יובל עמד מחוץ למקלחות של הבנות, עם מגבת סגולה בידיים, ועם הפרצוף של ילד שקיבל משימה ולא בטוח שהוא מבין אותה.
דניאל עבר שם בשבע וחצי בערב, בדרך מהמזח, עם השיער עוד רטוב מהשיעור של קובי. הוא כמעט לא שם לב ליובל. אבל יובל שם לב אליו, ועשה משהו שילדים בני תשע עושים רק כשמשהו לא בסדר. הוא קרא לו בשם.
"דניאל."
דניאל עצר. "היי, יובל. מה אתה עושה פה?"
"שומר," אמר יובל. הוא הרים את המגבת, כראיה. "מאיה בפנים. היא אמרה לי לחכות פה עם המגבת, ושאף אחד לא ייכנס."
"בסדר."
"היא בוכה," אמר יובל.
דניאל לא זז.
"היא אומרת שזה שמפו," המשיך יובל, בקול של מישהו שמדווח עובדות. "שנכנס לה שמפו לעיניים. אבל היא בפנים כבר עשרים דקות, והמים לא פתוחים. אני שומע כשהמים פתוחים." הוא דחק את המשקפיים חזרה על האף. הגומי סביב הראש שלו כבר היה מתוח. "שמפו לא נכנס לעיניים כשהמים סגורים. נכון?"
"לא," אמר דניאל לאט. "בדרך כלל לא."
יובל הנהן, כאילו זה אישר משהו שהוא כבר חשד בו. "זה בגלל הטלפון," אמר. "היא הסתכלה בטלפון, ואז היא אמרה 'אני הולכת להתקלח', ולקחה אותי ואת המגבת, ולא לקחה שמפו."
* * *
את הסרטון נדב מצא בתוך שלושים שניות. נדב היה מוצא כל דבר בתוך שלושים שניות, חוץ מהמשאף שלו, שתמיד היה בכיס השני.
"זה חשבון רכילות," אמר, והושיט לדניאל את הטלפון. הם ישבו על המדרגות של שקנאי, ואלון לידם, לועס גרעינים לאט, כמו מי שמחכה לרעה. "קוראים לו 'האמת עליהם'. יש לו שש מאות אלף עוקבים. הוא מעלה סרטונים של מפורסמים ומוסיף להם כיתובים רעים. זה… זה הדבר שלו."
דניאל הסתכל.
זה היה יום המשפחות. הוא זיהה את המזח מיד, ואת השמש, ואת השורה של הסירות. מישהו צילם מהחוף, בטלפון, מרחוק, אז התמונה הייתה קצת רועדת. אבל אפשר היה לראות הכול. סירה אחת, עם שני אחים. הגדול עומד, מסביר משהו. הקטן יושב באמצע, עם חגורת הצלה כתומה. ואז, בקצה המזח, נערה עם שיער אסוף, צועקת משהו שלא שומעים, ומושיטה יד. והקטן קם, ויוצא מהסירה של אחיו, והולך אליה.
ומעל, באותיות לבנות גדולות:
המשפיענית "מאיה אולי" חוטפת אח קטן של מישהו אחר. בשביל צפיות. 🙄
ומתחת, באותיות קטנות יותר: הסתכלו על הפנים של האח הגדול 💔
דניאל הסתכל על הפנים של האח הגדול. הן היו הפנים שלו. הן היו, הוא נאלץ להודות, פנים די עצובות. הוא לא ידע שהוא נראה ככה.
"התגובות," אמר נדב בשקט. "אל תקרא את התגובות."
דניאל קרא את התגובות.
היא מוכנה לעשות הכול בשביל תוכן, איכס
ברור שאין לה אחים משלה לגנוב
יש לה אח, הוא בסרטונים שלה, מסכן הילד הזה
פייק מההתחלה ועד הסוף. גם הצחוק שלה פייק
היא חושבת שהיא אמא של כולם. אף אחד לא ביקש
אני מקווה שהאח הגדול יגיש תלונה
עכשיו ברור למה ההורים שלה אף פעם לא בסרטונים. גם הם לא סובלים אותה
את האחרונה הוא קרא פעמיים. בפעם השנייה, היד שלו נלחצה על הטלפון כל כך חזק שנדב הושיט יד, בעדינות, וחילץ אותו.
"שלושת אלפים ומאתיים תגובות," אמר נדב. "בשעתיים. רובן כאלה. יש כמה שמגינות עליה, אבל…" הוא גלגל. "הן קבורות. אף אחד לא רואה אותן. האלגוריתם אוהב רוע. זה מתועד. יש על זה מחקרים."
"אני לא רוצה מחקרים," אמר דניאל.
"אני יודע," אמר נדב. "אבל יש."
"היא קוראת את זה?" שאל דניאל. "את כל זה?"
"כולם קוראים," אמר נדב. "כולם אומרים שהם לא קוראים את התגובות. זה הנתון הכי לא מדויק בעולם. מאה אחוז קוראים. ומי שאומר שלא, קורא פעמיים, בלילה, מתחת לשמיכה."
* * *
דניאל ישב שם, ושתק.
הוא חשב על הרגע ההוא, ביום המשפחות. על בן, שקם מהסירה שלו, מול כל המחנה, והלך למאיה. על איך שהוא הרגיש אז. הוא זכר את זה טוב מאוד. זה היה אחד הרגעים הכי גרועים בקיץ. הוא שנא את מאיה באותו רגע. באמת שנא. שנאה חמה ומלוחה, כמו מי ים בגרון.
אבל עכשיו הוא חשב על משהו אחר. על מה שקרה אחר כך. על בן, עם חגורת ההצלה הכתומה, יושב באמצע הסירה של מאיה, ומאיה צועקת לו עכשיו! בדיוק ברגע הנכון, ובן נשען, והרוח עשתה את השאר. על בן, שניצח במרוץ שיט, הוא, שבשבוע הראשון חשב שסירה זה דבר שטובעים בו.
ועל אבא, בסוף היום ההוא, בחניה, ליד האוטו. אבא חיבק אותו, חיבוק ארוך מדי, כמו תמיד, ואז אמר לו בשקט, כדי שמיכל לא תשמע: "הבחורה הזאת, עם הקוקו. ראית איך היא הסתכלה על בן? כאילו הוא הדבר הכי חשוב באגם." והוא הוסיף, אחרי רגע: "מיכל בכתה באוטו כל הדרך מהמזח. מאושר. אל תגיד לה שסיפרתי."
דניאל לא אמר לה. אבל הוא זכר. הוא זכר את זה גם בלילות שבהם הוא שכב במיטה ושנא את מאיה שטרן בכל הכוח.
מאיה טעתה לגבי דניאל. היא טעתה לגביו בגדול, ובקול רם, ומול כולם. אבל היא לא טעתה לגבי בן. היא ראתה ילד שעומד לבד, בחגורת הצלה כתומה, מבוהל, וכולם מסתכלים על הסירות, והיא הסתכלה עליו. והלכה אליו.
רוב האנשים לא עושים את זה. דניאל ידע. כי גם הוא, בשנה וחצי בדירה ההיא, לא עשה את זה מספיק מהר.
"תביא את הטלפון," אמר.
נדב הסתכל עליו. "מה אתה הולך לעשות?"
"לכתוב משהו."
"אין לך טיקטוק."
"נכון. יש לך."
נדב החזיק את הטלפון קרוב לחזה, כמו שמחזיקים חיית מחמד. "יש לי שתים עשרה עוקבים," אמר. "שבעה מהם קרובי משפחה. אחד מהם בוט. החשבון שלי נקרא 'נדב_סטטיסטיקה'. אני מעלה סרטונים של עננים ומסביר איזה סוג הם."
"מושלם," אמר דניאל, והושיט יד.
אלון, בלי להגיד מילה, לקח את הטלפון מנדב והניח אותו ביד של דניאל. נדב הסתכל על אלון בפרצוף של בגידה. אלון לעס גרעין.
* * *
זה לקח לדניאל עשרים דקות.
הוא כתב, ומחק. כתב, ומחק. הוא לא היה טוב במילים. הוא היה טוב בגלים, ובקשרים, ובלהגיע לסירה הפוכה לפני כולם. מילים זה היה התחום של נדב, ושל שירה, ושל אמא, שפעם כתבה לו פתק על המקרר, דני, הים לא בורח. אבל הארוחה כן, ושהוא עדיין שמר בארנק.
בסוף, זה מה שהוא כתב:
הייתי שם. ביום ההוא, על המזח. כולם הסתכלו על הסירות, על המרוץ, על מי ינצח. ילד אחד עמד לבד, בחגורת הצלה כתומה, ופחד. היא הייתה היחידה שהסתכלה עליו. היא לא חטפה אף אחד. היא ראתה מישהו לבד, והלכה אליו. רוב האנשים לא עושים את זה. אני יודע, כי גם אני לא עשיתי את זה מספיק מהר.
אתם לא מכירים אותה. אני גם חשבתי שאני מכיר אותה, וגם אני טעיתי בהרבה דברים. אבל לא בזה.
ודבר אחרון: מי שכותב על ההורים של מישהו אחר, שאין לו מושג עליהם, כנראה צריך להתקשר להורים שלו.
הוא עצר. הוא הסתכל על זה. זה נראה לו ארוך מדי, וקצר מדי, ונורא, ונכון.
ואז, כי ככה אמא לימדה אותו, מי שאומר משהו חשוב, חותם עליו, הוא ירד שתי שורות, וכתב:
— דניאל כרמלי
ולחץ "פרסם".
* * *
נדב לקח את הטלפון בחזרה בשתי ידיים, כאילו הוא חם.
"אתה חתמת," אמר. "בשם המלא."
"כן."
"מאיה יודעת איך קוראים לך."
"כן."
נדב הסתכל על המסך. ואז הוא עשה פרצוף מוזר, כמו מישהו שמנסה להחליט אם להגיד משהו. "טיקטוק חותך תגובות ארוכות," אמר. "הוא מראה את ההתחלה, ואז כתוב '…עוד', וצריך ללחוץ. רוב האנשים לא לוחצים. שמונים ושבעה אחוז, לפי מחקר אחד, אבל המחקר היה קטן."
"אז?"
"אז השם שלך," אמר נדב, "נמצא אחרי ה'עוד'."
דניאל חשב על זה. הוא חשב שזה, אולי, בדיוק מה שהיה צריך. סעיף 2, בגרסה של מישהו אחר. שאף אחד לא יראה כשעוזרים לו. הוא לא כתב את זה כדי שמאיה תדע. הוא כתב את זה כי זה היה נכון. אם היא תלחץ, היא תדע. אם לא, אז לא.
"זה בסדר," אמר.
"אבל זה בחשבון שלי," אמר נדב בבהלה גוברת. "היא תחשוב ש…"
ואז הטלפון רטט.
ורטט שוב. ושוב. ושוב, ושוב, ושוב, עד שזה כבר לא היה רטט, אלא זמזום אחד ארוך, כמו דבורה שנכנסה לכיס.
נדב הסתכל על המסך, והחוויר.
"מאה לייקים," אמר. "מאתיים. ארבע מאות. היא… התגובה עלתה למעלה. היא ראשונה. אנשים מגיבים לתגובה." הוא גלגל, עם אצבע רועדת. "'סוף סוף מישהו נורמלי.' 'מי זה הנדב הזה? צדיק.' 'נדב לנשיאות.' 'אח שלי, איזה משפט האחרון 🔥🔥🔥'." הוא הרים את העיניים. "דניאל. כולם חושבים שזה אני."
אלון, בפעם הראשונה באותו ערב, צחק. זה היה צחוק קצר ויבש, כמו גרעין שנסדק.
* * *
בשמונה וחצי, מאיה יצאה מהמקלחות.
דניאל ראה אותה מרחוק, מהמדרגות. היא לקחה את המגבת מיובל, ועטפה אותו בה, למרות שהוא לא היה רטוב, ואמרה לו משהו, והוא הצביע על הטלפון שלה, ששוב היה בידה. היא הסתכלה על המסך. דניאל ראה אותה עוצרת. ראה את הכתפיים שלה, שהיו מכווצות כל הערב, משתחררות קצת. ראה אותה גוללת, ועוצרת, וקוראת. ועוד פעם קוראת.
היא לא לחצה על "עוד". הוא ידע את זה, כי אחרי רגע היא הרימה את הראש, וחיפשה מישהו בעיניים, והעיניים שלה עברו על המדרגות של שקנאי, על דניאל, בלי לעצור, ונחו על נדב.
ונדב, שהיה בעל המצפון הכי רגיש במחנה גלים ירוקים, הסתכל בחזרה, כמו ארנב שמסתכל על פנסים של מכונית.
"אוי לא," אמר נדב בשקט. "אוי לא, אוי לא, אוי לא."
מאיה חייכה אליו. חיוך קטן, עייף, אמיתי לגמרי, בלי שום מצלמה. ואז לקחה את יובל ביד, והלכה לכיוון אנפה.
דניאל הסתכל עליה הולכת. מתחת לחזה שלו, משהו כאב ושמח ביחד, כמו שריר אחרי שחייה ארוכה. הוא לא אמר כלום. סעיף 2.
"מחר," אמר נדב, בקול של מי שצופה את סוף העולם, "היא תודה לי. מול כולם. ואני לא יודע לשקר. אתה יודע שאני לא יודע לשקר. כשאני משקר, אני מתחיל לתת אחוזים לא נכונים."
"אז אל תשקר," אמר דניאל.
"ואל תגיד את האמת," אמר אלון.
נדב הסתכל על שניהם. ואז הוציא את המשאף, ושאף ממנו, בפעם הראשונה באותו שבוע, באמת.