דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 47: תודה, נדב

נדב לא ישן כל הלילה.

נדב לא ישן כל הלילה.

הוא הודיע את זה בשש בבוקר, לתקרה של שקנאי, בקול של מישהו שמקריא דוח רשמי. "לא ישנתי. בכלל. חישבתי את כל התרחישים. יש שבעה. בחמישה מהם אני מתעלף. באחד אני בורח לירדן. ובאחד היא שוכחת מכל העניין, אבל ההסתברות שלו היא שלושה אחוזים, וזה כולל את האפשרות שהיא תקבל מכה בראש."

"היא לא תקבל מכה בראש," אמר דניאל מהמיטה ממול.

"זה בדיוק מה שאני אומר. שלושה אחוזים זה הרבה פחות מדי."

אלון, מהמיטה העליונה, הושיט יד בלי להסתכל, ונתן לנדב גרעין. זה היה, אצל אלון, המקבילה לחיבוק.

עד הבוקר, לתגובה של דניאל היו שלושים ושמונה אלף לייקים. שני אתרי חדשות כבר כתבו עליה. אחד מהם קרא לכתבה "נדב מהמחנה: הגיבור שהאינטרנט לא ידע שהוא צריך", והשני קרא לה "תגובה אחת ששינתה את השיחה", עם תמונה של עננים, כי זאת הייתה התמונה היחידה בפרופיל של נדב.

לחשבון של נדב היו עכשיו ארבעים ושלושה אלף עוקבים.

"הם מגיבים לסרטונים של העננים שלי," אמר נדב, בהלם, כשגלל בתור לארוחת בוקר. "מישהי כתבה 'קומולוס הכי יפה שראיתי בחיים'. זה אפילו לא היה קומולוס. זה היה סטרטוקומולוס. אני צריך לתקן אותה. אני חייב לתקן אותה."

"אל תתקן אותה," אמרה שירה, שעמדה מאחוריו בתור, עם ספר פתוח ביד אחת ועם מגש ביד השנייה.

"אבל זה לא נכון!"

"הרבה דברים לא נכונים היום," אמרה שירה, והסתכלה, לשנייה, על דניאל. דניאל הסתכל על החביתה שלו בריכוז רב.

* * *

מאיה הגיעה לשולחן בשבע ועשרים.

כל חדר האוכל ידע שהיא באה. אף אחד לא אמר כלום, אבל כולם ידעו, כמו שהמים יודעים שגל בדרך. השיחות נעשו שקטות יותר, ואז שקטות לגמרי. אפילו שמעון הוציא את הראש מהמטבח, עם המצקת ביד, ועם הפרצוף של מי שלא רוצה לפספס.

היא לא באה עם מצלמה. זה היה הדבר הראשון שדניאל שם לב אליו. הטלפון היה בכיס האחורי. השיער היה אסוף בקוקו פשוט, בלי הסרט הסגול. והעיניים עוד היו קצת נפוחות, כמו של מישהי שישנה מעט, ובכתה לפני כן.

היא עצרה מול נדב.

נדב, שבדיוק לקח ביס מלחמנייה, נשאר עם הלחמנייה בפה, ולא בלע, ולא לעס, ולא נשם.

"נדב," אמרה מאיה.

"ממ," אמר נדב, דרך הלחמנייה.

"אני רוצה להגיד לך תודה." היא אמרה את זה בקול רגיל, לא בקול של סרטונים. בקול של מאיה, שדניאל שמע ממנה רק פעמיים, אתמול על המגדל, ופעם אחת ליד הסירות. "על מה שכתבת. אתמול. אני… הייתי במקום ממש רע. קראתי את כל התגובות. כל אחת. ואז הגעתי לשלך."

נדב בלע את הלחמנייה בבת אחת. הוא השתעל. ליהי טפחה לו על הגב.

"סטטיסטית," התחיל נדב, בקול צרוד, "אני בכלל לא ה…"

מתחת לשולחן, הנעל של דניאל פגשה את הקרסול של נדב. לא חזק. מספיק.

"…ה… הראשון שחשב את זה," סיים נדב, אדום כמו העגבנייה שבצלחת שלו. "הרבה אנשים חושבים את זה. בטח. אני בטוח. בערך שישים אחוז."

"אבל אתה כתבת," אמרה מאיה. "אתה היחיד שכתב."

היא שמה משהו על השולחן מולו. זה היה המאפה ששמעון הכין רק פעם בשבוע, בימי רביעי, מאפה שמרים עם שוקולד, שהיה כל כך פופולרי שאנשים היו נלחמים עליו בתור. היה רק אחד לכל אחד. זה היה של מאיה.

"זה בשבילך," אמרה.

נדב הסתכל על המאפה כמו שמסתכלים על פצצה מתקתקת. "אני לא יכול לקחת את זה."

"למה?"

נדב פתח את הפה. דניאל הזיז את הרגל, מוכן. נדב סגר את הפה.

"אני… רגיש לשוקולד," אמר נדב.

"אכלת שלושה אתמול," אמר אלון.

כל השולחן הסתובב אל אלון. אלון לעס גרעין, בפרצוף של מי שרק מוסר עובדה. נדב הסתכל עליו בפרצוף של מי שאיבד את החבר האחרון שלו בעולם.

"תאכל את זה," אמרה מאיה, ופתאום חייכה, ואחרי רגע גם צחקה, צחוק קטן ועייף אבל אמיתי. "באמת. אתה הצלת לי את הערב. ואולי יותר מזה."

היא הסתובבה ללכת. ואז, אחרי שני צעדים, נעצרה, וחזרה, ורכנה קרוב לנדב, ולחשה משהו רק לו. אבל דניאל ישב קרוב מספיק כדי לשמוע.

"השורה ההיא," לחשה. "'גם אני לא עשיתי את זה מספיק מהר'. למי התכוונת?"

נדב הסתכל עליה. הוא הסתכל על דניאל. הוא הסתכל על המאפה. הוא הסתכל על התקרה, כאילו התשובה כתובה שם.

"לבן דוד שלי," אמר.

"יש לך בן דוד?"

"כן. כן! הרבה. אחד. בעיקר אחד." הוא בלע. "הוא גר באילת."

מאיה הסתכלה עליו רגע ארוך, בעיניים מצומצמות קצת, כמו שמסתכלים על חידה. ואז הנהנה. "מי שכתב את זה," אמרה בשקט, "יודע איך זה להסתכל על מישהו ולפספס אותו. זה לא דבר שכותבים סתם." היא נגעה לרגע בכתף שלו. "תגיד לבן הדוד שלך תודה גם ממני."

והלכה.

* * *

השתיקה ליד השולחן של הגרביים הרטובות נמשכה עשר שניות מלאות.

"בן דוד," אמרה שירה לבסוף. "באילת."

"זה היה הדבר הראשון שעלה לי," לחש נדב, בפנים בתוך הידיים. "יש לי בן דוד באילת. אבל הוא בן ארבע. הוא כותב רק את האות ש."

ליהי כבר הפעילה את מכונת המדבקות. קליק, ווררר. היא קרעה את המדבקה, והדביקה אותה בחגיגיות על החולצה של נדב, ממש על הלב:

גיבור. (מסווג.)

נדב הסתכל עליה. ואז, כי לא היה לו שום כוח להילחם יותר, הוא לקח את המאפה של מאיה, וחצה אותו בדיוק לשניים, והושיט חצי אחד לדניאל מתחת לשולחן.

"זה שלך," לחש.

"לא," אמר דניאל.

"זה שלך," לחש נדב, בפעם הראשונה בחייו כמעט בצעקה. "אני לא אוכל מאפה גנוב. זה עקרוני. יש על זה מחקרים."

דניאל לקח את החצי. הוא היה חם עוד, והשוקולד באמצע נמס. זה היה המאפה הכי טעים שהוא אכל בחייו, והוא לא הבין למה, כי זה היה בדיוק אותו מאפה שהוא אכל כל יום רביעי במשך שלושה שבועות.

מעבר לשולחן, שירה הסתכלה עליו אוכל. היא לא אמרה כלום. היא רק פתחה את הספר שלה בעמוד האחרון, שם היו לה הערות, וכתבה משהו קצר. דניאל ראה את העט זז. הוא לא ראה מה היא כתבה.

* * *

בעשר, מאיה העלתה סרטון.

זה היה הסרטון הראשון שלה מאז אתמול בערב, ושני מיליון אנשים חיכו לו. דניאל לא ראה אותו, כי לא היה לו טיקטוק. אבל ליהי ראתה אותו, ושירה ראתה אותו, ונדב ראה אותו שבע עשרה פעמים, כל פעם עם הפנים קצת יותר לבנות. וליהי סיפרה את כולו, בקול, בפירוט, עם תנועות ידיים, במדרגות של שקנאי, כמו שמספרים סרט.

מאיה ישבה על המזח. בלי איפור. בלי מוזיקה. היא אמרה שאתמול היה יום קשה, ושהיא לא מתכוונת להעמיד פנים שלא. היא אמרה שהיא קראה דברים שאי אפשר לשכוח, אבל שהיא קראה גם דבר אחד שהיא לא רוצה לשכוח. היא אמרה שיש מישהו במחנה, "קוראים לו נדב, והוא מסביר עננים, ואני חושבת שכולכם צריכים לעקוב אחריו", שכתב את הדבר הזה. ואז היא הפנתה את המצלמה אל השמיים, ואמרה: "נדב, איזה ענן זה?"

והקול של נדב, מחוץ לפריים, רועד אבל מדויק, אמר: "אלטוסטרטוס. שכבה אחידה, גובה בינוני. זה אומר שאולי ירד גשם מחר, אבל כנראה שלא, כי זאת הכנרת בקיץ."

הסרטון קיבל מיליון צפיות עד הצהריים. החשבון של נדב עבר את שבעים האלף. מישהו פתח עמוד מעריצים בשם "עננים עם נדב". זהבה, שלא הבינה כלום מכל העניין אבל הבינה טוב מאוד הזדמנות, הוסיפה ללוח הפעילויות, באותיות שלה, הישרות מדי: 17:00 – הרצאה על עננים. מרצה: ברק נ. נוכחות רשות. (חובה.)

"אני לא יודע לשקר," אמר נדב בשקט, כשראה את הלוח. "אבל עננים אני יודע. לפחות זה."

"זה מספיק," אמר אלון. וזה היה, אולי, המשפט הכי ארוך שהוא אמר כל השבוע.

* * *

בארוחת הצהריים, בשולחן של שפמנון, עומר החזיק טלפון מתחת לשולחן, והראה לבן את הסרטון.

"תראה," אמר. "זה אתה! זה יום המשפחות! אתה מפורסם! אתה בחשבון רכילות עם שש מאות אלף עוקבים!"

"תוריד את זה," אמר בן.

"תראה רק את ההתחלה."

בן הסתכל, כי עומר לא היה מוותר. הוא ראה את עצמו מהצד, קטן, בחגורת הצלה כתומה. הוא ראה את עצמו קם. הוא ראה את עצמו הולך על המזח, לכיוון מאיה, בלי להסתכל אחורה.

והוא ראה את מה שלא ראה אז. כי אז, הוא לא הסתכל אחורה.

הוא ראה את דניאל.

דניאל עמד בסירה, עם החבל ביד. הוא לא צעק. הוא לא כעס. הוא לא אמר כלום. הוא רק עמד שם, וידיים שלו נשמטו לאט, והפנים שלו… בן לא ידע איך לקרוא לזה. זה לא היה עלבון. זה לא היה כעס. זה היה משהו שהוא ראה פעם אחת על הפנים של אמא שלו, בלילה שבו אבא שלו התקשר מברלין להגיד שהוא לא בא לחנוכה. כמו מישהו שבנה משהו בזהירות רבה, במשך הרבה זמן, וראה אותו נופל.

ומתחת לסרטון, באותיות קטנות: הסתכלו על הפנים של האח הגדול 💔

רועי, שישב מול בן, רכן קדימה כדי לראות את המסך, וחייך את החיוך שלו. "יתוש," אמר, "אתה מפורסם. 'אח קטן נחטף'. נשמע כמו סרט של ילדים. מי ישלם את הכופר? אני לא."

אסף ואלעד צחקו, כמו שהם צוחקים תמיד, חצי שנייה אחרי רועי, כמו הד.

"סתום, רועי," אמר בן, בלי להרים את העיניים מהמסך.

הוא לא אמר את זה בכעס. הוא אמר את זה בשקט, כמו שאומרים תעביר את המלח. ורועי, שהיה מוכן לכל תגובה חוץ מזאת, נשאר עם החיוך באמצע הפנים, ולא ידע מה לעשות איתו.

"תעצור," אמר בן לעומר.

עומר עצר. "מה?"

"תחזיר אחורה. שלוש שניות."

עומר החזיר. בן הסתכל שוב. על הפנים. על הידיים שנשמטות.

הוא לא אמר כלום. הוא החזיר לעומר את הטלפון, ואכל את השניצל שלו, כולו, ביסים גדולים, בלי להרים את הראש. אבל עומר, שהכיר את בן כבר שלושה שבועות ושלושה ימים, שם לב לדבר אחד. כל הארוחה, בן לא הסתכל לכיוון השולחן של הגרביים הרטובות אפילו פעם אחת.

וזה, אצל בן, היה תמיד הסימן שהוא חושב על משהו שם כל הזמן.

בחמש, בהרצאה על עננים, בן ישב בשורה האחרונה, ליד עומר, שתי שורות מאחורי דניאל. הוא לא הקשיב לנדב בכלל. הוא לא הסתכל על השמיים. הוא הסתכל, כל ההרצאה, על העורף של אחיו, כמו מי שמנסה לזכור משהו שראה פעם בסרטון, ומפחד לשכוח.

אף אחד לא שם לב לזה. חוץ משירה.

מה שקורה במחנה פרק 47: תודה, נדב - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין