הראשים התחילו להסתובב. לאט. כמו חמניות לכיוון השמש, רק שבכיוון ההפוך, לכיוון הקצה של השולחן, שם ישב ארי, עם הכף באוויר, ועם פנים שכבר לא ידעו מה להרגיש.
ואז בני קם.
הוא לא אמר כלום. הוא רק קם, עם הפרוסה עם הריבה ביד, ועמד מאחורי הכיסא של ארי. כמו שוער. עם הגב לארי ועם הפנים לכל חדר האוכל. וזה היה מצחיק, כי בני היה עם ריבה על הסנטר, וגם לא מצחיק בכלל. וחוטי קמה ועמדה לידו. ואמי. ומאיה, עם פלאפל. ותום, שלא בדיוק הבין מה קורה, אבל ראה שכולם עומדים, ועמד, על הכיסא, כדי שיהיה גבוה.
"לא," אמרה אמי. בקול הכי ברור שהיה לה. "לא שוב. פעם אחת היום כבר חשבנו שארי לקח, והיה לא נכון. אני לא מוכנה שנחשוב את זה פעמיים באותו בוקר."
והראשים, לאט, הסתובבו בחזרה. חלק מהם אדומים. וגברת כהן, מהשולחן של הצוות, הסתכלה על אמי מעל המשקפיים, והנהנה. הנהון אחד, קטן. ואמי ידעה שזה שווה יותר מכל מדליה.
"ליאו," היא אמרה. "תראה לי את הפנקס."
הם התיישבו, שלושתם, ליאו, אמי וחוטי, על השטיח בספרייה, ליד הארון של ארכיון הבלשים, עם הפנקס של ליאו פתוח באמצע. ועם הקופה. ועם הערימות של השטרות והמטבעות, שנועם סידר בשורות, כמו חיילים. ונועם ישב לידם, על כורסה, ושמר. "אני כבר לא זז מהקופה הזאת," הוא הודיע. "אני אישן איתה, אם צריך."
"שתי אפשרויות," אמרה אמי, ופתחה את הפנקס שלה. "או שמישהו לקח מאתיים שקל. או שהחשבון לא נכון."
"החשבון נכון," אמר ליאו, מיד. "אני אף פעם לא טועה בחשבון."
"כולם טועים בחשבון," אמרה חוטי. "גם המורה. ראיתי אותה פעם סופרת על האצבעות."
"אז בואו נבדוק," אמרה אמי. "לא את הסכום. כל שורה. דוכן אחרי דוכן. שעה אחרי שעה. כמו בלשים. לא כמו מתמטיקאים."
וליאו, שלא אהב את הרעיון שהוא יכול לטעות, אבל אהב מאוד את הרעיון של שורות, הסכים.
הם עברו על הכול. על כל דוכן. ולכל דוכן, הם הלכו לבעלים, ושאלו. כמה הרווחת בעשר? באחת־עשרה? בשתים־עשרה? זהבה ידעה הכול בעל פה, כי זהבה זוכרת כל עוגייה שמכרה אי פעם, כולל מי קנה, וכולל מי לא החזיר את הצלחת. "בעשר, מאה שמונים," היא אמרה. "באחת־עשרה, מאתיים ועשרים, כי באו אנשים מהכפר. בשתים־עשרה, מאה. כי אוליבר אכל שלוש עוגות גזר ולא שילם." ליאו בדק. וזה התאים. בדיוק.
חוטי בדקה את עצמה. התאים. מאיה ותום. התאים, חוץ מעשרה שקלים, שתום נתן "בהנחה" לסבתא רחל, כי היא הסבתא של מאיה, ואמר שזה בסדר, כי משפחה. ליאו בדק, ומצא שגם את זה הוא רשם, עם הערה קטנה: הנחת משפחה. בני. אפס. אפס בכל שעה. "כי הצלתי הכול," אמר בני בגאווה. "וחוץ מזה, זה היה בשביל הסוכריות."
גם שירה, שמכרה בדוכן קטן ליד השער לימונדה עם נענע, בדקה את עצמה, עם המחברת הקטנה שבה סימנה קו על כל כוס, וגילתה שזה התאים למה שליאו רשם בדיוק, עד השקל האחרון, ושליאו, כנראה, הוא היחיד בעולם שיודע לרשום מהר יותר משהיא מוזגת.
ואז הגיעו לאוליבר.
אוליבר, שלוש: 200.
"אוליבר," אמרה אמי, כשמצאו אותו, בחצר, בונה מגדל מבקבוקים עם הפרצוף של המן. "בשלוש, כשליאו עבר, צעקת לו 'מאתיים'. אתה זוכר?"
"בטח שאני זוכר!" אוליבר זרח. "זה היה שיא! שיא של בית הגבעה! אף אחד לא עשה את זה אף פעם!"
"מאתיים מה?" שאל ליאו. בשקט. בקול של מי שכבר מתחיל להבין.
אוליבר הסתכל עליו, כאילו ליאו שאל משהו טיפשי במיוחד. "מאתיים מטבעות זהב של המן," הוא אמר. "חילקתי מאתיים מטבעות! עד שלוש! לכל מי שהפיל את כל הבקבוקים! זה שיא עולם, כמעט! ואחר כך היו עוד שמונים, אבל אז נגמרו לי המטבעות, ונתתי פתקים."
היה שקט.
"והכסף?" שאלה חוטי. "כסף אמיתי? כמה הרווחת?"
"אפס," אמר אוליבר. "זה היה בחינם. אמרתי לגברת כהן. בשביל הכבוד."
ליאו הסתכל על הפנקס שלו. על השורה. אוליבר, שלוש: 200. ואז הוא התחיל לצחוק. בהתחלה בשקט, כמו מי שלא מאמין, ואחר כך יותר ויותר חזק, עד שהוא נאלץ לשבת על הדשא, ואחר כך לשכב, עם הפנקס על הבטן, וצחק כמו שאמי אף פעם לא ראתה אותו צוחק. "זהב של המן," הוא אמר, בין הצחוקים. "ספרתי זהב של המן. מקרטון. הוספתי מאתיים שקל של קרטון לחשבון. אני, הגזבר. אני, שאף פעם לא טועה."
"אז לא חסר כלום?" שאל נועם, שבא אחריהם, עם הקופה מתחת לזרוע.
"לא חסר כלום," אמר ליאו. "אף פעם לא היה חסר כלום. המאתיים האלה אף פעם לא היו קיימים."
באותו ערב, בחדר האוכל, ליאו עמד על כיסא. בדיוק כמו ביריד. ואמר, בקול, לכולם: "טעיתי. בחשבון. ספרתי מטבעות מקרטון. אין גנב. אף פעם לא היה. וארי…" הוא הסתכל על הקצה של השולחן. "ארי, סליחה. כי בגלל הטעות שלי, אנשים הסתכלו עליך פעמיים."
וארי, בפעם הראשונה מאז שהגיע לבית הגבעה, צחק בקול. צחוק פתאומי, מופתע, כאילו הוא עצמו לא ידע שיש לו כזה. "זהב של המן," הוא אמר. "האשימו אותי בגלל המן." וכל השולחן צחק איתו. ואוליבר הודיע שהוא מעניק לארי, כפיצוי, מטבע זהב של המן, אחרון, שנשאר לו בכיס, ושזה שווה מאתיים שקל, בערך, לפי החשבון של ליאו.
אמי רשמה: תיק מספר 45: הקופה שנעלמה. נפתר. איפה הייתה: בכספת. נועם שכח. איפה היו המאתיים: אף פעם לא היו. זהב של המן. מי חשבו שלקח: ארי. מי לקח באמת: אף אחד. מה למדתי: לפעמים החשבון לא יוצא, כי ספרנו משהו שבכלל לא קיים.
היא קראה את השורה האחרונה שוב. ולא ידעה למה, אבל היא הרגישה שזה חשוב. שזה לא רק על כסף.
וגם ליאו הרגיש.
כי באותו לילה, באחת־עשרה, כשאמי ירדה למדרגה השלישית, הוא כבר ישב שם. לא עם המצפן. עם הפנקס. פתוח בעמוד שאמי אף פעם לא ראתה. עמוד עם קו באמצע. ובצד אחד, למעלה, כתוב "פה". ובצד השני, "שם". ומתחת לכל אחד, רשימה ארוכה, צפופה, עם מחיקות.
"החשבון שאני אף פעם לא מצליח לפתור," אמר ליאו, והראה לה.
אמי קראה. בצד של "פה" היו כל הדברים שליאו אוהב. אמי. חוטי. בני. זהבה. דוד. סוכר. המדרגה השלישית. ארכיון הבלשים. אבל מתחת, בצד השני של הקו, תחת "מה אני מפסיד אם אני הולך", היו שורות אחרות. שאמי תשכח אותי. שחוטי תמצא חבר הכי טוב אחר. שבית הגבעה כבר לא יהיה שלי. שאם אני אוהב את יעל ואורי, זה אומר שאני שוכח את אבא.
"היום," אמר ליאו, "כשמצאתי את המאתיים, הבנתי משהו. אני לא טועה בחשבון. אני טועה במה שאני סופר." הוא נגע באצבע בשורות האלה. "אלה זהב של המן. מקרטון. אני סופר אותם כל לילה, כאילו הם כסף אמיתי. אבל הם לא קיימים. את לא תשכחי אותי. נכון?"
"אני כתבתי עליך עמוד בפנקס," אמרה אמי. "עמוד בלי מספר של תיק. אני לא כותבת עמוד כזה על מי שאני שוכחת."
"וחוטי לא תמצא חבר הכי טוב אחר."
"חוטי קלעה לך שני צמידים. היא לא קולעת שניים לאף אחד."
"ובית הגבעה…" ליאו הסתכל על המדרגות, על הקיר, על השעון של חדר האוכל, שמאחר בשבע דקות. "בית הגבעה יהיה שלי גם מרחוק. כמו של הילדים הראשונים. הם באו אחרי חמישים שנה, והוא עדיין היה שלהם."
"ואבא שלך?" שאלה אמי. בשקט. כי זאת הייתה השורה הכי קשה.
ליאו הוציא את המצפן מהכיס. ופתח אותו. "אבא אמר," הוא אמר לאט, "שהאור הכי חשוב זה לא האור של המגדלור. זה האור בחלון של הבית, כשאתה חוזר." הוא סגר את המצפן. "ויש מגדלור מהחלון של החדר שלי שם. והוא מאיר לי על המיטה. ונרדמתי בלי לספור." הוא נשם. "אני חושב שאבא היה רוצה שיהיה לי חלון. לא הייתי שוכח אותו. הייתי מראה לו."
הוא לקח עיפרון, ומחק, שורה אחרי שורה, את כל הצד של "מה אני מפסיד". ומתחת לקו, הוא כתב חשבון חדש. קצר מאוד. פה + שם = שני בתים. ליאו אחד.
"החשבון יוצא," הוא לחש.
למחרת בבוקר, ליאו נכנס למשרד של גברת כהן. ואמי וחוטי חיכו בחוץ, על הספסל במסדרון, עם הידיים קשורות זו בזו, כמו שחוטי מקשרת חוטים. והדלת נשארה פתוחה, קצת, כי גברת כהן ביקשה. והן שמעו את גברת כהן מחייגת. ואת הטלפון מצלצל, פעם אחת, פעמיים. ואז את הקול של ליאו. רועד. קטן. וברור.
"יעל? זה ליאו. אני… כן. אני רוצה. כן."
ומהטלפון, אפילו מהמסדרון, הן שמעו משהו. לא מילים. צחוק. צחוק שקט, של מישהי שמנסה לא להעיר תינוק, ולא מצליחה, כי היא גם בוכה.
ליאו יצא מהמשרד עם פנים שאמי תזכור כל החיים. "בסוף השנה," הוא אמר. "בסוף יוני. אחרי בית הספר. הם יבואו לקחת אותי." ואז, אחרי רגע: "ובאוגוסט, כשתהיו במחנה, ותשוטו בסירה עד המגדלור, אני אעמוד בחלון. ואנופף."
"עם שני הצמידים," אמרה חוטי.
"עם שני הצמידים," הבטיח ליאו.
בית הגבעה קיבל את החדשות כמו שהוא מקבל כל דבר גדול: עם רעש, עם עוגה, ועם דמעות במקומות לא צפויים. זהבה אפתה עוגה בצורת מגדלור, עם פסים אדומים ולבנים מקצפת ותות, וגבוהה כל כך, שהיא נפלה על הצד כשהגישו אותה, ובני אמר שזה בסדר, כי עכשיו זה מגדלור שוכב, שזה עוד יותר נדיר. אוליבר הכין שלט, "ליאו – הגזבר הכי טוב שטעה אי פעם", ותלה אותו מעל הדלת של חדר האוכל. ודני, הכי קטן, שישן כל השבוע עם המצפן של ליאו ביד, החזיר אותו, ושאל אם במגדלור יש מקום גם לילד בן שש וחצי, ליתר ביטחון.
ובני, שלא בוכה אף פעם, ושאמר את זה בקול לפחות פעם בשבוע, הלך מאחורי המחסן, ונשאר שם עשר דקות, וחזר עם עיניים אדומות. "אבק," הוא אמר, לפני שמישהו שאל. "יש הרבה אבק מאחורי המחסן." וליאו, שידע הכול על אבק, כי גם הוא השתמש בתירוץ הזה פעם, בשלב שתיים של התוכנית של חוטי, רק חיבק אותו. ובני, אחרי שנייה, חיבק בחזרה, כל כך חזק שליאו השמיע צליל של צעצוע לחיץ.
ולמחרת, בשש וחצי בבוקר, כשדוד צלצל בפעמון הנחושת, כמו כל בוקר כבר עשרים שנה, משהו לא קרה. משהו שקרה כל בוקר, בלי יוצא מן הכלל, מאז שאמי הגיעה. מהלול, לא נשמע כלום.
קוקו לא קרא.