אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 95: מי עוזב?

זה התחיל ביום ראשון, עם הלחישות.

זה התחיל ביום ראשון, עם הלחישות.

אמי נכנסה לחדר שש, כדי להחזיר לתום את הפנס, ומצאה שם שבעה ילדים יושבים בעיגול על הרצפה, עם הראשים צמודים, ולוחשים. וברגע שהיא נכנסה, כולם קפצו. כמו ציפורים. בני הסתיר משהו מאחורי הגב. אוליבר התחיל לשרוק, בלי שום מנגינה. ותום הסתכל על התקרה, כאילו בדיוק הופיע שם משהו מאוד מעניין.

"מה אתם עושים?" שאלה אמי.

"כלום," אמרו שבעה קולות ביחד. וזה היה, כמו שכל בלש יודע, הסימן הכי ברור שיש שמשהו קורה.

ביום שני זה קרה שוב. במטבח. זהבה ושירה עמדו מעל ספר מתכונים, ואמי שמעה את זהבה אומרת "…שלוש קומות, ועם לימון, כי היא…" ואז הן ראו אותה, וזהבה סגרה את הספר בטריקה, ושירה אמרה, בקול רם מדי, "איזה יום יפה היום!" למרות שירד גשם.

ביום שלישי, חוטי קלעה צמידים. אבל לא כחול וזהב, כמו תמיד. צמידים חדשים, בצבע שאמי לא ראתה לפני כן. ירוק וכתום. "למי זה?" שאלה אמי. וחוטי, שאף פעם לא שיקרה, כי היא אומרת שהשקרים שלה יוצאים לה דרך האוזניים, פשוט הסתובבה ורצה לחדר, עם הצעיפים מתנופפים, בלי לענות.

ביום רביעי, אמי הבינה שזה תיק.

היא ישבה במדרגה השלישית, איפה שהיא תמיד חושבת, ופתחה את הפנקס. תיק מספר 48: הסוד של כולם. ורשמה את העובדות, אחת אחת, כמו שלמדה.

1. כולם מתלחשים, ומפסיקים כשאני נכנסת. לא רק הילדים. גם זהבה. גם שירה. גם דוד.

2. זהבה מתכננת עוגה. שלוש קומות. עם לימון.

3. חוטי קולעת צמידים חדשים. ירוק וכתום.

4. נועם קנה בעיר מאה בלונים. ראיתי את השקית. הוא אמר שזה "לפורים הבא".

ואז היא הוסיפה, לאט: 5. בבית הגבעה עושים מסיבה למי שעוזב.

כי זה מה שכולם ידעו. זה היה מנהג, עוד מימי טובה ואברהם. כשילד עזב את בית הגבעה, לבית חדש, למשפחה, לאן שלא יהיה, עשו לו מסיבת פרידה. עם עוגה, ועם שיר הגבעה, ועם ספר. ספר ציורים, שכל ילד בבית צייר בו דף אחד, כדי שמי שעוזב ייקח את כולם איתו. אמי ראתה מסיבה כזאת פעם אחת, כשרק הגיעה, לילד בשם יונתן, שעבר לגור עם סבא שלו בגליל. היא זכרה את הבלונים. והיא זכרה שיונתן בכה, וצחק, ובכה, ושלא הפסיק לחבק את הספר.

"אז מי עוזב?" שאלה את עצמה.

והתשובה הייתה, כמובן, ברורה. ליאו. ליאו עוזב בסוף יוני, לבית הלבן עם עץ הלימון, ליד המגדלור. כולם ידעו. ובגלל זה העוגה עם לימון. ובגלל זה הצמידים. וזה הסביר הכול. כמעט.

אמי סגרה את הפנקס, והרגישה מוזר. כי משהו לא הסתדר. משהו קטן, כמו אבן בנעל, שאי אפשר לראות אבל מרגישים בכל צעד.

אם זה בשביל ליאו, למה מסתירים את זה ממנה? היא החברה הכי טובה של ליאו. היא הייתה עוזרת. היא הייתה מתכננת. היא הייתה, בדרך כלל, הראשונה לדעת.

היא הלכה לחפש את ליאו. ליאו תמיד אומר את האמת, גם כשהיא לא נוחה, כי לדעתו "אמת זה כמו מתמטיקה, אי אפשר לעגל אותה". היא מצאה אותו בחדר המחשבים הישן, מתקן את המדפסת, שוב.

"ליאו," היא אמרה. "אתה יודע מה כולם מסתירים?"

ליאו הניח את המברג. הוא הסתכל עליה הרבה זמן, מעל המשקפיים. "כן," הוא אמר.

"תגיד לי."

"לא יכול," אמר ליאו. "הבטחתי. וזה לא הסוד שלי." הוא היסס. "אבל אני יכול להגיד לך דבר אחד, שהוא נכון. זה לא משהו רע. זה משהו מהסוג ההפוך."

"ההפוך מרע זה טוב," אמרה אמי.

"לא תמיד," אמר ליאו, והרים שוב את המברג. "לפעמים ההפוך מרע זה מסובך."

אמי הלכה משם עם עוד אבן בנעל. כי ליאו, שתמיד מסביר הכול בשלוש נקודות ובחץ, פתאום לא הסביר כלום.

אז היא החליטה לבדוק בעצמה.

באותו ערב, אחרי ארוחת הערב, כשכולם היו בחדר האוכל, אמי עשתה משהו שבלשים טובים עושים רק לפעמים, ורק כשהם בטוחים שזה בסדר. היא הלכה לבדוק את המקום שבו כל הסודות של בית הגבעה מסתתרים, בסוף. לא המחסן. לא עליית הגג. הספרייה. כי בבית הגבעה, כשמישהו רוצה להסתיר משהו מפני ארבעים ילדים, הוא שם אותו בספרייה, על המדף הכי גבוה, מאחורי האנציקלופדיות, כי אף ילד אף פעם לא קורא אנציקלופדיות.

אמי טיפסה על הכיסא. הזיזה את הכרך הראשון, אלף עד ביצה. ואת הכרך השני. ומאחוריהם, בדיוק כמו שחשבה, היה ספר.

ספר ציורים. גדול, עם כריכה קשה, כחולה. ועל הכריכה, באותיות של זהב, באותיות של חוטי, היה כתוב:

לאמי. שתיקח את הגבעה איתה.

אמי קפאה על הכיסא.

היא פתחה את הספר, באצבעות קרות. בעמוד הראשון, ציור של תום. אמי, עם שתי צמות ענקיות, עם זכוכית מגדלת בגודל של מחבת, ומתחת כתוב באותיות עקומות: הבלשית הכי טובה בעולם. גם בעיר. בעמוד השני, בני. שער כדורגל, ובתוכו אמי, תופסת כדור. שתזכרי שאת שוערת מצוינת, למרות שאת לא. בעמוד השלישי, מאיה ופלאפל. בעמוד הרביעי, זהבה, שציירה רק לב, ובתוכו מתכון. בעמוד החמישי…

אמי סגרה את הספר.

היא החזירה אותו למקום, מאחורי אלף עד ביצה. וירדה מהכיסא. ועמדה באמצע הספרייה, בשקט, והרגישה את הבטן שלה נופלת, כמו מעלית.

הם יודעים. כולם יודעים. כולם כבר החליטו שהיא עוזבת.

והיא עוד לא החליטה בכלל.

זה מה שהכאיב. לא הספר. הספר היה, אמי ידעה, הדבר הכי יפה שמישהו עשה בשבילה, אולי אי פעם. מה שהכאיב היה שכולם הכינו את הפרידה, בשמחה, עם בלונים, ועם עוגה של שלוש קומות, כאילו זה פשוט. כאילו לעזוב את בית הגבעה זה כמו לעבור מחדר שש לחדר שבע. ואף אחד לא שאל אותה. אף אחד לא ראה שבלילות היא שוכבת ער, עם הכפתור ביד, ומקשיבה למדרגה השביעית, ולא יודעת מה התשובה.

ואולי, חשבה אמי, וזו הייתה המחשבה הכי גרועה, אולי הם שמחים. אולי קצת נמאס להם מהבלשית, עם השאלות שלה, ועם הפנקס, ועם הרשימות.

היא ידעה שזה לא נכון. היא ידעה, בראש. אבל הבטן לא תמיד מקשיבה לראש.

ביום חמישי היא כמעט לא דיברה. היא הלכה לבית הספר, וחזרה, ועשתה שיעורים, וכשתום שאל אותה אם היא רוצה לשחק בלשים עם בני, היא אמרה "לא עכשיו". ותום, שאף פעם, אף פעם לא שמע ממנה "לא עכשיו", הלך משם עם פנים של כלבלב שדרכו לו על הזנב.

ונועה, שישבה בגינה עם מוצרט, ראתה. "רוצה לדבר?" היא שאלה, בערב.

"עוד לא," אמרה אמי. "אני עוד חושבת."

ונועה, שהבטיחה לתת לה זמן, רק הנהנה, ונשקה לה על הראש, ולא שאלה יותר.

אבל ביום שישי בבוקר, משהו קרה שהכריע הכול. אמי עברה ליד המשרד של גברת כהן, והדלת הייתה פתוחה, ושמעה את גברת כהן מדברת בטלפון. "כן," אמרה גברת כהן. "היום בערב. אחרי הנרות. כולם יהיו. הכול מוכן." שתיקה. "לא, היא לא יודעת. וטוב שכך. זאת צריכה להיות הפתעה."

היום בערב. מסיבת הפרידה. שלה. היום.

ואמי, שתמיד, בכל תיק, ידעה מה לעשות, פתאום לא ידעה. היא ידעה רק דבר אחד. שהיא לא יכולה לשבת בחדר האוכל, הערב, עם כל הבלונים, ועם השיר, ועם העוגה עם הלימון, ולהעמיד פנים שהיא מופתעת ושמחה, כשהיא עוד לא יודעת אם היא בכלל רוצה ללכת. היא צריכה מקום לחשוב. מקום שקט. בלי לחישות. בלי אף אחד.

והיא ידעה בדיוק איזה מקום.

על ראש הגבעה, מעל בית הגבעה, מעל הלול ומעל הגבעונת של סוכר, היה עץ. עץ אלון גדול, ישן, עם ענפים רחבים כמו ידיים, שטובה שתלה ביום שבית הגבעה נפתח, עם עשרים הילדים הראשונים. ומתחתיו, ספסל עץ, שאברהם בנה. דוד הראה לה את המקום פעם, בחורף. "לשם טובה הלכה," הוא אמר, "כשהייתה צריכה לחשוב. היא אמרה שמשם רואים את כל הבית בבת אחת, ושקשה לקבל החלטות גדולות כשאתה עומד בתוך המטבח."

בשעה ארבע אחר הצהריים, כשכולם היו עסוקים, זהבה במטבח, נועם עם הבלונים, הילדים עם סודות, אמי לקחה את המעיל שלה, ואת הפנקס, ואת הכפתור. ויצאה בשקט מהדלת האחורית. היא לא השאירה פתק. היא לא חשבה על זה, בכלל. היא רק חשבה שהיא תחזור לפני הנרות.

הדרך לראש הגבעה הייתה תלולה, עם שביל צר בין סלעים, ופרחים צהובים קטנים, ודבורים עצלות של אחר הצהריים. אמי הלכה לאט. בהתחלה היא לא הסתכלה אחורה. ואחר כך, באמצע, היא כן. ובית הגבעה היה שם, למטה, קטן פתאום. הגג עם החמניות. הלול, עם קוקו, שנראה מכאן כמו נקודה כתומה. השער הצהוב של בן־עמי. והחלון של חדר שבע, שלה, עם הווילון התכלת. היא המשיכה לטפס.

מישהו אחד כן ראה אותה יוצאת. מוצרט. הוא הלך אחריה, בלי שהיא ביקשה, עם הזנב באוויר, בשקט של חתולים, עד אמצע השביל. ושם, על סלע גדול ושטוח, הוא התיישב, ולקק כף, והסתכל עליה בפנים של מי שאומר: "אני לא מטפס יותר. אבל אני אחכה פה, ואני אזכור איפה הלכת." ואמי, שלא הייתה לה כוח להתווכח עם חתול, השאירה אותו שם, והמשיכה. בדרך היא קטפה, בלי לשים לב, כמה פרחים צהובים קטנים, ובלי לשים לב גם הפילה אותם, אחד אחד, מאחוריה.

וכשהגיעה לעץ, היא התיישבה על הספסל של אברהם, וחיכתה שהלב יירגע. העץ היה גדול יותר ממה שזכרה, והצל שלו היה קריר, והענפים זזו לאט ברוח, וחרקו, כמו המדרגה השביעית. ומשם, בדיוק כמו שטובה אמרה, ראו את כל הבית בבת אחת. ואפילו, אם מסתכלים חזק, לכיוון השני, למטה, את העיר. את בית החולים, עם הגג הלבן. ואי שם, בין הבתים, אולי, עץ לימון קטן, עם חלון לגבעה.

אמי פתחה את הפנקס, על הברכיים, וכתבה בראש דף חדש שתי מילים: להישאר. ללכת. ומתחה ביניהן קו. ואז ישבה, והסתכלה על הקו, הרבה זמן. וזה, היא גילתה, הדבר הכי קשה שבלש יכול לעשות. לא למצוא תשובה לשאלה של מישהו אחר. למצוא תשובה לשאלה שלו.

אבל השמש שקעה. והנרות הודלקו. ושבע דקות אחרי, כלומר בדיוק בזמן, לפי השעון של חדר האוכל, כל בית הגבעה ישב סביב השולחן הארוך, עם מאה בלונים בתקרה, ועם עוגה של שלוש קומות ועם לימון, ועם ספר ציורים כחול על הכיסא שלה.

והכיסא שלה היה ריק.

על הכיסא שלה ישב רק הספר הכחול, לבד, עם האותיות של הזהב, כמו אורח שבא למסיבה ואף אחד לא בא לקבל אותו.

"איפה אמי?" שאל תום.

אף אחד לא ענה. כי אף אחד לא ידע.

אמי הבלשית פרק 95: מי עוזב? - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין