בני הגיע בעשר בדיוק.
זה, כשלעצמו, היה כל כך מפתיע, שגברת פוגל הסתכלה על השעון שבלובי פעמיים, ואחר כך הקישה עליו עם האצבע, כדי לבדוק שהוא לא נעצר.
הוא נכנס עם הכובע הירוק על הראש, ועם קופסה בידיים. קופסת קרטון ישנה, מהסוג שמעבירים בה דירה, עם פינות מעוכות, ועם כיתוב בטוש שחור, שכמעט נמחק: "בני – מסמכים – לא לזרוק!!!". שלושה סימני קריאה. מישהו, פעם, כמעט זרק.
וקלרה הלכה לידו. היא לא החזיקה לו את השרוול, הפעם. אבל היא הלכה מספיק קרוב, כדי שתוכל. כשנכנסו לחדר האוכל, היא התיישבה בצד, עם סינר, כאילו באה במקרה מהמטבחון, ולא הורידה ממנו את העיניים.
חדר האוכל היה מלא. כולם היו שם. ששת הילדים, ותום, משני צדי שולחן ארוך אחד. שירה ואדם, ואנה ותומאס, בצד, ליד החלון. גרטה עם המחברת הירוקה פתוחה. ג'ס עם התיקייה הכחולה, שהיא החזיקה עכשיו כמו מישהי שמחזיקה משהו שהיא מתביישת בו. ליבי בלי טלפון. ולוקאס, שבפעם הראשונה בהיסטוריה לא הביא אוכל.
נועה ישבה באמצע. היא הסתכלה על בני, כשנכנס, והוא הסתכל עליה. ואף אחד מהם לא ידע מה לעשות עם הפנים.
בני הניח את הקופסה על השולחן. הוא הוריד את הכובע, והניח אותו ליד הקופסה. אחר כך הוא התיישב מול הילדים, ושילב ידיים.
"אתמול," הוא אמר, "הראיתם לי שישה דברים. אז היום אני אראה לכם שישה דברים. ואני מבקש מכם רק מה שנועה ביקשה ממני. שתסתכלו על כולם. עד הסוף."
נועה הנהנה. הגרון שלה היה סגור מדי בשביל מילים.
בני פתח את הקופסה.
* * *
"נתחיל בכסף," אמר בני, "כי זה הכי מביך."
הוא הוציא מהקופסה מעטפה צהובה ישנה, ומתוכה דף עבה, עם חותמת של עורך דין, ועם כתב יד מסולסל של מכונת כתיבה. הוא החליק אותו על השולחן אל ג'ס.
"צוואה," קראה ג'ס, לאט. "של… יוסף קפלן."
"סבא יוסל," אמר בני, ושירה, מהחלון, השמיעה קול קטן. "הסבא שלי. ושלך, שירה. הוא נפטר באביב שאחרי הלידה. את היית אז…" הוא היסס. "את לא היית במצב לבוא להלוויה. אני מבין את זה. אף אחד לא כעס."
"זה לא תשובה," אמרה אלה בשקט. לא בכעס. כמו בלשית.
"לא," הסכים בני. "תקראי את הסעיף השלישי, ג'ס."
ג'ס קראה. "'את כל חסכונותיי אני מוריש לנכדי, בנימין קפלן, שבא לבקר אותי בבית האבות כל יום שלישי במשך שש שנים, ושיחק איתי שש־בש, והפסיד בכוונה, ולא חשב שאני שם לב. שמתי לב. תשתמש בזה כדי ללכת לאיבוד בדרך שלך.'"
השקט שהשתרר היה שקט אחר מזה שבגן. שקט רך.
"הוא השאיר לי הכול," אמר בני, והסתכל על שירה. "רק לי. ואת לא קיבלת כלום. ואת היית אז… איפה שהיית. ואני לא יכולתי להגיד לך, 'סבא אהב אותי יותר'. זה לא היה נכון. הוא פשוט ראה אותי יותר. כי אני הייתי שם, ואת היית בווינה." הוא משך בכתפיים. "אז אמרתי 'לוטו'. ואחר כך כולם צחקו. ואחר כך כבר לא ידעתי איך להפסיק."
שירה הניחה יד על הפה. אדם הניח יד על הכתף שלה.
ואחר כך שירה קמה, וחצתה את החדר, ונעמדה מול אח שלה, ונתנה לו מכה קטנה על הזרוע. לא חזקה. מכה של אחות.
"טיפש," היא אמרה. "שתים עשרה שנה. שתים עשרה שנה אני צוחקת על הלוטו שלך."
"זה היה התפקיד שלך," אמר בני. "לצחוק. אני לא רציתי לקחת לך גם את זה."
שירה הסתכלה עליו עוד רגע, ואחר כך חזרה לחלון, וניגבה את העיניים בשרוול של אדם, כי הוא היה הכי קרוב.
ונועה נזכרה בכל הפעמים, בכל ארוחות החג, שבהן בני אמר "לוטו!", וצחק, ואחר כך הסתכל רגע על הצלחת. עכשיו היא ידעה על מה הוא חשב. על סבא יוסל. על שש־בש. על הפסד בכוונה.
* * *
"שתיים," אמר בני. "החתימה."
הוא הוציא מהקופסה דרכון ישן, פג תוקף, עם פינה חתוכה, ופתח אותו בעמוד האחרון. אחר כך הוא הוציא צ'קים מבוטלים, וחוזה שכירות, ותעודת ביטוח. מכל אחד מהם, הוא הצביע על החתימה.
"גרטה," הוא אמר. "את הכי טובה פה בפרטים. תסתכלי."
גרטה קירבה את הדרכון לפנים. אחר כך את הצ'ק. אחר כך את הטופס מהלוח, שג'ס הוציאה מהתיקייה. היא הסתכלה הרבה זמן. ואחר כך היא הרימה את הראש, והעיניים שלה, מאחורי המשקפיים, היו גדולות מאוד.
"יש לולאה," היא אמרה.
"מה?" שאלה ליבי.
"בחתימה האמיתית," אמרה גרטה, והצביעה. "בכל החתימות על מסמכים רשמיים. בפינה של ה־B, למעלה, יש לולאה קטנה. כמו לאסו. בדרכון, בצ'קים, בחוזה. בכולם." היא הצביעה על הטופס. "ופה אין. פה ה־B עגולה וחלקה. בדיוק כמו בגלויות."
"בגלויות אני מצייר," אמר בני בשקט. "שם זה ציור. ב' מהירה, עם קו. 'הדרך שהלכתי עד אלייך.' אבל על מסמך רשמי, מאז שאני בן שש עשרה, אני חותם עם לולאה. כי ככה המורה שלי לחשבון אמרה שחותמים אנשים רציניים, ואני רציתי מאוד להיות רציני." הוא חייך חיוך קטן. "זה אף פעם לא הצליח. אבל הלולאה נשארה."
ג'ס פתחה את המחשב, בלי מילה, והכניסה את החתימה מהדרכון לתוכנה, מול החתימה מהטופס. הטבעת הסתובבה. הפעם, המספר היה אדום.
"שלושים ואחד אחוז," אמרה ג'ס. ואחר כך, בקול נמוך יותר: "מי שזייף את זה, זייף את הגלויה. לא את בני."
* * *
"שלוש," אמר בני. "הסל."
והוא הוציא את התמונה מהמסדרון, זאת שבה הוא רטוב וצעיר, ושם אותה על השולחן. ואחר כך הוא הוציא מהקופסה עוד תמונה. תמונה שאף אחד לא ראה. היא צולמה כנראה באותו לילה, באותו מסדרון, רק דקה אחר כך. בני עמד בה ליד הקיר, והמכסה של הסל היה פתוח. והסל היה מלא בגדים.
בגדי תינוקות. ערימה. כובעים קטנטנים, וגרביים, ובגדי גוף, ושמיכות, ושני דובים. והכול היה זוגות. אחד ורוד, ואחד צהוב. אחד ורוד, ואחד צהוב. כמו שתי תינוקות.
"נכנסתי לחנות בפראג," אמר בני, "כשאדם התקשר מהמונית ואמר 'שתיים'. בעשר בלילה. הם כבר סגרו. דפקתי על הזכוכית עד שהמוכרת פתחה, כדי שאפסיק לדפוק. קניתי שניים מכל דבר. כי אמרו לי שאני הולך להיות דוד פעמיים." הוא נגע בתמונה. "את הסל קניתי בתחנת דלק בדרך. לא היה לי איפה לשים את כל זה. זה היה הסל היחיד שהיה להם. פיקניק."
לוקאס הסתכל על התמונה, והוריד את הראש. "סליחה," הוא אמר. "על מה שאמרתי. על התינוקת."
"זה בסדר, קיפוד," אמר בני. "זה היה בדיוק הגודל." ולוקאס, למרות הכול, חייך.
* * *
"ארבע," אמר בני. "הכובע."
הוא הרים את הכובע הירוק מהשולחן, וסובב אותו בידיים, והראה להם את הצד הפנימי. על הסרט, בפנים, היה תפור תווית קטנה, ישנה, בכתב מוזהב: "כובעי הופר – אינסברוק". ומתחת לתווית, בטוש, בכתב היד העקום של בני, היה כתוב תאריך.
גרטה קראה אותו בקול. ואחר כך ספרה, שוב, על האצבעות.
"שנה וחצי," היא אמרה. "שנה וחצי אחרי הלידה."
"הטיול הראשון של 'אבודים ומאושרים'," אמר בני. "קבוצה של שתים עשרה פנסיונרים מאוהיו. איבדתי אותם באינסברוק, כמובן. מצאתי אותם בחנות כובעים. היה שם שלט של עז. קניתי את הכובע כדי לחגוג שמצאתי אותם." הוא הניח אותו בחזרה. "מאז אני לא מוריד אותו."
"אבל רוזי," אמרה אלה. "רוזי אמרה שבחורף של השלג הגדול. כשהכלב היה גור."
"אז זה לא היה הכובע שלי," אמר בני. "בחורף ההוא היה לי כובע צמר כתום, עם פונפון, שאמא שלנו סרגה. שירה, את זוכרת?"
"נוראי," אמרה שירה, וצחקה פתאום דרך הדמעות. "הוא היה נוראי. נראית בו כמו גזר."
"נראיתי בו כמו גזר," הסכים בני. "ובכובעי מטיילים ירוקים, עם נוצה, אלה מאוסטריה הולכים בכל מקום. רוזי ראתה מישהו. הוא פשוט לא היה אני."
"יש לך אותו עדיין?" שאל תום מיד, בעיניים בורקות. "את הגזר?"
"בבוסטון," אמר בני. "בקופסה. כתוב עליה 'לא לזרוק', עם שלושה סימני קריאה."
"אני רוצה אותו," אמר תום. "בשביל האוסף."
"זה לא מגנט, תום."
"עוד לא," אמר תום, ונשמע כמו מישהו שכבר יש לו תוכנית.
אף אחד לא אמר עוד כלום. אבל גרטה, בפינה, כתבה במחברת, באותיות גדולות: "מישהו אחר עם כובע. מי?"
* * *
"חמש ושש," אמר בני, "זה היומן והמעטפה. את היומן אני לא יכול להסביר, כי באמת הייתי שם. בשלוש ועשרים. נכנסתי לחדר עם הסל, אף אחד לא אמר לי שאסור, ושירה ישנה, ואדם בכה, ואני חיבקתי אותו, ויצאתי. זה הכול." הוא הסתכל על המעטפה החומה, שעדיין הייתה סגורה, בתוך הקופסה. "ואת המעטפה… את המעטפה אני אראה לכם אחר כך. היא לא ראיה. היא משהו אחר."
והוא סגר את הקופסה.
חדר האוכל היה שקט. נועה הסתכלה על השולחן. על הצוואה, והדרכון, והתמונה עם הבגדים, והכובע עם התווית. והיא הסתכלה על הלוח, שג'ס הורידה מהקיר בבוקר והביאה, מגולגל, לחדר האוכל. על השמש האדומה, עם כל הקרניים.
וכל קרן, אחת אחרי השנייה, נשברה.
"זה היה מושלם מדי," אמרה ג'ס לבסוף, בשקט. "אמרתי את זה. זה היה פאזל שכל החלקים שלו הגיעו בסדר הנכון. כי מישהו סידר אותם."
"כל ראיה הייתה אמיתית חלקית," אמרה גרטה, לאט, כמו מי שמבינה משהו תוך כדי שהיא אומרת אותו. "בני באמת היה ביומן. באמת היה לו כסף. באמת היה סל. באמת יש כובע. ומישהו לקח כל דבר אמיתי, והוסיף לו קצת שקר. כוכבית. חתימה בלי לולאה. כובע שאולי היה של מישהו אחר." היא סגרה את המחברת. "זה הכי מסוכן. שקר עם קצת אמת בפנים. הוא נראה בדיוק כמו אמת."
אדם, מהחלון, הנהן לאט. "כמו גשר עם בורג אחד רקוב," הוא אמר. בלי בדיחה, הפעם. "מבחוץ הוא נראה מושלם. כולם עוברים עליו. ורק מי שיורד מתחת ומסתכל מקרוב רואה איפה הבעיה."
נועה הרימה את העיניים אל בני.
היא חיכתה כל הלילה לרגע הזה. היא תכננה מה תגיד. היא כתבה רשימה. אבל עכשיו, כמו בגן, שום מילה לא באה.
אז היא קמה. היא הקיפה את השולחן הארוך, לאט, בלי להסתכל על אף אחד, ועמדה מול בני. והוא קם גם הוא.
והיא חיבקה אותו. חזק. עם הפנים בתוך המעיל הכחול, שהריח כמו מפות ישנות וכמו מסטיק מנטה. והוא חיבק אותה בחזרה, והניח את הסנטר על הראש שלה, כמו שעשה כשהייתה בת שש, אחרי ההצגה, אחרי שעמדה עשרים דקות בלי לזוז, עץ.
"סליחה," היא אמרה לתוך המעיל. "סליחה, סליחה, סליחה."
"אני יודע, נועה'לה," אמר בני, והקול שלו היה רטוב. "אני יודע."