אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 89: הקופה שנעלמה

יריד האביב של בית הגבעה היה רעיון של זהבה. "במחנה על הים," היא הכריזה, עם כף ביד, "יש סירה. סירה גדולה, עם מפרש, שלוקחת ילדים לשייט עד המגדלור. אבל זה עולה כסף. ואני לא אתן לילדים שלי לעמוד על החוף ולנופף לסירה. אז נעשה יריד. ונרוויח. ונשוט."

יריד האביב של בית הגבעה היה רעיון של זהבה. "במחנה על הים," היא הכריזה, עם כף ביד, "יש סירה. סירה גדולה, עם מפרש, שלוקחת ילדים לשייט עד המגדלור. אבל זה עולה כסף. ואני לא אתן לילדים שלי לעמוד על החוף ולנופף לסירה. אז נעשה יריד. ונרוויח. ונשוט."

וככה, ביום שישי אחד, באמצע אייר, כשהחמניות בערוגה של מאיה ותום כבר הגיעו לגובה של דני, החצר של בית הגבעה התמלאה דוכנים.

זהבה מכרה עוגות. עוגת שמרים, ועוגת גזר, ועוגת תפוזים של אמא שלה, ושלושה סוגים של עוגיות, ומהדוכן שלה עלה ריח כזה, שאנשים מהכפר, שבכלל לא ידעו שיש יריד, עקבו אחריו במעלה הגבעה, כמו בסרט מצויר. חוטי מכרה צמידים, בכל הצבעים, כולל הזהוב עם הפס הכחול, שהיה הכי מבוקש, ו"צמיד מיוחד לאנשים שלא יודעים מה הם מרגישים", שהיה בכל הצבעים ביחד. מאיה ותום מכרו שתילים של חמניות, בכוסות של יוגורט, עם שלט: "פרחים שלא מתים. מובטח." ובני עמד בשער של הכדורגל, עם כפפות השוער, ומי שהצליח להבקיע לו, קיבל סוכרייה. בסוף היום, נשארה לבני כמעט כל שקית הסוכריות, ושבעה ילדים מהכפר הלכו הביתה בטוחים שהוא שוער של נבחרת.

ואוליבר פתח דוכן שנקרא "הבנק של המן".

"מה זה הבנק של המן?" שאלה גברת כהן, בחשדנות, כשעברה ליד.

"משחקים!" אמר אוליבר. "מפילים את המן! זורקים כדור על בקבוקים עם הפרצוף שלו! ומי שמפיל את כולם, זוכה בזהב של המן!" הוא הצביע על קופסת נעליים מלאה מטבעות. מטבעות גדולים, עגולים, מקרטון, צבועים בזהב, שנשארו מההצגה של פורים. "זה בחינם," הוא הוסיף, מהר, כשראה את הפנים של גברת כהן. "רק משחקים. בשביל הכבוד."

וליאו היה הגזבר.

זה היה ברור לכולם מההתחלה. מי עוד יכול להיות גזבר, אם לא ילד שסופר את הנורות בתקרה כשהוא משועמם, ואת הפסים של המגדלור כשהוא לא נרדם? ליאו ישב ליד שולחן קטן, באמצע החצר, עם קופה. קופה מפח, ירוקה, עם חריץ למעלה ועם מנעול קטן מקדימה, שדוד צבע במיוחד, עם ציור של סירה עם מפרש. והמפתח של המנעול היה אצל נועם, על הצרור שלו, כי ככה החוק: ילד אוסף, מבוגר נועל. ובכל שעה עגולה, ליאו עבר בין כל הדוכנים, אסף את הכסף שלהם לתוך הקופה, ורשם בפנקס, ליד כל דוכן, כמה.

זהבה, עשר: 180. חוטי, עשר: 45. בני: 0 (סוכריות). מאיה ותום, עשר: 30. וככה, שעה אחרי שעה, עמוד אחרי עמוד, בכתב הקטן, המדויק, שאמי כבר הכירה מכל הצפנים.

בשלוש, היריד היה בשיא. אנשים מהכפר, והילדים הראשונים, ששמעו על היריד וחזרו, חצי מהם, עם הנכדים, ומר בן־עמי, שקנה שתיל חמנייה "בשביל התרנגולות, כדי שיראו איך זה נראה לפני שאוכלים את זה". והרעש היה כל כך גדול, שליאו, בסיבוב של שלוש, כמעט לא שמע מה אומרים לו. הוא עבר ליד הדוכן של אוליבר, עם הקופה ביד ועם הפנקס ביד השנייה, ואוליבר, שעמד על ארגז, באמצע תור של עשרה ילדים מהכפר, צעק לו מעל הראשים, בקול של המן, מאושר: "ליאו! מאתיים! עשיתי מאתיים!"

וליאו רשם. מהר, כי עמדו מאחוריו, כי בני צעק שמישהו הבקיע לו, ושזה לא הוגן כי השמש הייתה לו בעיניים. אוליבר, שלוש: 200. ומיהר הלאה.

ובארבע פחות רבע, כשהשמש כבר הייתה נמוכה, ליאו ואמי ישבו רגע על הספסל של סוכר, לנוח. ליאו ספר את המטבעות בכיס, בלי לשים לב, מתוך הרגל. "הם באו," הוא אמר. "יעל ואורי. הם עמדו פה, בצד, ליד השער, והסתכלו. לא באו להגיד שלום. אורי הסתכל במשקפת על ציפור, ויעל הסתכלה עליי." הוא שתק. "היא לא שואלת. אף פעם. היא רק מחכה. כמו שאת מחכה בחדר השקט."

"ואתה?" שאלה אמי, בעדינות.

"אני סופר," אמר ליאו. "כל לילה. בצד אחד, אני כותב את כל מה שיש פה. אותך. את חוטי. את בני. את זהבה, ואת סוכר, ואת המדרגה השלישית. ובצד השני, את מה שיש שם. ואני סופר. והחשבון לא יוצא. הוא אף פעם לא יוצא." הוא הוציא יד מהכיס, והמטבעות נשרו לו על הספסל. "אני הכי טוב בחשבון בכל בית הגבעה. וזה התרגיל היחיד שאני לא מצליח לפתור."

ואמי לא ידעה מה להגיד. אז היא עזרה לו לאסוף את המטבעות, אחד אחד, מתוך הדשא.

ובארבע אחר הצהריים, כשהשמש התחילה לרדת, והדוכנים התרוקנו, וזהבה מכרה את העוגייה האחרונה לסבתא רחל, שקנתה אותה, למרות שאמרה שהיא בדיאטה, ליאו סגר את הפנקס, וחיבר. ואז חיבר שוב. ואז קם, ועלה על הכיסא, ואמר בקול רם:

"אלף מאתיים וארבעים שקל!"

והחצר התפוצצה. כי אלף מאתיים וארבעים שקל זה מספיק לסירה, וגם לגלידה, וגם, כמו שאוליבר אמר מיד, לסירה שנייה, קטנה, רק בשבילו.

ליאו השאיר את הקופה הירוקה על השולחן באולם, אחרי שכולם נכנסו, כדי שנועם ינעל אותה בערב בכספת של המשרד. ככה היה החוק. וכולם הלכו לארוחת ערב, עייפים ומאושרים ומלאים בעוגה.

ובשמונה בערב, כשנועם בא לקחת אותה, הקופה לא הייתה על השולחן.

היא לא הייתה מתחת לשולחן. ולא על הבמה. ולא מאחורי הפסנתר. ולא בארגז של התלבושות, ששם כבר מצאו פעם דברים. ולא בשום מקום. בית הגבעה חיפש שעה. ארבעים ילדים, עם פנסים, מתחת לכל מיטה, בתוך כל ארון, אפילו בתוך המקפיא, שאוליבר התעקש לבדוק, "כי זה המקום הכי פופולרי בבית לדברים שנעלמים". והקופה הירוקה, עם הסירה, ועם אלף מאתיים וארבעים שקל, נעלמה.

גברת כהן כינסה את כולם בחדר האוכל, ואמרה, בקול השקט שלה, זה שמפחיד יותר מהקול הרם, שאף אחד לא הולך לישון עם חשדות. "מי שלקח, בטעות או לא בטעות," היא אמרה, "יכול להחזיר מחר בבוקר, לשולחן באולם, בלי שאלות. ומי שלא לקח, לא מסתכל על אף אחד כאילו לקח." והיא הסתכלה סביב, על כולם, לאט. ואמי ידעה שהיא מתכוונת לזה. אבל ידעה גם שבבית הגבעה, כמו בכל בית, קשה מאוד לא להסתכל.

ואחר כך, כשכולם עלו לחדרים, ליאו ישב על המדרגה השלישית, לבן כמו קיר.

"זאת אשמתי," הוא אמר. "אני הגזבר. השארתי אותה לבד."

"זה החוק," אמרה אמי. "ילד אוסף, מבוגר נועל. עשית בדיוק מה שצריך."

אבל ליאו לא שמע. הוא החזיק את הפנקס, עם כל המספרים, בשתי ידיים, כמו מי שמחזיק משהו ששבור.

ואז, כמו שקורה תמיד כשמשהו נעלם, התחילו הלחישות.

אמי שמעה אותן במסדרון. ליד התאים. ליד ברז המים. לחישות קטנות, שקטות, שנעצרו כשהיא עברה. ולאט, מתוך כל הלחישות, יצא שם אחד. ארי.

כי ארי, מישהו ראה, היה האחרון באולם. הוא נשאר לעזור לקפל את הכיסאות, כמו תמיד, כי ארי תמיד נשאר לעזור. הוא הגיע לבית הגבעה רק לפני חצי שנה, בנובמבר, עם תיק אחד ועם פחד גדול שאף אחד לא יזכור את השם שלו. והוא עדיין היה שקט. עדיין עמד בצד. עדיין לא סיפר הרבה על איפה היה קודם. ובשביל מי שמחפש מישהו להאשים, אמי ידעה, ילד שקט שעומד בצד זה הדבר הכי נוח בעולם.

"הוא היה לבד באולם," לחש עומר. "חמש דקות. אחרי כולם."

"והוא אף פעם לא מספר מאיפה הוא בא," לחשה אחת מהבנות הגדולות.

"ויש לו כיסים גדולים," הוסיף מישהו, וזה היה כבר סתם טיפשי, כי לכולם יש כיסים.

ובארוחת הבוקר, למחרת, ארי ישב לבד. בקצה של השולחן. ואף אחד לא ישב לידו. לא כי מישהו החליט. פשוט, כולם, בלי לשים לב, ישבו קצת יותר רחוק. ואמי ראתה את הפנים שלו. והיא הכירה אותן. היא ראתה אותן אצל בני, בתעלומת החלון, כשכולם האשימו אותו בגלל הכדור. ואצל עצמה, ביום הראשון, כשהיא עמדה בכניסה עם השקית הכחולה, וחשבה שכולם מסתכלים עליה ומחליטים.

אז היא לקחה את הצלחת שלה, וקמה, והלכה לקצה של השולחן, וישבה ליד ארי. וחוטי, אחרי שנייה, באה גם. וליאו. ובני, עם שלוש פרוסות לחם ועם ריבה. "אני יודע איך זה," אמר בני לארי, בפה מלא. "שכולם בטוחים. אמי הוכיחה שזה היה ברד. היא תוכיח גם את זה."

ארי לא אמר כלום. אבל הוא הזיז קצת את הצלחת שלו, כדי שיהיה לבני מקום לריבה.

ואחרי רגע, בלי שמישהו שאל, ארי אמר בשקט, לתוך הדייסה: "היא לא הייתה שם."

"מה?" אמרה אמי.

"הקופה. כשנשארתי לקפל כיסאות. בשבע פחות רבע. השולחן כבר היה ריק. חשבתי שמישהו כבר לקח אותה, כמו החוק. לא אמרתי כלום, כי…" הוא משך בכתפיים. "כי אף אחד לא שאל אותי."

אמי הסתכלה עליו הרבה זמן. ואז רשמה. כי זה היה רמז. רמז אמיתי, חשוב. ואף אחד לא שמע אותו, רק כי אף אחד לא שאל את הילד השקט שעומד בצד.

אמי פתחה את הפנקס. תיק מספר 45: הקופה שנעלמה. עובדות: הקופה הייתה על השולחן בשש וחצי. בשמונה, לא. המפתח אצל נועם. ארי היה האחרון באולם. חשוב: היה האחרון באולם זה לא אותו דבר כמו לקח. אסור לבלבל. אף פעם. והיא מתחה מתחת לשורה האחרונה שלושה קווים.

ואז, באמצע ארוחת הבוקר, נועם נכנס לחדר האוכל בריצה. עם פנים אדומות. ועם הקופה הירוקה, עם הסירה, בידיים.

"אני אידיוט!" הוא הכריז לכל החדר. "אני האידיוט הכי גדול בבית הגבעה! היא הייתה בכספת! כל הזמן!" הוא הניח אותה על השולחן, ליד ליאו, ונשם. "בשש וחצי, כשהייתם בארוחת ערב, עברתי באולם, וראיתי אותה, ולקחתי אותה לכספת, כמו החוק. ואז דוד קרא לי, כי התרנגולת של בן־עמי נתקעה בגדר, ושכחתי. שכחתי שכבר לקחתי. ובשמונה באתי לקחת אותה שוב, והיא לא הייתה, ונבהלתי, ו…" הוא נשם. "סליחה. לכולם. ובמיוחד לך, ארי. שמעתי את הלחישות. ואני מצטער מאוד."

כל חדר האוכל נשם. ונשמה כזאת, של ארבעים ילדים, אמי חשבה, יכולה כמעט להזיז וילון. ועומר, אדום כמו העגבניות של זהבה, הלך לקצה של השולחן, ואמר לארי: "סליחה." ואחריו עוד אחד. ועוד אחד. וארי הנהן לכל אחד מהם, בשקט, ואמי ראתה שהכתפיים שלו, לאט, ירדו מהאוזניים.

ליאו פתח את הקופה עם המפתח של נועם. וספר. לאט, שטר אחרי שטר, מטבע אחרי מטבע, על השולחן של חדר האוכל, כשכל הבית מסתכל. ואז הוא הפסיק. והסתכל על הערימות. ופתח את הפנקס. וספר שוב. ושוב.

"אלף וארבעים," הוא אמר. בקול חלש.

"מה?"

"אלף וארבעים שקל," אמר ליאו. "לא אלף מאתיים וארבעים." הוא הרים את העיניים, והן היו מלאות פחד. "חסרים מאתיים שקל."

וחדר האוכל, שרק עכשיו נשם, הפסיק לנשום שוב. ואמי ראתה, בזווית העין, שכמה ראשים, לאט, כמעט בלי לשים לב, מתחילים להסתובב שוב, לכיוון הקצה של השולחן.

אמי הבלשית פרק 89: הקופה שנעלמה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין