אמא," אמר לבסוף. "ו… לחצר. יש קיר טוב בחצר. לבעיטות."
"ולדניאל?" שאל עומר.
בן הסתכל עליו כאילו עומר הציע לו לאכול את מר כפתור. "דניאל פה," אמר. "אז אין מה להתגעגע."
עומר חשב על זה. "זה אומר שאם הוא לא היה פה, היית מתגעגע?"
"עומר."
"רק שואל."
"אל תשאל."
עומר לא שאל. אבל הוא חייך לתוך מר כפתור, חיוך קטן ורטוב, בגודל הנכון בפעם הראשונה באותו יום.
* * *
"אני רוצה לשמוע אותו," אמר עומר. "את שוקו. רק לשמוע."
אז הם הלכו למזכירות.
זה היה רעיון גרוע. אסור היה להשתמש בטלפון של המזכירות, חוץ ממקרי חירום. כולם ידעו את זה. אבל בן הלך לפני עומר, ודפק על הדלת, ועמד מול זהבה, שישבה ליד הקרטון של החלון וכתבה משהו, ואמר:
"עומר צריך לדבר עם הבית. זה חירום. של כלב."
זהבה הסתכלה עליו. ואחר כך על עומר, עם העיניים האדומות. ואחר כך שוב על בן.
היא לא שאלה כלום. היא רק דחפה את הטלפון שעל השולחן לעבר עומר, וקמה, ויצאה החוצה, והשאירה את הדלת פתוחה סדק, כמו שמשאירים לחתול.
אמא של עומר ענתה בצלצול השני. בן שמע את הקול שלה עולה, עומרי? מה קרה? הכול בסדר?, ואת עומר מסביר, בקול רועד, ואז את הקול שלה משתנה, נעשה רך, ואז נשמע רעש, כמו טלפון שמונח על רצפה.
ואז נביחה.
נביחה עמוקה, גדולה, של כלב של עשרים ושניים קילו, ואחריה עוד אחת, ואחריה יבבה ארוכה ושמחה, יבבה של מישהו שמזהה קול ולא מבין למה הקול נמצא בתוך קופסה.
"שוקו!" צעק עומר לתוך הטלפון. "שוקו, זה אני! אני במחנה! יש פה אווזה! היא רעה! אני אחזור עוד חמישה ימים!"
שוקו נבח בחזרה. בן לא דיבר כלבית, אבל הוא הבין בדיוק מה שוקו אמר. סוף סוף. איפה היית. אל תעשה את זה שוב.
עומר צחק ובכה ביחד, והנזלת שלו הגיעה כבר לסנטר, וזה לא היה משנה לאף אחד.
* * *
זהבה חיכתה בחוץ, על המדרגות, עם משרוקית העץ בין האצבעות. כשבן יצא לרגע לבדוק שהיא לא כועסת, היא לא אמרה כלום. היא רק הנהנה אליו, תנועה קטנה אחת של הראש, כמו קפטן שמהנהן לקפטן אחר מעבר למים.
באותו רגע בן ראה את דניאל. דניאל עמד ליד לוח המודעות.
הוא לא עשה כלום. הוא רק קרא את הרשימה של המצילים הזוטרים, כאילו היא מעניינת מאוד, כאילו לא קרא אותה כבר אתמול. אבל בן ידע. לפי הכתפיים. לפי זה שהוא קרא באותו מקום כבר יותר מדי זמן.
"אל תגיד כלום," אמר בן.
"לא התכוונתי."
בן עמד לידו. הם הסתכלו שניהם על לוח המודעות. מבפנים, הם שמעו את עומר מספר לשוקו על הכדורמים, ועל הגול של בן, "בראש! הוא הבקיע בראש!", ואת שוקו נובח בהתלהבות, כאילו הבין.
"הוא בכה," אמר בן. "אז אמרתי לו… דברים."
"טוב שאמרת."
"לא. אתה לא מבין." בן נעץ את העיניים בלוח. "שמעתי את עצמי. נשמעתי כמוך."
דניאל הסתובב אליו לאט. "כמוני?"
"בדיוק כמוך. אותן מילים. אותו… קול." בן עשה פרצוף. "זה מגעיל."
דניאל לא ענה. הוא לא היה מסוגל. כי אם הוא היה פותח את הפה, משהו היה יוצא, צחוק או משהו אחר, והוא לא היה בטוח מה.
בן הסתכל עליו מהצד, ובפעם הראשונה מאז שהגיעו למחנה, דניאל ראה את הפינה של הפה שלו זזה. רק הפינה. רק לשנייה. משהו שהיה יכול להיות, בעולם אחר ובקיץ אחר, חיוך.
"מגעיל," חזר בן, בפחות שכנוע.
ואז נכנס למזכירות, להגיד לעומר שנגמר הזמן. אבל דניאל שמע אותו, דרך הסדק בדלת, שואל את עומר בשקט, "אפשר להגיד לו שלום?" ואחרי רגע של שקט, נביחה אחת, מנומסת, כמו של כלב שמבין שהוא מדבר עם חבר.