שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 34: הסל שנשאר

אחרי החיבוק, היה צריך לעשות משהו עם הידיים.

אחרי החיבוק, היה צריך לעשות משהו עם הידיים.

זו הייתה הבעיה של חיבוקים גדולים, חשבה נועה אחר כך. הם נגמרים, ואז כולם עומדים ולא יודעים לאן להסתכל. אדם ניקה את המשקפיים, למרות שלא הרכיב משקפיים, אז הוא בעצם רק שפשף את האף. אנה סידרה מפיות שכבר היו מסודרות. תומאס הסתכל על התקרה, כאילו היא צריכה תיקון. וקלרה קמה ואמרה שהיא מביאה קפה, ונשארה לעמוד במקום, כי לא רצתה לפספס כלום.

ובני התיישב בחזרה, ופתח שוב את הקופסה.

"אמרתי שאראה לכם את המעטפה אחר כך," הוא אמר. "אבל לפני המעטפה, יש עוד משהו. משהו שלא קשור לשום ראיה." הוא היסס. "זה קשור אלייך, אלה."

אלה, שישבה בקצה השולחן, עם הידיים משולבות, ועם הפנים של מי שעוד לא החליטה מה היא מרגישה, הרימה את הראש.

* * *

"אחרי הלילה ההוא," אמר בני, "הלכתי לחנות בפראג. אותה חנות. כדי להחזיר את הבגדים."

הוא דיבר לאט, כמו מי שהולך על קרח.

"אמרו לנו שאחת התינוקות… שהיא לא שרדה. אז חשבתי, אני אחזיר את הדברים שקניתי בשבילה. כי מה אני אעשה איתם? הוצאתי מהסל את כל הוורודים, בשביל נועה, ונשארו לי הצהובים. ונסעתי לפראג. ועמדתי מול החנות. והמוכרת, אותה מוכרת, ראתה אותי מהחלון, וזיהתה אותי, וחייכה, ונופפה." בני הסתכל על הידיים שלו. "ואני לא הצלחתי להיכנס. עמדתי שם עשרים דקות. ואחר כך הסתובבתי, והלכתי, ונסעתי בחזרה לבוסטון, עם כל הבגדים הצהובים במזוודה."

"ומה עשית איתם?" שאלה גרטה בשקט. גם היא כבר לא כתבה.

"שמרתי," אמר בני. "בארון. בקופסה. אחר כך העברתי דירה, והקופסה עברה איתי. ועוד פעם. ועוד פעם. שלוש דירות. ומעולם לא פתחתי אותה." הוא הכניס יד לקופסה. "חוץ מאתמול בלילה."

והוא הוציא משהו קטן, והניח אותו על השולחן, מול אלה.

* * *

זה היה זוג גרביים.

גרביים זעירות, קטנות כל כך, שהן נכנסו בכף היד של בני עם מקום לעוד שלוש כמותן. הן היו צהובות, בצבע של חמניות, עם פס לבן דק בקצה, ועם פרצוף קטן של ברווז רקום בצד, שאחת מעיניו כבר נפרמה. הן היו רכות, וישנות, וקצת מקומטות, כמו משהו ששכב הרבה זמן בחושך, וחיכה.

אלה הסתכלה על הגרביים.

היא לא נגעה בהן. היא רק הסתכלה. והפנים שלה, שתמיד, אבל תמיד, החזיקו את עצמן חזק, בכל מצב, בכל צרה, כשנפלה מעץ בגיל שבע ושברה את היד וצחקה על הרופא, כשגילתה שהיא מאומצת, כשראתה את העגלה הכחולה במספרה, הפנים האלה התחילו לזוז. קודם השפה התחתונה. אחר כך הסנטר. אחר כך העיניים, שהתמלאו לאט, כמו שתי כוסות מתחת לברז.

"קנית לי גרביים," היא אמרה, בקול שלא היה שלה. "לפני שבכלל ידעת שאני…"

"קניתי לך גרביים," אמר בני. "ושמרתי אותן שתים עשרה שנה. כי לא הייתי מסוגל לזרוק את הדבר היחיד שהיה לי ממך."

ואלה ברגר, שלא בוכה אף פעם, שאנה אמרה עליה שגם כתינוקת היא רק צרחה מכעס ולא מעצב, שליבי ניסתה שבוע שלם ללמד אותה לבכות בפקודה ונכשלה, אלה בכתה.

היא בכתה עם כל הגוף. עם הכתפיים, ועם הידיים שכיסו את הפנים, ועם הרגליים, שהנעל האדומה והנעל הירוקה שלהן בעטו קלות ברגל של הכיסא. היא בכתה כמו מישהי שאגרה דמעות שתים עשרה שנה, בתוך קופסה בארון, ועכשיו מישהו פתח את המכסה.

אנה קמה מיד. אבל תומאס הניח לה יד על הזרוע, ועצר אותה, בעדינות. כי נועה כבר הייתה שם. נועה כבר כרעה ליד הכיסא של אלה, וחיבקה אותה מהצד, בלי מילה, והחזיקה. ואחר כך שירה, מהצד השני. ואחר כך, אחרי רגע, אנה בכל זאת, מאחור, עם הסנטר על הראש של אלה. ולרגע אחד, בחדר האוכל של פנסיון "אמליה", היו שתי אמהות ואחות אחת סביב ילדה אחת, ואף אחת מהן לא ניסתה להיות היחידה. ובני, בצד השני של השולחן, הסתכל על זה, ולא אמר כלום. הוא רק הרים מהרצפה את אחת הגרביים, שנפלה, והניח אותה בחזרה על השולחן, ליד אחותה.

* * *

כשאלה נרגעה, היא לקחה את הגרביים. היא החזיקה אותן בכף היד, ונשמה עמוק, ואחר כך עשתה משהו שאף אחד לא ציפה לו.

היא קמה, ונעמדה, וניגבה את הפנים בשרוול, והסתכלה ישר על בני.

"הבטחתי," היא אמרה, בקול רועד, אבל ברור. "הבטחתי לנועה שאם אתה לא אשם, אני אהיה זאת שמתנצלת. בקול רם. מול כולם." היא לקחה נשימה. "אני הייתי זאת שחשדה בך ראשונה. אני הסתכלתי עליך כמו על פושע. אני אמרתי 'להתעמת'. וכל הזמן הזה, אתה שמרת לי גרביים." הקול שלה נשבר. "אני מצטערת, דוד בני. אני מצטערת מאוד."

"הוא גם הדוד שלך," אמרה נועה בשקט. "מסתבר."

אלה צחקה, דרך הדמעות. "מסתבר."

ואז כולם קמו.

ליבי קמה ראשונה, כי ליבי תמיד קמה ראשונה, והתנצלה בנאום של שלוש דקות, עם ידיים, עם הפסקות דרמטיות, ועם שתי ציטטות ממחזות, שאחת מהן, לפי גרטה, הייתה בכלל מפרסומת לשמפו. באמצע הנאום היא כרעה על ברך אחת, ובני, נבוך מאוד, ביקש ממנה לקום, כי "זה נראה כאילו את מציעה לי נישואים". ליבי ענתה שזה בדיוק העניין, שהתנצלות אמיתית צריכה להיראות כמו הצעת נישואים, ושאף אחד לא ישכנע אותה אחרת. ג'ס התנצלה במשפט אחד, מדויק, "אני מצטערת שהאמנתי לתוכנה יותר מאשר לאנשים", והושיטה לו יד, כמו בפגישה עסקית. גרטה התנצלה בגרמנית, ואחר כך באנגלית, ואחר כך פתחה את המחברת הירוקה, ומחקה בעט את השם של בני מרשימת החשודים, בקו ישר ועבה, והראתה לו, כדי שיראה שזה רשמי.

נועה לא התנצלה שוב. היא כבר התנצלה, לתוך המעיל. היא רק עמדה ליד אלה, והחזיקה לה את היד.

ואז הגיע תורו של לוקאס.

* * *

לוקאס קם לאט. הוא הלך אל הקופסה שלו, שלא הייתה קופסה, אלא תרמיל, ששכב על הרצפה ליד הכיסא שלו. הוא פתח אותו. והוציא ממנו, אחד אחרי השני, בטקסיות, ובפנים של מי שמוותר על משהו גדול, את כל השוקולד שלו.

היו שם שבע חפיסות. שתיים עם אגוזים, שתיים מריר, אחת עם קרמל, אחת לבנה, ואחת ענקית, באריזה זהובה, עם תמונה של מוצרט, שלוקאס קנה ביום הראשון בווינה, ושמר, ולא פתח, ושגרטה ידעה שהוא קורא לה, בלבו, "החפיסה הסופית".

הוא שם את כולן על השולחן, מול בני, בשורה, כמו מגדלים במשחק שחמט.

"זה בשבילך," הוא אמר. "פיצוי. על שאמרתי 'תינוקת'. ועל שהבאתי אוכל לפיקניק שהיה מלכודת."

בני הסתכל על השורה. אחר כך על לוקאס. אחר כך על החפיסה הזהובה, עם מוצרט.

"גם את מוצרט?" הוא שאל.

לוקאס בלע רוק. היה רגע ארוך מאוד, שבו אפשר היה לראות, ממש לראות, את הקרב שמתנהל בתוכו. "גם את מוצרט," הוא אמר לבסוף, בקול חנוק.

"לוקאס," לחשה גרטה, בגרמנית, בהתרגשות עמוקה. "זה הדבר הכי גדול שעשית בחיים."

"אני יודע," לחש לוקאס בחזרה. "אל תגידי לי. אני עוד יכול להתחרט."

בני צחק. הצחוק הגדול. הצחוק הרועש, שמגיע עד האוזניים, שאף אחד לא שמע מאז הגן. הוא צחק כל כך, שקלרה, בפינה, התחילה לצחוק גם היא, ואחר כך כולם. והוא לקח את החפיסה של מוצרט, ופתח אותה, ושבר אותה לשמונה עשר חלקים, וחילק לכולם. החלק הראשון והגדול ביותר, הוא נתן ללוקאס.

"פיצוי מקובל," הוא אמר. "בתנאי שאוכלים אותו ביחד."

* * *

"ועכשיו," אמר בני, כשכולם לעסו, והאווירה בחדר האוכל הייתה, לראשונה מזה ימים, כמעט רגילה, "המעטפה."

הוא הוציא את המעטפה החומה, העבה, מהבנק. והוא הניח אותה מול אלה, ליד הגרביים.

"תפתחי," הוא אמר.

אלה פתחה. בפנים היה פנקס קטן, כחול, של בנק. ומתחתיו, קשורות בגומייה, ערימה של מעטפות לבנות. מעטפות של כרטיסי ברכה. היא ספרה אותן. שתים עשרה.

"ביום שבו חזרתי לבוסטון," אמר בני, "פתחתי חשבון חיסכון. בשביל האחיינית השנייה שלי. זה היה מטופש. ידעתי שזה מטופש. אבל לא ידעתי מה עוד לעשות עם… עם זה." הוא נגע בחזה. "ובכל תשעה בפברואר, ביום ההולדת של נועה, אחרי שהייתי בעוגה ובנרות ובשירים, הלכתי הביתה, והפקדתי בחשבון סכום קטן. וכתבתי כרטיס. ושמתי אותו במגירה."

"שתים עשרה," אמרה אלה בלחש. "שתים עשרה כרטיסים."

"אחד לכל שנה," אמר בני. "כשגיליתי שאת חיה, ביקשתי מהבנק בבוסטון להעביר את הכול לסניף פה, בווינה. על השם שלך. ביום שהלכתי לבנק, וליבי צילמה אותי, קיבלתי את הפנקס." הוא חייך את החיוך הקטן, השקט, מהתמונה על המדרגות. "זה החיוך שתפסתם. זה לא היה חיוך של פושע. זה היה החיוך של מישהו שסוף סוף יכול לשלוח דואר."

אלה הוציאה את הכרטיס הראשון מהערימה. על המעטפה, בכתב היד העקום של בני, היה כתוב: "לאחיינית השנייה שלי. יום הולדת 1."

שירה, מהחלון, הסתכלה על אח שלה כאילו היא רואה אותו בפעם הראשונה. "אף פעם לא סיפרת לי," היא אמרה.

"היית בוכה כל תשעה בפברואר," אמר בני. "היה מספיק שאני בכיתי."

אלה הסתכלה על המעטפה בידיים שלה. ואחר כך, לאט, בזהירות, כאילו הנייר עלול להתפורר, היא פתחה אותה.

בפנים היה כרטיס פשוט, עם ציור של בלון אדום. ובפנים, בכתב היד העקום, היה כתוב:

"יום הולדת שמח, קטנה. היום אחותך אכלה עוגה עם הידיים, ומרחה שוקולד על הכלב של השכנים. כולם צחקו. אני צחקתי גם, ואחר כך חשבתי עלייך. אני לא יודע איפה את. אז קניתי לך בלון, ושחררתי אותו מהגג. אם הוא יגיע אלייך, תדעי שמישהו זוכר. ב'."

אלה קראה את זה פעמיים. אחר כך היא הסתכלה על בני. "הבלון," היא אמרה בקול חנוק. "הוא הגיע."

"לקח לו שתים עשרה שנה," אמר בני. "אבל הוא אף פעם לא היה טוב בכיוונים."

תום, שישב ליד, הציץ בערימה. "ולי אין כרטיסים?" הוא שאל, בעלבון קל.

"לך יש מגנטים," אמר בני. "ואתה לא חסר."

"לפעמים אני חסר," אמר תום. "כשכולם עסוקים בתאומות."

בני הסתכל עליו, ואחר כך הוציא מהכיס עט, ולקח מפית, וכתב עליה משהו, וקיפל אותה, ונתן לתום. תום פתח. היה כתוב: "לתום. שאף פעם לא חסר. גם כשכולם עסוקים." תום קיפל את המפית בחזרה, לאט, והכניס אותה לכיס, ולא אמר כלום עד סוף הארוחה, וזה היה, לפי שירה, שיא אישי.

את שאר הכרטיסים היא לא פתחה. עוד לא. היא רק החזיקה אותם, צמוד לחזה, כמו שמחזיקים חתול שעלול לקפוץ.

ובצד השני של השולחן, נועה הבינה, פתאום, שבכל יום הולדת שלה, כל שתים עשרה השנים, היה בעולם אדם אחד שזכר שהיא לא לבד.

החצי השני שלי פרק 34: הסל שנשאר - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין