אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 97: המתנה שנעלמה

מה נותנים לבלש שעוזב?

מה נותנים לבלש שעוזב?

זו הייתה השאלה, ואמי שאלה אותה בישיבה סודית, ביום ראשון אחרי המסיבה, במחסן, ליד האופניים השבורים, איפה שאף מבוגר לא נכנס חוץ מדוד, ודוד הבטיח לא להיכנס. בישיבה היו: אמי, תום, חוטי, מאיה, פלאפל, אוליבר ובני. שבעה בלשים, אם סופרים את פלאפל, ומאיה התעקשה לספור אותו.

"ספר," הציעה מאיה.

"יש לו מאתיים ספרים," אמר בני. "הוא קרא את כולם פעמיים. חלק שלוש."

"מחשבון," הציע אוליבר. "מחשבון ענק. שמדבר."

"ליאו הוא מחשבון שמדבר," אמרה חוטי.

אמי חשבה. היא חשבה על ליאו, עם המשקפיים העקומים על האף, מרים את הגביע הכסוף על הבמה. על ליאו בתיק של הקופה, שספר כל מטבע. על ליאו בתיק של הפסנתר, שעשה רשימה של כל הצלילים. על ליאו שכתב לה גלויה בצופן אתב"ש, מהמגדלור, ושבסוף שלה היה כתוב שהוא מפחד שהוא שמח. "בעיר החדשה," היא אמרה לאט, "אין לו בלשית. אין לו פנקס של בית הגבעה. אין לו ארון. אין לו אותנו."

כולם שתקו.

"אז ניתן לו," אמרה אמי. "ערכת בלשים. משלו. עם דבר אחד מכל אחד מאיתנו. כדי שבכל תיק שיפתור שם, נהיה איתו."

וזה היה הרעיון הכי טוב שהיה למישהו במחסן מאז שאוליבר המציא את המטרייה שמשפריצה בועות, שאיש לא דיבר עליה יותר.

במשך שבוע שלם הם אספו. בשקט, בסוד, כמו שצריך. וכל דבר שנכנס לקופסה, נכנס עם סיפור.

אמי נתנה פנקס. פנקס חדש, עם כריכה כחולה, שקנתה בדמי הכיס של חודשיים. ועל העמוד הראשון היא כתבה, בעט הכי טוב שלה: הפנקס של ליאו. בלש בית הגבעה, סניף המגדלור. תיק מספר 1: _____. והשאירה את הקו ריק, כדי שהוא ימלא.

תום נתן פנס. לא סתם פנס. הפנס שלו, הקטן, הכחול, עם הכפתור התקוע, שהיה איתו בכל התיקים. "יש לי עוד אחד," הוא אמר. אבל כולם ידעו שאין לו, ושהוא ייקח את הפנס של המטבח עד יום ההולדת.

חוטי קלעה צמיד, כחול וזהב, וגם ירוק וכתום, כל הצבעים ביחד, "כי ליאו שייך עכשיו לשני צבעים". ובני נתן כפפות. כפפות שוער, ישנות, עם חור באגודל. "כדי לתפוס רמזים," הוא הסביר. "רמזים זה כמו כדורים. אם אתה מפחד מהם, הם עוברים לך מעל הראש."

מאיה נתנה תמונה של פלאפל, ממוסגרת, ופלאפל עצמו לא נתן כלום, אבל התיישב על הקופסה, כדי לחתום. אוליבר נתן אבקה. אבקת טביעות אצבע, שהמציא בעצמו, שהייתה בעצם קקאו עם קמח, ושעבדה, בשתי בדיקות מתוך חמש. ודוד, ששמע, למרות שהבטיח לא לשמוע, נתן זכוכית מגדלת. זכוכית מגדלת ישנה, עם ידית מעץ, שטובה נתנה לו, כשהיה בן עשר. "לי היא כבר לא נחוצה," הוא אמר. "אני רואה הכול. אני מבוגר."

והקופסה עצמה הייתה קופסת עץ, שאברהם בנה פעם בשביל כלי עבודה, ושדוד שייף וצבע. כחול, כמו הים של ליאו. ועל המכסה, חוטי ציירה מגדלור קטן, באור צהוב, ומתחתיו כתבה: לליאו. כדי שבכל תיק נהיה איתך.

ובכל אותו שבוע, ליאו ארז. הוא ארז מאתיים ספרים בשבעה ארגזים, לפי סדר האלף־בית, עם רשימה מודבקת על כל ארגז. הוא ארז את המשקפיים הרזרביים, ואת הגביע הכסוף, ואת הגלויות מהמגדלור. ובכל ערב, בארוחה, הוא שאל, בקול הכי תמים בעולם, "מה אתם עושים כל היום במחסן?" וכולם ענו "כלום", בבת אחת, ושבעה זוגות עיניים הסתכלו על התקרה. וליאו חייך חיוך קטן, ולא שאל יותר. כי ליאו, כמו שאמי ידעה, היה יודע את הכול, אבל גם יודע מתי להעמיד פנים שהוא לא.

וכשהכול היה מוכן, ביום רביעי, שלושה ימים לפני שליאו נוסע, הם הכניסו את הקופסה לארון. ארון הארכיון, בספרייה, עם כל הפנקסים, ונעלו אותו במפתח שדוד נתן. ואמי שמה את המפתח בכיס הפנימי של המעיל שלה, ליד הכפתור. כי לא היה מקום בטוח יותר בכל בית הגבעה.

"ביום שבת," היא אמרה. "בבוקר. לפני שהמכונית הכחולה מגיעה. ניתן לו ליד השער."

וכולם הסכימו, ולחצו ידיים, ופלאפל לחץ אוזן.

ביום שישי בצהריים, אמי הלכה לספרייה לבדוק. לא כי היא דאגה. רק כי בלשים בודקים. היא הוציאה את המפתח מהכיס. הוא היה שם, ליד הכפתור, בדיוק איפה שהשאירה. היא פתחה את המנעול. הוא נפתח בחריקה הרגילה, כמו תמיד. היא פתחה את הדלתות.

הפנקסים היו שם. כל השלושה, בשורה. הפנקס של רותי, מהלילה הראשון. הפנקס של החורף. הפנקס של פורים, שכבר כמעט נגמר.

והקופסה הכחולה לא הייתה.

אמי עמדה מול הארון הפתוח הרבה זמן. ואז היא סגרה אותו. ופתחה שוב. כאילו הקופסה תופיע אם פותחים את הדלת בפעם השנייה. היא לא הופיעה.

תוך עשר דקות, כל הבלשים היו בספרייה. תום עם הפנס של המטבח. חוטי עם צעיף על הראש, כמו בסרטים העצובים, שזה, היא הסבירה, מה שלובשים כשמתנה נעלמת. בני, מאיה, פלאפל, אוליבר. כולם עמדו מול הארון, ובהו.

"ארון נעול," אמר אוליבר. "מפתח בכיס של אמי. ומשהו נעלם מבפנים." הוא הסתכל על כולם. "זה בלתי אפשרי. זה כמו קסם. זה כמו… רוח."

"ואולי זה מוצרט," אמרה חוטי. "הוא ישן על מחברות. אולי הוא ישן גם על קופסאות. אולי הוא ישן עליה, ואז הוא… לקח אותה איתו. לחלום."

"מוצרט לא יודע לפתוח מנעול," אמר בני. "הוא בקושי יודע לפתוח עין."

"אין רוחות," אמרה אמי. "יש רק אנשים, ורמזים, ודברים שעוד לא הבנו."

"ואם זה ליאו?" לחשה מאיה. "ליאו תמיד מגלה. אולי הוא גילה, ולקח, כי הוא לא יכול לחכות?"

אמי חשבה על זה. ברצינות. כי בלש חושב על כל אפשרות, גם על החברים הכי טובים שלו. אבל ליאו, השבוע, היה עסוק מאוד בשבעה ארגזים ובמאתיים ספרים, ולא נכנס לספרייה בכלל, חוץ מפעם אחת, כדי להחזיר אנציקלופדיה, אלף עד ביצה, שלקח בטעות. וליאו, אמי ידעה, לא היה פותח מתנה לפני הזמן. אף פעם. הוא היה אומר שזה "כמו לקרוא את הפרק האחרון של ספר לפני הראשון". והוא לא עשה את זה אף פעם, גם לא בספרים הכי משעממים.

"לא ליאו," אמרה אמי. "אבל צריך עובדות."

והיא פתחה את הפנקס. תיק מספר 49: המתנה שנעלמה.

היא בדקה את הארון, בזכוכית מגדלת. לא של דוד, כי זו הייתה בקופסה, אלא את הישנה שלה. והמנעול לא היה שבור. הוא לא נשרט, הוא לא נפגע. מישהו פתח אותו במפתח. אבל המפתח שלה היה אצלה כל הזמן, בכיס, ליד הכפתור. אז או שהיה עוד מפתח, או שמישהו לקח את שלה והחזיר, בלי שהיא הרגישה. ואמי הייתה בטוחה שהיא הייתה מרגישה. היא תמיד מרגישה כשנוגעים בכפתור.

עובדה אחת: יש מפתח נוסף.

על רצפת הארון, בפינה, מתחת לפנקס של רותי, היא מצאה משהו קטן. רצועה. רצועה דקה של סרט דביק, חום, מהסוג שסוגרים בו קרטונים. היא הייתה מקופלת, ודבוקה לעצמה, כמו שקורה כשמישהו תולש סרט מהגליל בכוח ומשאיר חתיכה קטנה מאחור.

עובדה שתיים: מישהו ארז משהו. כאן. בתוך הארון, או לידו.

ואז תום, שעמד בצד עם הפנס של המטבח, אמר "אמי," בקול מוזר. והאיר על המדף התחתון של הארון, ממש ליד הדלת. ושם, על העץ הכהה, היו כתמים. כתמים קטנים, חומים־לבנים, כמו אבקה. ובתוכם, ברור לגמרי, כמו חותמת, טביעה של אגודל. אגודל גדול. של מבוגר.

אוליבר התכופף, והריח. "קקאו," הוא אמר, בגאווה פתאומית. "וקמח. זה האבקה שלי! היא נשפכה בקופסה, כשסגרנו, אני זוכר, חצי צנצנת. ומי שהרים את הקופסה…" הוא הצביע על הטביעה, ועיניו נדלקו. "היא עובדת! האבקה שלי עובדת! שלוש בדיקות מתוך שש!"

עובדה שלוש, רשמה אמי. למי שלקח יש קקאו על האגודל. אגודל של מבוגר.

"אז צריך לבדוק אגודלים," אמר בני, ומיד בדק את שלו, ליתר ביטחון. היה עליו רק בוץ.

ואז היא הלכה לפח של הספרייה. הוא היה ריק, כמעט. פיסת עיפרון. עטיפה של סוכרייה, של בני, שאמר שזה לא שלו. ופתק קטן, מקומט, לבן, עם אותיות מודפסות. אמי פתחה אותו, בזהירות, על השולחן. זה היה חצי קבלה. החצי השני נקרע. ועל החצי שנשאר היה כתוב, בדיו כחולה דהויה, רק כמה מילים:

…שלוח מהיר. נמען: …רחוב המגדלור 4. …יום חמישי.

אמי הרגישה את הלב שלה קופץ. רחוב המגדלור. הבית הלבן עם עץ הלימון. הבית של יעל ואורי. הבית החדש של ליאו.

"מישהו שלח את המתנה," לחשה. "לליאו. לבית החדש."

"אבל למה?" שאל תום. "אנחנו רצינו לתת לו ליד השער! זה היה התוכנית! עם לחיצת יד ועם פלאפל!"

"ומי?" שאלה חוטי. "מי שולח מתנה של אחרים בלי לשאול? זה… זה כמו לגנוב את הסוף של ההצגה."

אמי הסתכלה על הקבלה. ועל הסרט הדביק. ועל הארון. והיא חשבה על מי עוד יש מפתח לארון. דוד נתן לה את המפתח. אבל לדוד היה, היא ידעה, מפתח לכל דבר בבית הגבעה. וגם לנועם, שמחזיק את כל המפתחות של כל הבית בצרור ענק שמצלצל כמו פעמוני רוח. וגם, אולי, לגברת כהן, שיש לה מפתח למשרד, ולכספת, ולכל דבר שיש לו חור.

"שלושה חשודים," אמרה אמי. "דוד, נועם, וגברת כהן."

"ושלושתם מבוגרים," אמר תום, והסתכל בפנקס הירוק שלו, "עם אגודלים של מבוגרים."

"גברת כהן לא שולחת חבילות," אמר בני. "היא שולחת מכתבים. עם מעטפות לבנות. ובולים ישרים."

"דוד ידע," אמרה מאיה. "דוד נתן את הזכוכית המגדלת. אבל דוד לא היה הורס לנו את השער. הוא אוהב שערים. הוא בנה שער."

ואמי הסתכלה שוב על הקבלה. על המילה האחרונה. חמישי. אתמול. והיא חשבה על דבר אחד שכל בית הגבעה יודע. שהפח של הספרייה, כמו הפח של המשרד, מתרוקן כל שישי בערב. כלומר שהקבלה נזרקה אחרי שישי שעבר, ולפני היום. השבוע. ושמישהו נכנס לספרייה, השבוע, עם מפתח לארון, ועם סרט דביק, ועם כתובת של המגדלור, ויצא עם קופסה כחולה.

ובדיוק אז, מהמסדרון, נשמע צלצול. צלצול מוכר, כמו פעמוני רוח. צרור ענק של מפתחות, שמתקרב, ומזמזם שיר. ונועם עבר ליד הדלת של הספרייה, עם המפתחות על החגורה, ועם גליל של סרט דביק חום, תלוי לו על פרק היד, כמו צמיד.

ועל האגודל הימני שלו, ממש באמצע, היה כתם קטן, חום־לבן. כמו אבקה.

הוא ראה את כולם. ועצר. ועל הפנים שלו הופיע משהו. לא אשמה. משהו אחר. משהו של מי שנזכר, פתאום, שהוא שכח משהו מאוד, מאוד חשוב.

"אוי," אמר נועם.

אמי הבלשית פרק 97: המתנה שנעלמה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין