דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 48: שירה מסתכלת

שירה ברק קראה, עד גיל שש עשרה, ארבע מאות ושלושים ספרים. היא ידעה את המספר המדויק, כי נדב ספר אותם בשבילה כל שנה, ביום ההולדת המשותף שלהם, כמתנה שהוא חשב שהיא מעריכה. היא לא העריכה. אבל היא שמרה את הרשימות. ברשימה האחרונה, נדב חילק את הספרים לפי סוגים: מאתיים ושנים עשר רומנים, תשעים ואחד ספרי מתח, ארבעים ספרי פנטזיה, ושלושה ספרי בישול, "שקראת רק בשביל העלילה". זה היה נכון. בספר הבישול השני היה טוויסט מצוין בפרק על הבצק.

שירה ברק קראה, עד גיל שש עשרה, ארבע מאות ושלושים ספרים. היא ידעה את המספר המדויק, כי נדב ספר אותם בשבילה כל שנה, ביום ההולדת המשותף שלהם, כמתנה שהוא חשב שהיא מעריכה. היא לא העריכה. אבל היא שמרה את הרשימות. ברשימה האחרונה, נדב חילק את הספרים לפי סוגים: מאתיים ושנים עשר רומנים, תשעים ואחד ספרי מתח, ארבעים ספרי פנטזיה, ושלושה ספרי בישול, "שקראת רק בשביל העלילה". זה היה נכון. בספר הבישול השני היה טוויסט מצוין בפרק על הבצק.

וארבע מאות ושלושים ספרים לימדו אותה דבר אחד, יותר מכל דבר אחר: האנשים הכי מעניינים בסיפור הם אף פעם לא אלה שצועקים. הם אלה שעומדים בצד. אלה שעושים משהו קטן, כשהם חושבים שאף אחד לא רואה. שמדביקים כבל לרצפה כדי שמישהו לא ימעד. שמשאירים בקבוק מים ליד עמוד. שהולכים אחרי מישהו, במרחק בטוח, כל הדרך עד הדלת, ואז מסתובבים וחוזרים לבד.

בספרים, זה תמיד הרמז. ובספרים, היא תמיד הבינה אותו לפני כולם.

במציאות זה לקח לה שלושה שבועות ושלושה ימים. היא לא הייתה גאה בזה.

* * *

ביום העשרים וארבעה, אחרי ההרצאה על עננים, שירה ישבה על המדרגות של אנפה, עם הספר שלה סגור על הברכיים, ועם הפתק הקטן ביד.

הפתק כבר היה מקומט מרוב שהיא פתחה וסגרה אותו. בראש היה כתוב, בכתב הקטן והחד שלה, דברים שלא מסתדרים. ומתחת, ארבעה סעיפים:

1. נדב צף.

זה הסתדר עכשיו. היא ידעה מי לימד אותו. היא ראתה, אתמול בכדורמים, איך דניאל הסתכל על השמיים כשהיא שאלה. אנשים שאין להם קשר לשום דבר לא מסתכלים על השמיים ככה.

2. דניאל מדביק כבלים.

החזרה לערב הכישרונות. בן נתקל בכבל של המיקרופון וכמעט נפל מהבמה, ואף אחד כמעט לא שם לב. ובשקיעה, כשכולם הלכו, דניאל כרע על הבמה עם גליל של סלוטייפ שחור, והדביק את הכבל לרצפה, חתיכה כל חצי מטר, כל הדרך עד הקצה. אף אחד לא ביקש ממנו. אף אחד לא ראה. חוץ ממנה, כי היא שכחה ספר מתחת לספסל.

3. בן נסע לבד באוטובוס כבר בכיתה ג'. (עומר סיפר, בגאווה.) אז למה דניאל מלווה אותו עם העיניים לכל מקום, כמו מישהו שמלווה ילד קטן בפעם הראשונה?

4. "אני לא צריך אותך." אנשים לא צועקים את זה למישהו שהם באמת לא צריכים. צועקים את זה למישהו שמפחדים שיתחילו להצטרך.

היא קראה את ארבעת הסעיפים, והוציאה עט מהתיק. עט אדום, לא האהוב עליה. את העט הכחול, האהוב עליה, ליהי נתנה לבן לפני יומיים, עם המדבקה, ובן עוד לא החזיר. היא רשמה לעצמה, בראש, לגבות.

ואז היא התחילה להיזכר ביום הזה. בכל היום הזה, מתחילתו.

* * *

בחמש וארבעים בבוקר, היא התעוררה כי ליהי דיברה מתוך שינה ("לא, לא, תווית אדומה, אמרתי אדומה"), ולא הצליחה להירדם שוב. היא קמה, ועמדה ליד החלון של אנפה, שפונה למגרש.

על המגרש היה בן. לבד. בועט בכדור לקיר של המחסן, שוב ושוב, באותו קצב, כמו שעון.

ועל הגבעה, מעל המגרש, בין עצי האקליפטוס, ישב דניאל.

הוא לא עשה כלום. הוא ישב עם הברכיים צמודות לחזה, עם קפוצ'ון, ועם כוס תה שלא שתה ממנה, והסתכל. כשבן הלך לשתות, דניאל ירד מהר, בצעדים שקטים, השאיר משהו ליד עמוד השער, ועלה בחזרה לפני שבן חזר. שירה צמצמה את העיניים. זה היה בקבוק מים. מלא. קר, לפי הטיפות שעליו.

בן חזר, וראה את הבקבוק, ועצר. הוא הסתכל מסביב. על המגרש הריק. על המחסן. על הגבעה. דניאל כבר שכב על הגב בין העצים, ונעלם בתוך הצל.

בן שתה מהבקבוק. כולו. ואז שם אותו בצד, בזהירות, כמו משהו ששומרים.

אז זה הוא, חשבה שירה. כל בוקר. כל בוקר, הבקבוק הזה.

היא ראתה את הבקבוק הזה כבר קודם. אתמול, ליד העמוד. ושלשום. היא חשבה שמישהו מהצוות שוכח בקבוקים על המגרש. היא חשבה שזה צירוף מקרים. ארבע מאות ושלושים ספרים, והיא חשבה שזה צירוף מקרים.

* * *

בשיעור שיט, אחרי ארוחת עשר, היא ראתה עוד.

היא ראתה את דניאל עובר ליד הסירה של בן, כשבן היה עסוק בלריב עם רועי על משוט, ומהדק לו את הקשר של המפרש. שלוש שניות. בלי לעצור. בלי שבן ישים לב. כמו מי שמתקן תמונה עקומה על קיר בבית של מישהו אחר.

בהפסקה, כשכולם יצאו מהמים, היא התיישבה ליד דניאל על המזח. הוא סחט מים מהחולצה, והסתכל, כמובן, על בן, שגרר את הסירה שלו לחוף, לבד, כי סירב לעזרה מעומר.

"תגיד," אמרה שירה, בקול הכי סתמי שהיה לה, הקול שבו היא שואלת את נדב מה השעה, "בן דומה לאמא שלכם או לאבא שלכם?"

דניאל קפא. זה היה קטן מאוד. חצי שנייה. היד שלו, שסחטה את החולצה, עצרה באמצע, ומים טפטפו ממנה על הקרשים, טיפ, טיפ, טיפ. ואז היא המשיכה לסחוט.

"הוא דומה לעצמו," אמר דניאל.

"זה לא תשובה."

"זאת התשובה היחידה שבן היה מסכים לה," אמר דניאל, וקם, והלך לעזור לקובי לקפל מפרש, אף שקובי לא ביקש עזרה, ולמרות שאף אחד לא קיפל מפרשים באמצע היום.

שירה נשארה לשבת על המזח. היא ידעה הרבה על תשובות. היא ידעה שהתשובות הכי מעניינות הן לא אלה שאנשים נותנים. הן החצי שנייה לפני.

ליהי צנחה לידה, רטובה ומרוצה, עם מכונת המדבקות בשקית. "על מה דיברתם?" שאלה.

"על גנטיקה," אמרה שירה.

"אוי, אני אוהבת גנטיקה," אמרה ליהי. "את יודעת שאני ואיתמר שנינו שונאים כוסברה? זה גנטי! הדפסתי לו מדבקה!"

היא ראתה את בן, אחר כך, על המים, עם אף אדום מהשמש. והיא ראתה את דניאל מסתכל על האף הזה, ומקמט את המצח, כמו מי שזוכר משהו שהוא שכח. ובצהריים, כשבן חזר לשפמנון להחליף חולצה, הייתה על המיטה שלו שפופרת קרם הגנה, מקדם חמישים, עם מדבקה של ליהי שעליה כתוב של אף אחד. שירה ראתה את ליהי מדפיסה את המדבקה הזאת. היא ראתה את דניאל מבקש אותה. בשקט, עם הגב לכולם.

היא ראתה את הכתף השמאלית של דניאל עולה, כשרועי אמר משהו לבן בתור לארוחת צהריים. הכתף השמאלית, תמיד השמאלית. התנועה שדניאל עושה כשהוא רוצה להגיד משהו, ומחליט לא להגיד.

והיא ראתה, בשולחן של שפמנון, את בן מסתכל בסרטון של עומר. שלוש שניות. ואז עוד פעם. היא ראתה את הפנים שלו כשעומר עצר את הסרטון. בן לא בכה. בן אף פעם לא בכה. אבל הפנים שלו עשו את מה שהפנים של אנשים עושות ממש לפני.

ובהרצאה על עננים, היא ראתה את בן יושב בשורה האחרונה, ומסתכל על העורף של דניאל כל ההרצאה. ולא על השמיים. אפילו לא פעם אחת. וזה היה מרשים, כי נדב הקרין על המסך ענן בצורה של אווזה, וכל המחנה, כולל זהבה, צעק "אדמירלית!"

* * *

שירה פתחה את הפתק, והתחילה לכתוב.

5. כרמלי. נבון.

היא הסתכלה על זה הרבה זמן. זה היה כל כך פשוט שהיא כעסה על עצמה. ביום השני, כשזהבה קראה בהגרלה "משפחת כרמלי-נבון", כל המחנה צחק כי זה נשמע כמו שם של משרד עורכי דין. אף אחד לא שאל למה לשני אחים יש שני שמות משפחה. כולם היו עסוקים מדי בלגלות שהם אחים.

היא לא שאלה גם. היא קראה אז את "ג'יין אייר".

6. "אמא שלי." דניאל אומר את זה בזמן עבר. בן אומר את זה בזמן הווה.

ביום של המטמון, דניאל אמר, בלי לשים לב, "אמא שלי הייתה אומרת שהכנרת זה ים שמתבייש". הייתה. וביום של השליחים, בן צעק לעומר, "אמא שלי תהרוג אותי אם אני אפסיד בזה". תהרוג. שני אחים. שתי אמהות. אחת בעבר, ואחת בהווה.

ופתאום הדבר הנוסף, שישב לה בראש כבר שבועיים, נפל למקום. היום ההוא, לפני ארבעה ימים, שבו דניאל נעלם עם שחר למזח, ולא הגיע לשום פעילות, ומאיה אמרה שהוא "עושה פרצופים". זה לא היה פרצוף. שירה זכרה את הפנים שלו, כשחזר בערב. היא ראתה פנים כאלה פעם אחת, אצל סבא שלה, ביום הזיכרון של סבתא.

היא כתבה, ומחקה, וכתבה שוב, ולא הוסיפה את זה כסעיף. יש דברים שלא שמים ברשימה. אבל היא ידעה.

7. דניאל בעט לנדב מתחת לשולחן. ונדב אכל רק חצי מאפה.

את הסעיף הזה היא כתבה עם חיוך קטן. נדב היה האח שלה. היא הכירה אותו ארבע דקות יותר מכל אחד אחר בעולם. היא ידעה שנדב לא היה כותב "מי שכותב על ההורים של מישהו אחר, צריך להתקשר להורים שלו". נדב היה כותב "לפי נתוני הלמ"ס". והשורה ההיא, "גם אני לא עשיתי את זה מספיק מהר", לא הייתה של נדב. נדב אף פעם לא היה איטי בשום דבר בחייו, חוץ משחייה.

זאת הייתה שורה של מישהו שהסתכל על ילד לבד, הרבה זמן, ולא ידע איך להתקרב.

* * *

"שירה?"

מאיה עמדה מתחת למדרגות, עם יובל ביד אחת ועם טלפון ביד השנייה. היא נראתה טוב יותר מאתמול. העיניים כבר לא היו נפוחות. אבל היה לה פרצוף מוזר, פרצוף של מישהי שמנסה לפתור משהו ולא מצליחה.

"נדב," אמרה מאיה. "הוא תמיד היה ככה? הוא כתב משהו… הוא כתב 'גם אני טעיתי בהרבה דברים'. על מה נדב טעה לגביי? אני בקושי דיברתי איתו כל הקיץ."

שירה סגרה את הפתק בתוך הספר, בתנועה טבעית, כמו שסוגרים סימנייה.

"נדב טועה בהרבה דברים," אמרה. "בעיקר כשהוא בטוח."

מאיה צחקה, אבל לא לגמרי. היא עמדה עוד רגע. "ודניאל?" שאלה פתאום, בקול שניסה להיות סתמי. "הוא היה איתו כשהוא כתב? ראית?"

שירה הסתכלה על החברה שלה. על מאיה, שהייתה כל כך בטוחה, כל כך הרבה זמן, כל כך בקול. שירה אהבה אותה. זה היה העניין. היא אהבה אותה מספיק כדי לדעת שמאיה לא תסלח לעצמה, כשהיא תגלה. ושהיא תגלה. כי ככה זה בספרים. ובמציאות, מתברר, גם.

"לא ראיתי," אמרה שירה. וזה היה נכון. היא לא ראתה. היא רק ידעה.

מאיה הנהנה, והלכה עם יובל לכיוון שחף. שירה הסתכלה אחריה.

אחר כך היא פתחה שוב את הספר, ושלפה את הפתק, וכתבה בתחתית, מתחת לשבעת הסעיפים, שורה אחת, וקו מתחתיה. לא סעיף. החלטה.

הערב אני שואלת.

ואז, כי היא הייתה שירה ברק, ובשום מצב לא הייתה מוותרת על פרק, היא פתחה את הספר במקום שבו עצרה, וקראה עוד פרק שלם, עד הסוף. כשסיימה, היא גילתה שהיא לא זוכרת ממנו אף מילה. זה קרה לה בפעם הראשונה בחיים.

מה שקורה במחנה פרק 48: שירה מסתכלת - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין