אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 33: הגביע שנעלם

עשר שנים ברציפות, בית האלונים ניצח בחידון.

עשר שנים ברציפות, בית האלונים ניצח בחידון.

כל שנה, בתחילת הקיץ, שני הבתים נפגשו. פעם אצלם, ופעם אצלנו. ארבעה ילדים מכל בית עלו לבמה, ישבו מאחורי שולחן ארוך, וענו על שאלות. על מדע, ועל היסטוריה, ועל חיות, ועל ספורט, ועל "הכול ביחד". והבית שניצח לקח הביתה את הגביע. גביע כסוף, גבוה, עם שתי ידיות כמו אוזניים, ועם סרט כסוף קשור על אחת מהן. ועשר שנים, הגביע הזה עמד על מדף בבית האלונים, ולא זז.

"השנה," אמרה פני בארוחת הערב, ודפקה על השולחן, "השנה הגביע שלנו."

"השנה הגביע שלנו," חזרה אליס, ודפקה חזק יותר.

"השנה יש לנו את ליאו," אמר בני, והניח יד על הכתף של ליאו, כמו מאמן שמניח יד על הכתף של כוכב. וליאו, שבדיוק לעס, נחנק קצת.

הנבחרת של בית הגבעה הייתה: אליס ופני, הקפטניות, כי אף אחד לא העז להגיד להן לא. בני, בשביל שאלות הספורט. וליאו, בשביל כל השאר. ואמי? אמי לא רצתה לעלות לבמה. היא העדיפה לשבת בשורה הראשונה, עם הפנקס, ולראות הכול. "בלשית לא צריכה לענות על שאלות," היא אמרה. "בלשית צריכה לשאול אותן."

שלושה שבועות ליאו התאמן. הוא קרא את האנציקלופדיה מתחת לשמיכה עם פנס. הוא ביקש מנועם לשאול אותו שאלות בארוחת הבוקר, בצהריים, ובערב. הוא שינן את כל הבירות של אירופה, ואת כל כוכבי הלכת, ואת השמות של כל העצמות ביד. בלילה, אמר עומר, הוא מלמל בשינה "שבתאי, אורנוס, נפטון".

ובערב החידון, האולם של בית הגבעה היה מלא עד הקירות.

האולם היה חדר ארוך, עם שורות של כיסאות ועם במה מעץ בקצה, גבוהה כמו השולחן בחדר האוכל, עם וילון קטיפה אדום וכבד, שנסגר מצד לצד. שירה תלתה שרשראות של נורות קטנות. זהבה הכינה עוגיות בצורת סימני שאלה. ואוליבר הכין שלט ענק, כתום, שעליו היה כתוב: בית הגבעה – הפעם זה אישי!

בשש וחצי, הגיע המיניבוס של בית האלונים. מתוכו ירדו שנים־עשר ילדים, ומדריך עם שפם, ונבחרת של ארבעה. בראש הנבחרת הלכה ילדה גבוהה עם קוקו הדוק ועם משקפיים, שקראו לה גלי. היא החזיקה בשתי ידיים את הגביע הכסוף, כי ככה עושים: הגביע נוסע עם המנצחים. היא עברה ליד אמי, והסתכלה על השלט הכתום, וחייכה חיוך קטן, בטוח. "נתראה בשנה הבאה," אמרה. "אצלנו."

"היא מעצבנת," לחשה חוטי.

"היא בטוחה בעצמה," אמרה אמי, ורשמה בפנקס: גלי – קפטנית בית האלונים. מחזיקה את הגביע כמו שמחזיקים תינוק.

הגברת כהן לקחה את הגביע מגלי, בטקס, והניחה אותו על הבמה, ממש בקצה, באמצע, כדי שכולם יראו. הגביע עמד שם, מבריק באור הנורות, ושתי הנבחרות ישבו מאחוריו, משני צדי השולחן הארוך.

ואז התחיל החידון.

זה היה החידון הכי מותח שהיה בבית הגבעה אי פעם. בית האלונים הוביל בסיבוב הראשון, על היסטוריה, כי גלי ידעה כל תאריך בעולם. בית הגבעה השווה בסיבוב השני, על ספורט, כי בני ידע מי הבקיע בכל גמר מאז שנולד. בסיבוב השלישי, על חיות, ליאו ענה על שש שאלות ברציפות, כולל "מה אוכלים קיפודים", ואז הוסיף "וגם חלזונות, ולפעמים גזר, אבל רק בטעות", וכל בית הגבעה התפוצץ מצחוק ומחא כפיים, ובית האלונים לא הבין למה. בסיבוב הרביעי, על מדע, גלי ענתה על השאלה הכי קשה, על החשמל, ובית האלונים חזר להוביל בנקודה.

ואז הגיעה השאלה האחרונה. שאלת הזהב. מי שעונה, מנצח.

המדריך עם השפם, שהיה גם השופט, פתח פתק, והקריא לאט: "כמה רגליים יש לעכביש?"

גלי לחצה על הפעמון ראשונה. "שש," אמרה מהר.

"לא נכון," אמר השופט.

כל האולם עצר את הנשימה. ליאו לחץ על הפעמון. ידו רעדה.

"שמונה," אמר. ואחרי רגע הוסיף, בקול שקט: "לחרקים יש שש. לעכבישים יש שמונה. עכבישים הם לא חרקים." הוא הסתכל על השורה האחורית, איפה שדוד ישב, ומשה העכביש ישב לו על הכובע. "וגם, למשה יש שמונה. בדקתי. פעמיים."

"נכון!" צעק השופט.

והאולם התפוצץ.

אוליבר קפץ על הכיסא ונופף בשלט. אליס ופני חיבקו את ליאו משני הצדדים, כל כך חזק, שהמשקפיים שלו עפו. בני הרים אותו על הכתפיים. זהבה צעקה "ידעתי!" עם המלכה ביד, למרות שאף אחד לא שאל אותה כלום. תום ומאיה רקדו במעבר. ודוד הוריד את משה מהכובע, והרים אותו באוויר, כמו גביע קטן עם שמונה רגליים.

הגברת כהן עלתה לבמה, הרימה את הגביע הכסוף, והגישה אותו לליאו. וליאו, עם המשקפיים עקומים על האף, הרים את הגביע מעל הראש. והאולם צעק כל כך חזק, שקוקו קרא מהלול, בלי פעמון, בפעם השנייה החודש.

ורק אמי, בשורה הראשונה, ראתה את גלי. היא עמדה בצד הבמה, ליד הווילון, עם הידיים לאורך הגוף, ועם עיניים מבריקות מדי. ולרגע, היא נראתה לא כמו קפטנית. היא נראתה כמו ילדה בת אחת־עשרה שהפסידה.

אחר כך הייתה מסיבה. עם העוגיות של זהבה, ומיץ, ומוזיקה מהגיטרה של שירה. הגביע הוחזר לבמה, לקצה, לאמצע, "כדי שכולם יוכלו להצטלם איתו", אמרה הגברת כהן. וכולם הצטלמו איתו. אפילו סוכר, דרך החלון, הצליח להכניס את האף לתמונה אחת.

בתשע, בית האלונים עלה למיניבוס. גלי עלתה אחרונה. היא עצרה במדרגה של המיניבוס, הסתובבה, והסתכלה על האולם, על הבמה, על הגביע. "בשנה הבאה," אמרה. אבל הפעם, זה לא נשמע כמו איום. זה נשמע עצוב.

ואחר כך, כולם הלכו לישון. נועם נשאר אחרון באולם. הוא כיבה את הנורות. ואז, כי הבמה הייתה מלאה בכוסות ובפירורים ובשלט של אוליבר, הוא סגר את הווילון האדום, הכבד, במשיכה אחת גדולה, מימין לשמאל, עם רעש של "ווווש", כמו בתיאטרון. "את הבלגן נסדר מחר," אמר לעצמו, ונעל את האולם.

ובבוקר, כשהגברת כהן פתחה את הווילון, במשיכה אחת חזקה ימינה, עד הסוף, הגביע לא היה שם.

לא בקצה. לא באמצע. לא על השולחן הארוך. לא מתחת לכיסאות. הבמה הייתה מלאה בכוסות ובפירורים, והשלט של אוליבר שכב על הרצפה. אבל הגביע הכסוף, עם שתי הידיות ועם הסרט, נעלם.

"בית האלונים," אמר בני מיד. הוא עמד בפתח של האולם, עם אגרופים קמוצים. "ברור. הם לקחו אותו. גלי לקחה אותו. ראיתי אותה עומדת ליד הבמה. ליד הווילון. היא לא הסירה ממנו את העיניים כל הערב."

"היא עלתה אחרונה למיניבוס," אמרה פני. "ראיתי. היא עצרה והסתכלה על הבמה."

"גנבים," אמר עומר. "הם לא יודעים להפסיד."

"אז ניסע אליהם," אמר בני. "עכשיו. כולנו. וניקח אותו בחזרה."

"אף אחד לא נוסע לשום מקום," אמרה רותי, אבל גם היא נראתה מודאגת מאוד. היא כבר החזיקה את הטלפון ביד. "אני אתקשר למנהל של בית האלונים. ונבין מה קרה."

"רגע," אמרה אמי.

כולם הסתכלו עליה. בני פתח את הפה, וסגר אותו.

"לא מאשימים בלי הוכחה," אמרה אמי. "ולא מתקשרים להאשים בלי הוכחה. אם נתקשר ונגיד 'גנבתם', ומתברר שהם לא גנבו, הם ישנאו אותנו לתמיד. ובצדק." היא הסתכלה על רותי. "תני לנו עד הצהריים. בבקשה."

רותי הסתכלה עליה, ואז על בני, ואז על הטלפון. ולגמה מהקפה. "עד הצהריים," אמרה. "ולא דקה אחרי."

בני עמד עוד רגע בפתח, עם האגרופים. ואז הוא בעט בכיסא, לא חזק, והתיישב עליו, עם הראש בידיים. אמי התיישבה לידו.

"אף פעם לא ניצחתי בכלום," אמר בני בשקט, בלי להרים את הראש. "לא בכדורגל, עד הגמר ההוא. לא בתעודה. לא בכלום. ואתמול, כשהרמתי את ליאו על הכתפיים, הרגשתי שגם אני ניצחתי. בפעם הראשונה." הוא נשם עמוק. "ועכשיו לקחו את זה."

"עוד לא יודעים מי לקח," אמרה אמי. "ואם לקחו את הגביע, לא לקחו את הניצחון. ליאו ענה 'שמונה'. כולם שמעו. זה כבר קרה, ואי אפשר לגנוב את זה."

בני הרים את הראש, והסתכל עליה. ואחרי רגע, הוא הנהן. והאגרופים שלו נפתחו.

אמי, חוטי וליאו עלו לבמה. אמי פתחה את הפנקס, וקראה מה שרשמה אתמול. הגביע – על הבמה, בקצה, באמצע. גלי – ליד הווילון. בתשע – מיניבוס. נועם – אחרון באולם. סגר את הווילון.

"מה אנחנו יודעים בטוח?" שאלה. "לא מה שבני חושב. מה שאנחנו יודעים."

"שבתשע הגביע עוד היה פה," אמר ליאו. "כי בתשע פחות רבע הצטלמתי איתו. בפעם השביעית."

"ושבתשע בית האלונים יצא," אמרה חוטי. "וגלי עלתה למיניבוס. עם הידיים ריקות. ראיתי. היא החזיקה את המעקה בשתי ידיים."

אמי רשמה: גלי – ידיים ריקות על המעקה. והיא הוסיפה סימן שאלה קטן ליד השם של גלי. ואז מחקה אותו.

הם חיפשו על הבמה. וחוטי, שזחלה על הברכיים לאורך הקצה, מצאה את הרמז הראשון. בקצה של הבמה, בדיוק באמצע, איפה שעמד הגביע, הייתה שריטה. שריטה טרייה, בהירה, בעץ הכהה. היא לא הלכה ישר קדימה. היא הלכה הצידה. ימינה. כאילו משהו כבד ומתכתי נגרר לאורך הקצה.

"מישהו גרר אותו," אמרה חוטי.

"או משהו," אמרה אמי.

ואז תום, שעמד בפתח עם מאיה, אמר משהו בקול קטן. "הווילון אכל משהו."

כולם הסתובבו.

"אתמול," אמר תום, והסמיק. "חזרתי לקחת את הדינוזאור שלי, ששכחתי מתחת לכיסא. ונועם סגר את הווילון, ווווש. וראיתי צל. משהו נפל. ואז הווילון אכל אותו." הוא בלע רוק. "חשבתי שזאת רוח. אז ברחתי."

אמי רשמה כל מילה. תום – ראה צל נופל כשהווילון נסגר. "הווילון אכל אותו."

"ליאו," אמרה. "אני צריכה שתמדוד."

"מה למדוד?"

"הכול," אמרה אמי. "את האולם. את הבמה. כל דבר. אני רוצה מפה."

ליאו לא היה צריך שיגידו לו פעמיים. הוא שלף את סרט המדידה, ואת המחברת, ובמשך שעה שלמה, הוא מדד. את האורך של האולם, ואת הרוחב שלו, מקיר לקיר. את הבמה, מצד לצד, לאורך הקצה הקדמי. את הגובה שלה. את הווילון. הוא ספר אריחים. הוא שרטט. הוא מחק. הוא שרטט שוב. חוטי החזיקה לו את הקצה של הסרט, ושאלה כל שתי דקות אם הוא כבר סיים.

בשתים־עשרה פחות רבע, הוא עמד באמצע האולם, עם המחברת ביד, והסתכל על השרטוט שלו בפנים חיוורות.

"משהו לא מסתדר," אמר.

"מה?"

"האולם, מקיר לקיר, רחב שמונה מטרים ושלושים סנטימטר. מדדתי שלוש פעמים." הוא הצביע על הבמה. "והבמה, מצד לצד, רחבה שמונה מטרים בדיוק. גם את זה מדדתי שלוש פעמים."

"אז?" שאלה חוטי.

"אז הבמה צמודה לקיר השמאלי," אמר ליאו לאט, "ולקיר הימני היא לא מגיעה. חסרים שלושים סנטימטר." הוא הרים את הראש. "איפה שלושים הסנטימטרים?"

הם הסתכלו ימינה. בצד הימני של הבמה, איפה שהווילון האדום והכבד נאסף כשפותחים אותו, עמד גוש עבה של קטיפה, מקופל, מהתקרה ועד הרצפה. ומאחוריו, אמי ראתה עכשיו, בפעם הראשונה, היה חושך. חושך צר, וגבוה, ושחור. כמו פה פתוח.

אמי הבלשית פרק 33: הגביע שנעלם - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין