"פנס," אמרה אמי.
ליאו כבר החזיק אחד. ליאו תמיד החזיק אחד. הוא שלף אותו מהכיס, כמו קוסם ששולף ארנב, והדליק.
הם הזיזו את גוש הקטיפה האדום הצידה, לאט, כמו שמזיזים וילון של חלון כשמישהו ישן. וליאו האיר פנימה.
זה היה חריץ. צר, צר מאוד, ברוחב של יד, בין הצד הימני של הבמה לבין הקיר. והוא היה עמוק. עמוק כמו הבמה עצמה, עד הרצפה. ובתחתית, באור הפנס, משהו נצץ.
משהו כסוף. עם ידית אחת שבולטת למעלה, כמו אוזן. ועם סרט.
"הגביע!" צעקה חוטי, כל כך חזק, שמהחלון פלאפל קפץ באוויר.
"הגביע," לחש ליאו, והפנס רעד לו ביד. "הוא לא נגנב. הוא נפל."
בתוך דקה, כל בית הגבעה עמד סביב הבמה. בני, ועומר, ואליס ופני, ותום ומאיה, ואוליבר עם השלט מקופל מתחת ליד. כולם נדחקו, וכולם רצו להציץ, וכולם דיברו ביחד, עד שאמי הרימה יד. וכולם השתתקו.
"זה מה שקרה," אמרה אמי. היא פתחה את הפנקס, והצביעה על הבמה, כמו מורה ליד לוח.
"אתמול בלילה, הגביע עמד בקצה של הבמה. ממש בקצה. באמצע. נועם סגר את הווילון במשיכה אחת גדולה, מימין לשמאל. וויייש." היא הניפה יד. "בתחתית של הווילון, כמו בכל וילון של תיאטרון, תפורות משקולות. כדי שהוא ייפול יפה וישר. ראיתי אותן הבוקר. המשקולות פגעו בגביע, והוא נפל על הצד. זה הצל שתום ראה."
תום הנהן, בגאווה, ובהקלה. הוא לא ראה רוח. הוא ראה גביע.
"ובבוקר," המשיכה אמי, "הגברת כהן פתחה את הווילון. במשיכה אחת חזקה ימינה. והמשקולות, בתחתית, גררו איתן את הגביע השוכב. לאורך הקצה. ימינה." היא הצביעה על השריטה. "זאת השריטה. היא הולכת ימינה, כי הגביע נגרר ימינה. עד הסוף. ושם, בסוף, היה החריץ. והגביע נפל לתוכו. והווילון נאסף מעליו, והסתיר אותו. בדיוק כמו שתום אמר." היא חייכה אליו. "הווילון אכל אותו."
"אז אף אחד לא גנב," אמר עומר לאט, כאילו הוא צריך לשמוע את זה בקול כדי להאמין.
"אף אחד לא גנב," אמרה אמי. "הגנב הוא וילון."
בני לא אמר כלום. הוא הסתכל על החריץ, והפנים שלו היו אדומות. אבל לא מכעס.
"טוב," אמרה פני. "אז בואו נוציא אותו."
זה התברר כקשה יותר ממה שזה נשמע.
עומר ניסה ראשון. הוא שכב על הבמה, ותחב את היד לתוך החריץ, עד הכתף. היד שלו נעצרה באמצע הדרך. "עוד קצת," אמר, ונאנח. "עוד קצת…" ואז: "אני תקוע."
לקח לאליס ולפני שתי דקות ושלוש עצות סותרות לשחרר אותו.
בני ניסה שני, כי הידיים שלו ארוכות יותר. הוא הגיע רחוק יותר. הוא הגיע כמעט. האצבעות שלו נגעו בסרט, ודחפו אותו, והגביע החליק עוד קצת למטה, לפינה. "אוי," אמר בני. "עכשיו זה עוד יותר רחוק."
דוד הביא מטאטא. המטאטא היה עבה מדי. דוד הביא מקל של מגב. המקל נכנס, אבל לא היה לו במה לתפוס. זהבה הביאה מצקת ארוכה, את הכי ארוכה שלה, ואמרה "אני לא מוותרת על המלכה, אז זאת השנייה הכי טובה". המצקת הגיעה עד הגביע, ודפקה עליו, דינג, ולא יותר.
"צריך משהו שיתפוס את הידית," אמר ליאו. "משהו דק, וארוך, ושיכול להתכופף."
כולם הסתובבו, באותו רגע, אל אותה ילדה.
חוטי כבר ישבה על הבמה, עם החוט האדום שלה, ופתחה אותו מהכיס, מטר אחרי מטר. "קשר הדייג," היא אמרה, בלי להרים את הראש, והאצבעות שלה עפו. "לולאה שנסגרת כשמושכים. אבל רק כשמושכים. ככה היא לא תברח."
היא קשרה בקצה החוט לולאה, ובתוך הלולאה, בשביל משקל, קשרה את המחק של ליאו. "הוא יחזור," הבטיחה לליאו, שנראה מודאג. ואז היא שכבה על הבטן, ליד החריץ, והורידה את החוט פנימה, לאט, לאט.
"ליאו, תאיר. אמי, תגידי לי מה את רואה."
אמי הצמידה את העין לחריץ. "שמאלה. עוד. עוד קצת. עצרי. עכשיו למטה."
חוטי משכה. משהו נתפס. כולם עצרו את הנשימה. היא העלתה את החוט, לאט, סנטימטר אחרי סנטימטר.
זה היה גרב. גרב ירוקה, אחת, מאובקת מאוד.
"זאת שלי!" צעק עומר. "חיפשתי אותה שנה!"
חוטי הורידה את החוט שוב. הפעם היא העלתה כדור פינג־פונג. ואז סיכת שיער עם פרפר, ופני צרחה: "הסיכה שלי! מכיתה ב'!" ואז עיפרון ירוק, ואז פתק מקופל שאף אחד לא העז לפתוח, ואז כרית נפיחה, ורודה, שהשמיעה, כשחוטי לחצה עליה בטעות, רעש מאוד, מאוד לא מנומס.
כל האולם התפוצץ מצחוק. ואוליבר, בפנים הכי תמימות בעולם, הושיט יד. "את זה," אמר, "אני אקח. זה… מחקר מדעי."
"החריץ הזה," אמר ליאו, מוקסם, "הוא כמו הארמון של קוקו. רק בשביל חפצים."
"עוד חמש דקות לצהריים," הודיע אוליבר, עם השעון של ליאו ביד, בקול של שדרן כדורגל. "ארבע דקות וחמישים ותשע שניות. ארבע דקות וחמישים ושמונה…"
"אוליבר," אמרו חוטי, אמי וליאו ביחד.
"שותק," אמר אוליבר. ושתק בדיוק שלוש שניות. "אבל עכשיו כבר ארבע וחמישים."
מרחוק, מהמשרד של רותי, נשמע הטלפון מצלצל פעם אחת, ושותק.
בשתים־עשרה פחות חמש, חוטי הורידה את החוט בפעם התשיעית. הלולאה ירדה, ירדה, ונעצרה. אמי ראתה אותה נוגעת בידית. "עכשיו," לחשה. "רק לסגור."
חוטי משכה, עדין, עדין. הלולאה נסגרה על הידית. והחוט האדום נמתח.
"זה כבד," אמרה חוטי בין השיניים. "הוא כבד!"
בני נשכב לידה, ותפס גם הוא את החוט, מאחורי הידיים שלה, בלי למשוך חזק מדי. הם משכו ביחד. והגביע עלה. הוא נתקע רגע בקיר, ונקש, ואז עלה עוד. והידית הופיעה, ואחריה הסרט, ואחריו כל הגביע, מאובק, עם קורי עכביש על הצד, אבל שלם.
נועם, שעמד בצד, העביר יד על הפנים. "אני סגרתי את הווילון," אמר. "אני. עם הווווש הגדול שלי. כמו בתיאטרון." הוא נאנח. "מהיום, אני סוגר וילונות לאט. כמו בספרייה."
וליאו חיבק את הגביע, עם האבק ועם הקורים, ולא היה אכפת לו בכלל. דוד התכופף, והסתכל על הקורים מקרוב, ואז על הכובע שלו, איפה שמשה ישב. "זה לא שלו," הודיע ברצינות. "משה לא עובד במקומות חשוכים. הוא אוהב נוף."
בשתים־עשרה בדיוק, רותי נכנסה לאולם עם הטלפון ביד. היא ראתה את הגביע, ואת חוטי, ואת בני, ואת אוליבר עם הכרית הוורודה. והיא הורידה את הטלפון.
"טוב," אמרה. "אז אני לא צריכה להתקשר."
"כן צריך," אמר בני.
כולם הסתכלו עליו.
הוא קם מהרצפה, ניער את האבק מהחולצה, ונשם עמוק. "אני אמרתי שגלי גנבה," אמר. "מול כולם. בקול רם. היא לא שמעה, אבל אני אמרתי." הוא הסתכל על אמי. "זה נחשב, נכון? גם אם היא לא שמעה?"
"זה נחשב," אמרה אמי בשקט.
"אז אני רוצה לדבר איתה," אמר בני. "אני. לא את. אני."
רותי חייגה, והושיטה לו את הטלפון. וכל בית הגבעה ישב על הכיסאות באולם, ועשה את עצמו לא מקשיב, וכולם הקשיבו.
"גלי? זה בני. מבית הגבעה. זה שהרים את ליאו על הכתפיים." שקט. "כן. אז… הגביע נעלם הבוקר. ואני… אני אמרתי שאת לקחת אותו." שקט ארוך. בני נעשה אדום מהצוואר ועד האוזניים. "לא, לא לך. אמרתי לכולם. אבל זה לא היה נכון. הוא נפל מאחורי הווילון. וילון אכל אותו. זה סיפור ארוך." הוא בלע רוק. "אז סליחה. זהו. סליחה."
ואז הוא הקשיב הרבה זמן. והפנים שלו השתנו. מאדום, לפליאה, לחיוך קטן.
כשניתק, כולם שאלו ביחד: "מה היא אמרה?"
"היא אמרה שהיא עמדה ליד הווילון כל הערב," אמר בני, "כי היא ראתה שהגביע עומד קרוב מדי לקצה. והיא רצתה להגיד. אבל היא לא אמרה, כי היא חשבה שמי שמפסיד, לא נותן עצות." הוא הניח את הטלפון. "והיא אמרה שהיא לא כועסת. ושזאת ההתנצלות הראשונה שהיא קיבלה אי פעם מבית הגבעה. בעשר שנים."
"ומה עוד?" שאלה פני.
"והיא הציעה משחק חוזר," אמר בני. "ואני הצעתי פיקניק."
וכך, ביום שישי שאחרי, שני הבתים נפגשו על הגבעה שמאחורי הבית, עם שמיכות, ועם עוגיות בצורת סימני שאלה, ועם הלימונדה של זהבה. הם עשו חידון חוזר, אבל הפעם בקבוצות מעורבות: שני ילדים מבית הגבעה ושניים מבית האלונים בכל קבוצה. גלי וליאו היו באותה קבוצה, והם ענו ביחד על כל השאלות על חיות, והתווכחו עשר דקות אם עכבישים חכמים יותר מתמנונים. בני ועומר שיחקו כדורגל עם המדריך עם השפם, שהתברר כשוער מצוין. וסוכר אכל חצי מהעוגיות של בית האלונים, וכולם צחקו, כי אצלם אין פוני.
אחרי החידון, גלי התיישבה ליד אמי, על קצה השמיכה, עם כוס לימונדה. הן שתקו רגע, כמו שתי בלשיות שבודקות אחת את השנייה.
"איך ידעת?" שאלה גלי לבסוף. "שזה לא אני?"
"לא ידעתי," אמרה אמי. "בגלל זה לא אמרתי כלום. ראיתי שעלית למיניבוס עם ידיים ריקות. אבל זה עוד לא הוכחה. אז מדדנו."
גלי חייכה, והוציאה מהתיק מחברת קטנה, כחולה, מלאה תאריכים בכתב צפוף. "אני רושמת את כל התאריכים בעולם," אמרה. "את רושמת את כל הרמזים." היא הסתכלה על הפנקס של אמי, עם זכוכית המגדלת הרקומה. "אולי בשנה הבאה נעשה חידון על בלשיות."
"רק אם יש בו שאלה על עכבישים," אמרה אמי. וגלי צחקה, בפעם הראשונה, צחוק אמיתי, עם הראש לאחור.
בסוף היום, אף אחד לא זכר מי ניצח בחידון. אפילו ליאו, שזוכר הכול, לא זכר. והגביע הכסוף עמד כל היום באמצע השמיכה הגדולה, רחוק מאוד מכל קצה.
ביום ראשון, דוד הבריג קרש עץ בחריץ שליד הבמה, וסגר אותו. "שלושים סנטימטר," אמר, והחמיא לליאו. "שלושים שנה אני פה, ולא שמתי לב. עד שבא מישהו עם סרט מדידה." ליאו קיבל בחזרה את המחק שלו. עומר קיבל את הגרב. פני קיבלה את הסיכה. והפתק המקופל? אף אחד לא ידע של מי הוא, ולכן הוא נשאר אצל אמי, בתוך הפנקס, לתיק אחר, ליום אחר.
באותו ערב, אמי כתבה:
תיק מספר 17: הגביע שנעלם. נפתר. מי: וילון (עם משקולות). איך: נועם סגר, הגברת כהן פתחה, והחריץ בלע. מה למדתי: לפעמים הגנב הוא בכלל לא מישהו. ולפני שמאשימים, כדאי למדוד. ובני למד משהו גם: גם להגיד "סליחה" זה סוג של ניצחון.
היא סגרה את הפנקס, ושמעה את ליאו, מהאגף של הבנים, בקצה המסדרון, ממלמל "שבתאי, אורנוס, נפטון", מתוך הרגל.
והיא עוד לא ידעה שבבוקר, כשעומר יתקלח ראשון במקלחת של הבנים, והאדים יכסו את המראה, יופיעו עליה אותיות. אותיות אמיתיות, של אלף־בית אמיתי. אבל בסדר אחר לגמרי. ואף אחד לא יבין, אפילו לא ליאו, מה הן אומרות.