במשך שלוש שניות, אף אחד בחדר האוכל לא זז.
ואז כולם זזו בבת אחת. בני קפץ מהכיסא והפיל צלחת. שירה רצה לחדר שבע. נועם רץ לשער. זהבה אמרה "אוי, אוי, אוי" ושמה את הסכין של העוגה בכיס של הסינר, בלי שום סיבה. ונועה נעמדה, חיוורת, עם היד על הכפתור השלישי של המעיל, ולא אמרה כלום, כי מי שעובדת שנים כאחות יודעת שבבהלה הדבר הראשון שצריך זה לנשום.
גברת כהן הרימה יד. "רגע," היא אמרה, בקול של מנהלת. וכולם נעצרו. "אנחנו לא רצים לכל הכיוונים כמו תרנגולות. אנחנו מחפשים כמו שצריך." היא הסתכלה סביב השולחן. "מי פה יודע לחפש כמו שצריך?"
והסתבר שהתשובה הייתה: אף אחד. כי כל פעם שמשהו נעלם בבית הגבעה, כפית, תרנגול, מחברת, חתול, תמיד הייתה אמי. אמי עם הפנקס. אמי שאומרת "קודם עובדות". ועכשיו, הדבר שנעלם היה אמי עצמה.
"אולי חטפו אותה פיראטים," הציעה חוטי, בקול רועד, ועם יד על המצח, כמו בהצגה.
"אין פיראטים בגבעה," אמר בני. "אין פה ים."
"אולי פיראטים של גבעות," אמרה חוטי. "פיראטים יבשים."
"אולי היא הלכה לסוכר," אמרה מאיה. "סוכר תמיד מקשיב." אבל דוד כבר הסתכל מהחלון, ואמר שסוכר עומד לבד בגבעונת, ומסתכל לכיוון ראש הגבעה, עם האוזניים זקופות, כמו מי שראה משהו ולא יכול להגיד מה.
ואז נשמע קול קטן מקצה השולחן. "אני," אמר תום.
כולם הסתובבו. תום עמד על הכיסא שלו, כדי שיראו אותו. הוא היה בן שבע, והכי קטן בחדר שש, ועם פירור עוגה על האף, כי הוא טעם בטעות לפני הנרות. אבל הפנים שלו היו רציניות לגמרי.
"אני יודע לחפש," הוא אמר. "הלכתי אחרי אמי בכל התיקים. כל התיקים. אני יודע מה היא עושה." והוא הוציא מהכיס פנקס. פנקס קטן, ירוק, עם עיפרון קשור בחוט, שאף אחד לא ידע שיש לו. ופתח אותו. ובעמוד הראשון, באותיות עקומות, היה כתוב: הפנקס של תום. בלש עוזר. "היא תמיד אומרת," הוא אמר, "קודם עובדות. אחר כך רעיונות."
גברת כהן הסתכלה עליו רגע ארוך. ואז הנהנה. "בבקשה, הבלש תום," היא אמרה. "אנחנו מקשיבים."
תום ירד מהכיסא, ונשם עמוק, ועשה בדיוק מה שאמי עושה. הוא לא רץ. הוא עמד במקום, וחשב. "עובדה אחת," הוא אמר, ורשם. "אמי לא בחדר. שירה בדקה. עובדה שתיים." הוא רץ למסדרון, לווים של המעילים, וחזר. "המעיל שלה לא על הוו. אז היא בחוץ. ובחוץ קר, אז היא לקחה מעיל, כי היא חכמה."
"עובדה שלוש," אמרה נועה פתאום. "מוצרט. גם מוצרט לא פה. מאז ארבע."
תום רשם. ואז הוא עשה דבר שאמי לימדה אותו, לפני שנה, בתיק של הכפית. הוא הלך לכל הדלתות, אחת אחת, ובדק. הדלת הראשית הייתה נעולה, כמו תמיד. הדלת של המטבח הייתה סגורה, וזהבה הייתה שם כל היום. אבל הדלת האחורית, זו שליד חדר הכביסה, הייתה סגורה רק כמעט. ועל המדרגה שלה, בחושך, מתחת לפנס של תום, היה משהו קטן וצהוב.
פרח. פרח צהוב קטן, מאלה שגדלים רק בשביל של ראש הגבעה.
"עובדה ארבע," לחש תום. והרים את הפנס. ועשרה מטר משם, על השביל, היה עוד פרח. ועוד אחד, אחריו. כמו נקודות על מפה. כמו הסיפור של הילדים ביער, עם הפירורים, רק שהציפורים לא אכלו אותם, כי ציפורים לא אוכלות פרחים, לפחות לפי בני.
"היא הלכה למעלה," אמר ליאו, שעמד מאחוריו. "לראש הגבעה."
"עוד לא," אמר תום, בדיוק בקול של אמי. "זה עוד רעיון. צריך לבדוק."
והם הלכו. תום בראש, עם הפנס והפנקס. אחריו ליאו, וחוטי, ובני, ומאיה עם פלאפל, ונועה, וגברת כהן, בנעליים של מנהלת, שלא היו בכלל נעליים של גבעות, ודוד מאחור, עם עוד שני פנסים, למקרה. השביל היה תלול וצר, והפרחים המשיכו, פה ושם, וכל פעם שמישהו ראה אחד הוא צעק "עוד אחד!", ותום רשם.
ואז, באמצע הדרך, הפרחים נגמרו.
השביל התפצל לשניים. שביל אחד המשיך ישר, אל הסלעים. ושביל אחד פנה ימינה, אל היער הקטן של האורנים. ולא היה שום פרח. לא בזה, ולא בזה. תום עמד בפיצול, והפנס שלו קפץ מצד לצד, והוא הרגיש, בפעם הראשונה, מה שאמי מרגישה כל פעם בתיקים. שכולם מסתכלים עליו, ומחכים, והוא לא יודע.
"ימינה," אמר בני. "ביער יש מחבואים."
"ישר," אמרה חוטי. "ישר זה יותר דרמטי."
"שמאלה," אמר מישהו מאחור, וכולם הסתכלו. זה היה דוד. "לא," הוא תיקן, "אין שמאלה. סליחה. התבלבלתי. אני מבוגר."
תום עצם עיניים. וחשב מה אמי הייתה עושה. אמי הייתה אומרת: כשנגמרים הסימנים, מסתכלים על מה שלא זז. והוא פתח עיניים, והאיר סביב, לאט. סלע. שיח. עוד סלע. ועל הסלע הגדול, השטוח, בצד של השביל הישר, ישבו שתי עיניים ירוקות, שהבהבו באור של הפנס.
מוצרט.
הוא ישב שם, שקט, עם הזנב מסביב לרגליים, כמו שומר. הוא הסתכל על תום. ואז הוא הסתכל, לאט, ובכוונה, למעלה, על השביל הישר. ופיהק.
"עובדה חמש," אמר תום. "החתול שומר על הדרך."
"זה לא עובדה," אמר ליאו. "זה חתול."
"אצל אמי," אמר תום, "גם חתול זה עובדה."
וכולם המשיכו ישר. ולמעלה, בסוף השביל, מתחת לשמיים שכבר היו כהים לגמרי, עם כוכב ראשון, עמד העץ. האלון של טובה. ועל הספסל של אברהם, מכורבלת במעיל, עם הפנקס על הברכיים, ישבה אמי.
היא הרימה את הראש כשהאור של הפנס פגע בה. והיא ראתה את תום. ואת כל השורה שמאחוריו, עם הפנסים. והיא לא הבינה. "מה… איך מצאתם אותי?"
"פרחים," אמר תום, והתנשף. "ומעיל. ודלת אחורית. וחתול." הוא הראה לה את הפנקס הירוק. "קודם עובדות. אחר כך רעיונות. כמו שאת אומרת."
"ידעתי שזה תיק אמיתי," הוסיף בני, מאחור, "כי החתול לא קם כשעברנו. חתולים קמים רק בשביל אוכל, או בשביל אנשים שהם אוהבים. והוא לא קם, כי הוא כבר שמר על מישהו."
אמי הסתכלה על הפנקס. על האותיות העקומות. בלש עוזר. והיא הרגישה משהו בגרון, משהו גדול וחם.
"וגם," אמר תום, בקול יותר קטן, "אמרת לי לא עכשיו. אף פעם לא אמרת לי לא עכשיו. אז ידעתי שמשהו לא בסדר. בלש שם לב."
"למה ברחת?" שאלה מאיה, שהגיעה אחריו, עם פלאפל. "יש מסיבה!"
"בגלל המסיבה," אמרה אמי, בשקט. "המסיבה שלי. הפרידה שלי. ראיתי את הספר. ואני… עוד לא החלטתי. וכולם כבר החליטו בשבילי."
שקט. ואז ליאו התיישב לידה על הספסל, וניקה את המשקפיים, כמו שהוא עושה תמיד לפני הסבר. "אמי," הוא אמר. "זה לא המסיבה שלך. זה המסיבה שלי."
אמי הסתכלה עליו.
"יעל ואורי באים היום," אמר ליאו. "לשבת. בפעם הראשונה כמשפחה. זה מה שגברת כהן אמרה בטלפון. ואת זה רצו להסתיר ממני, לא ממך. ואני גיליתי, כי אני תמיד מגלה, ואז הבטחתי להעמיד פנים שאני לא יודע. הצמידים הירוק־כתום, זה בשבילי ובשבילם. ירוק כמו הים, כתום כמו המגדלור."
"והספר?" לחשה אמי.
"הספר," אמר תום, "זה רעיון שלי." והוא הסמיק, בחושך. "חשבתי שאם תלכי, תצטרכי אותנו. ואם תישארי, תצטרכי אותו בכל זאת. לא ראית את העמוד האחרון."
הוא פתח את הספר הכחול, שהביא איתו, מתחת לבית השחי, כל הדרך. ובעמוד האחרון, בציור של תום, היו שני בתים. בית גדול על גבעה, עם חמניות על הגג. ובית קטן למטה, עם עץ לימון. וביניהם שביל, ועל השביל ילדה עם שתי צמות, באמצע. ומתחת, באותיות עקומות: אם תישארי, זה ספר של נשארים. אם תלכי, זה ספר של חוזרים.
אמי בכתה. לא הרבה. רק קצת. והפעם, זה היה מהסוג הטוב.
ואז נשמעה התנשפות ארוכה מהשביל, ונעליים של מנהלת על אבנים, וגברת כהן הגיעה. היא התיישבה על הספסל, מהצד השני של אמי, בלי לשאול, והניחה את התיק שלה על הברכיים, ונשמה. "טובה," היא אמרה, "הייתה צריכה לשתול את העץ הזה קצת יותר נמוך."
ואחר כך, כשהנשימה חזרה, היא אמרה: "אמי. בית הגבעה זה לא מקום שעוזבים. זה מקום שבא איתך. כמו השיר. טובה כתבה אותו בדיוק בשביל זה. שמי שהולך ייקח אותו איתו." היא הסתכלה למטה, על החלונות המוארים. "וגם, רק כדי שתדעי, ארוחת שישי בבית הגבעה מתחילה שבע דקות אחרי ההדלקה. כל שבוע. ויש שם כיסא. שלך. מה שלא תחליטי."
אמי הסתכלה על הבית. ואחר כך הסתכלה לכיוון השני, למטה, על העיר. ואחר כך על נועה, שעמדה מאחור, בשקט, עם מוצרט על הידיים, ולא אמרה מילה, כי היא הבטיחה זמן. והיא פתחה את הפנקס. והסתכלה על שתי המילים, עם הקו ביניהן. להישאר. ללכת.
והיא מחקה את הקו. ובמקומו כתבה מילה אחת קטנה: וגם.
"כן," היא אמרה לנועה. "אני רוצה. לבית עם הלימון. וגם לשישי פה."
נועה לא אמרה כלום. היא רק כרעה, עם החתול, והחזיקה אותה. ומוצרט, שנמעך באמצע, גרגר בכעס, ואחר כך גרגר סתם.
הם ירדו את הגבעה ביחד, בשורה ארוכה של פנסים, ושרו את שיר הגבעה. וחוטי שרה הכי חזק. ובחדר האוכל, יעל ואורי ברק כבר חיכו, ליד העוגה. והמסיבה, שאיחרה בשעה ושבע דקות, הייתה המסיבה הכי טובה בתולדות בית הגבעה. בשביל שני ילדים שעוזבים, ובכל זאת לא באמת עוזבים.
יעל ברק חיבקה את ליאו, ואחר כך חיבקה את אמי, כאילו הן מכירות כבר שנים, ואורי ענד את הצמיד הירוק־כתום ואמר שהוא לא יוריד אותו אף פעם, אפילו לא במקלחת. וזהבה חתכה את העוגה, והסבירה, בקול רציני, שלכל קומה יש תפקיד. "הקומה התחתונה בשביל ליאו," היא אמרה, "בשביל עץ הלימון של המגדלור. הקומה האמצעית בשביל אמי ונועה, בשביל עץ הלימון של העיר. והקומה העליונה," היא הרימה את הסכין, "בשביל מי שנשאר פה ואוכל עוגה. כלומר, כולם." ותום קיבל שתי פרוסות, כי הוא הבלש שפתר את התיק, ואף אחד לא התווכח.
ומאוחר, כשכולם כבר שרו בפעם השלישית, גברת כהן נעמדה, ודפקה עם הכפית על הכוס, ואמרה רק משפט אחד: "בית הגבעה," היא אמרה, "קיבל היום עוד בלש." והיא הצביעה על תום. וכל חדר האוכל מחא כפיים, ותום הסמיק כל כך שהאוזניים שלו נהיו בצבע של קוקו.
באותו לילה, אמי כתבה: תיק מספר 48: הסוד של כולם. נפתר. מי פתר: הבלש תום. איך: עובדות, פרחים וחתול. מה למדתי: לפעמים אין צורך לבחור בין פה לשם. מספיק שביל.
ומתחת, קטן, היא הוסיפה עוד שורה. ולליאו צריך מתנה. מתנה של בלשים. מחר.