שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 90: שמונה משפחות

המכתב הראשון הגיע ביום רביעי, לבית של משפחת ברגר בזלצבורג, בתוך מעטפה כחולה עם בולים של קנדה, עם עלה מייפל אדום על כל אחד.

המכתב הראשון הגיע ביום רביעי, לבית של משפחת ברגר בזלצבורג, בתוך מעטפה כחולה עם בולים של קנדה, עם עלה מייפל אדום על כל אחד.

שתי המשפחות עדיין גרו שם, ביחד, בבית הקטן עם הגינה, כבר שבועיים, מאז המשפט. "רק עד שנחליט מה עושים," אמר אדם כל ערב. ובכל ערב, אף אחד לא החליט כלום, וכולם אכלו את הארוחה הכי ארוכה בעולם, עם הכי הרבה כיסאות שלא מתאימים זה לזה, שתומאס הביא מהנגרייה. תום ישן על מזרן בסלון, ליד המקרר, כי לטענתו המגנטים "צריכים השגחה בלילה".

נועה פתחה את המעטפה. אלה החזיקה את הקצה. בפנים היה דף, בכתב יד עגול, ילדותי, באנגלית, עם לבבות במקום נקודות מעל האותיות.

"שלום נועה ואלה. קוראים לי קלואי. אני בת שתים עשרה וחצי, כמוכן, אבל בעוד חודש אני כבר שלוש עשרה, אז אני קצת יותר גדולה. אני גרה במונטריאול. לפני שבועיים, שוטרים באו אלינו הביתה, ואמא שלי בכתה שלוש שעות, ואחר כך היא אמרה לי שהייתה לי אחות תאומה, ושאמרו לה שהיא מתה בווינה, ושהיא לא מתה. קוראים לה עכשיו לנה. היא גרה באינסברוק. ראיתי תמונה שלה. יש לה בדיוק את האף שלי, אבל השיער שלה ארוך יותר, וזה לא הוגן. רציתי להגיד לכן תודה. וגם לשאול: מה אומרים לאחות בפעם הראשונה? כי אני מתקשרת אליה ביום ראשון, ואני מפחדת שאני אגיד משהו טיפשי."

נועה ואלה הסתכלו זו על זו.

"מה אמרנו בפעם הראשונה?" שאלה נועה.

"אני אמרתי 'בואי, מהר, לפני שהגדולים מגיעים'," אמרה אלה. "ואת אמרת 'למה?'. על מזרן כחול, בתחתית מגלשה, בתוך הר."

"זה היה טיפשי," אמרה נועה. "במיוחד ה'למה' שלי."

"זה היה מושלם," אמרה אלה.

והן כתבו לקלואי בדיוק את זה. שאין משפט נכון. שכל משפט טיפשי הופך, אחר כך, למשפט הכי חשוב בעולם.

ביום שני הגיע מייל מקלואי. שורה אחת, באותיות גדולות: "אמרתי לה שהשיער שלה לא הוגן! והיא צחקה! ודיברנו שעתיים! ואמא שלי בכתה שוב, אבל מהסוג הטוב!" ומתחת, תמונה מצולמת מהמסך: שתי בנות, באותו אף, צוחקות באותו רגע, משני צדי האוקיינוס.

* * *

אחר כך הגיעו עוד מכתבים. מספרד, מפבלו, שכתב שלוש שורות בלבד, כולן בכתב מרושל של בן, ובסוף ציור של כדור. מאוסטרליה, מרובי, שצירפה תמונה שלה עם קנגורו, וכתבה שזה לא קנגורו שלה, אבל הוא חבר. מדרום אפריקה, מתנדי, שכתבה ארבעה עמודים, עם רשימה ממוספרת של כל השאלות שיש לה, ונועה קראה את הרשימה בהערצה עמוקה, וכתבה לה בחזרה רשימה ממוספרת של תשובות.

ומשוודיה הגיעה גלויה. עם תמונה של יער, ועם שתי חתימות, באותו כתב, כמעט: "אסטריד ואלסה". אסטריד גדלה בשטוקהולם, עם ההורים הביולוגיים. אלסה גדלה בכפר בטירול, עם המשפחה המאמצת. הן נפגשו כבר. בשדה התעופה של וינה. "בכינו כל כך," הן כתבו, "ששוטר שאל אם צריך רופא. אמרנו שלא. שאנחנו פשוט תאומות."

ומאירלנד, מהבית של הילד מהתמונה, הילד עם הטבעת, הגיע מכתב מאמא שלו. היא כתבה שקוראים לו קיאן, ושהוא בן עשר, ושהאח שלו, אויסין, גדל בגראץ, שלושה רחובות מהבית של מגדה לינד. ושהיא לא ישנה כבר שבוע, משמחה ומכעס ביחד, ושהיא לא ידעה שאפשר להרגיש שני דברים כאלה גדולים באותו זמן.

"אפשר," אמרה נועה, כשקראה את זה בקול, לכל השולחן. "צחוק בטעם פיסטוק."

ובסוף השבוע הגיע הטלפון מהמפקחת הובר. היא אמרה, בקול הרשמי שלה, שהשגרירויות מצאו את כל שמונה המשפחות הביולוגיות. האחרונה הייתה המשפחה של פבלו, שעברה בינתיים מברצלונה לאי קטן, ולא היה לה טלפון קווי, ושוטר ספרדי היה צריך לנסוע אליה במעבורת. "כולם," אמרה הובר. "כל שמונה. אמרתי לכם שנמצא את כולם." ואחר כך, בקול לא רשמי בכלל: "אני הולכת לישון עכשיו. שבועיים."

* * *

אבל ג'ס הייתה זאת שהבינה שמכתבים זה לא מספיק.

"מכתב לוקח שבוע," היא אמרה, ערב אחד, כשישבו כולם בשיחת וידאו, שש חלונות קטנים על המסך, מבוסטון ומזלצבורג. כי ליבי וג'ס כבר חזרו לבוסטון, ולוקאס וגרטה גרו עשר דקות מאלה, אבל התעקשו להשתתף בשיחת וידאו "כמו כולם". "ושאלות לא מחכות שבוע. פחדים לא מחכים שבוע. צריך מקום. מקום אחד, שכל הילדים יכולים לדבר בו. מתי שהם רוצים. גם בשלוש בלילה."

"קבוצה," אמרה ליבי מבוסטון, והעיניים שלה נדלקו. "קבוצת שיחה! ואני אהיה המנהלת!"

"אני אהיה המנהלת," אמרה ג'ס. "את תהיי האחראית על הוויבים."

"זה תפקיד?"

"עכשיו זה תפקיד."

ג'ס פתחה את הקבוצה באותו לילה. היא קראה לה "החצאים". ואחרי דקה שינתה ל"השלמים". ואחרי עוד דקה, אחרי שנועה ואלה התווכחו איתה על זה כמו שתי עורכות דין, היא קראה לה "החצי השני שלי", עם אימוג'י של שני חצאי לב.

עד הבוקר, היו בקבוצה שבעה עשר ילדים. כל מי שכבר ידע. רק ילד אחד, איפשהו, עוד חסר.

* * *

בהתחלה, כולם היו מנומסים. "שלום, קוראים לי…" ו"נעים מאוד" ו"גם לי". כמו ביום הראשון בבית ספר חדש, כשכולם יושבים זקוף ומחכים שמישהו אחר ידבר ראשון.

ואז, בשלוש בלילה, לפי שעון וינה, תנדי מדרום אפריקה כתבה הודעה אחת.

"אני מפחדת שאמא שלי, זאת שגידלה אותי, תחשוב שאני אוהבת אותה פחות. כי מצאתי את האמא השנייה. אני לא אוהבת אותה פחות. אבל אני לא יודעת איך להגיד לה את זה בלי שזה יישמע כמו שקר."

ההודעה עמדה שם, לבד, חמש דקות.

ואז אלה, שלא ישנה, כי אלה אף פעם לא ישנה כשהיא חושבת, כתבה: "גם אני פחדתי מזה. אז אמרתי לאבא שלי, זה שגידל אותי, שאהבה זה לא עוגה שמחלקים לפרוסות. זה כמו מאפייה. תמיד יש עוד מגש. זה משפט של נועה. אבל אני גונבת אותו. אחיות גונבות."

ואחרי דקה, אסטריד משוודיה כתבה: "אני גונבת אותו גם."

ואחרי עוד דקה, קיאן מאירלנד, בן עשר, הכי קטן בקבוצה, כתב: "מה זה מגש?"

ואחרי שנועה הסבירה לו, במשך שש הודעות, מה זה מגש, קיאן כתב עוד דבר. "אני צריך לעבור לגור בגראץ? עם אויסין? אני לא רוצה לעזוב את הכלב שלי."

ואלה כתבה: "לא צריך לעבור לשום מקום. אף אחד לא מחליט בשבילך יותר. זה כל העניין. אתה תחליט. ואויסין יחליט. ואם תרצו, תהיו אחים מרחוק. גם זה אחים. והכלב נשאר."

וקיאן שלח תמונה של כלב. ענק, שחור, עם לשון ורודה. וכתב: "תודה. הוא אומר תודה גם."

ומשם, זה התפוצץ.

לוקאס, שג'ס צירפה "בתור יועץ", התחיל לשאול כל ילד מה אוכלים אצלו בבוקר, ובצהריים, ובערב, ובין לבין, ולרשום את התשובות בטבלה ענקית, שלדבריו תהיה פעם ספר בישול בינלאומי. גרטה ארגנה טורניר שחמט בין כל הילדים, בשמונה אזורי זמן, שבו המשחקים נמשכו שבוע כל אחד, כי תמיד מישהו ישן. ותום, ששמע על הקבוצה, ביקש מנועה לשאול, בנימוס, אם כל אחד יכול לשלוח לו מגנט אחד מהארץ שלו. אחרי שבועיים, הגיעו לבית של משפחת ברגר שמונה מעטפות. עם עלה מייפל, ועם קנגורו, ועם מגדל אייפל, למרות שאף אחד בקבוצה לא היה מצרפת. קיאן פשוט אהב את מגדל אייפל.

* * *

בתוך שבוע, הקבוצה הייתה המקום הכי רועש בעולם. הם שלחו תמונות. של חדרים, ושל כלבים, ושל ארוחות בוקר מכל העולם, וקלואי הכריזה שארוחת הבוקר היפנית היא "ארוחת ערב שקמה מוקדם". הם שלחו פחדים, בלילות, ותמיד מישהו ענה, כי תמיד, איפשהו בעולם, מישהו היה ער. והם שלחו בדיחות. הרבה בדיחות. רובן גרועות. ואדם, שגילה במקרה את הקבוצה מעל הכתף של נועה, ביקש להצטרף "רק כדי לתרום כמה בדיחות", וכל שבעה עשר הילדים הצביעו נגד, פה אחד, בתוך שלושים שניות. זאת הייתה ההצבעה הכי מהירה בתולדות הקבוצה.

"אף פעם לא הרגשתי כל כך דחוי," אמר אדם, מרוצה מאוד.

"אתה יכול לשלוח לי את הבדיחות," אמרה אלה. "אני אחליט אילו מהן להעביר."

אדם הסתכל עליה. "באמת?"

"באמת," אמרה אלה. "אני צוחקת מכולן. אני לא יודעת למה. זה כנראה גנטי."

ושירה, מהמטבח, אמרה שזה הדבר הכי מפחיד ששמעה כל הקיץ.

* * *

ואז, ביום שלישי בערב, הגיעה ההודעה של הארוטו.

הארוטו היה בן אחת עשרה, מאוסקה, והוא היה השקט ביותר בקבוצה. במשך שבוע שלם הוא שלח רק אימוג'י. אגודל. לב. פרצוף מחייך. פעם אחת, יונה, ולוקאס התעקש שזה רמז. אף פעם לא מילה.

ואז הוא כתב, באנגלית זהירה, כל מילה כאילו נבדקה פעמיים במילון:

"גיליתי היום שיש לי אח. הוא גר בברזיל. בסאו פאולו. המשפחה שאימצה אותו גרה באוסטריה רק שנה, ואחר כך עברה לברזיל, בגלל עבודה. קוראים לו מטאוס. הוא לא מדבר יפנית. אני לא מדבר פורטוגזית. אנחנו שנינו מדברים קצת אנגלית. ואני לא יודע מה לכתוב לו."

כל הקבוצה עצרה. נועה ראתה את זה, בטלפון שלה, בחדר של אלה, שישבה לידה על המיטה. שבעה עשר ילדים, בשמונה ארצות, שלא כתבו כלום. כמו נשימה עצורה.

ואז, אחרי שלוש דקות, מספר חדש הצטרף לקבוצה. מספר עם קידומת של ברזיל.

והמספר החדש לא כתב מילה. הוא רק שלח תמונה.

תמונה של כדורגל. כדור ישן, משופשף, עם תפרים שחורים, מונח על דשא ירוק, בשקיעה. ומתחתיו, על הדשא, ילד בן אחת עשרה, עם שיער שחור, ועם חיוך ענק, שהיה, אפילו מהטלפון, אפילו מעבר לחצי עולם, אותו חיוך בדיוק של הארוטו.

ומתחת לתמונה, מטאוס כתב, באנגלית עוד יותר זהירה: "אתה משחק?"

והארוטו, אחרי שנייה, כתב: "כן. שוער."

ומטאוס כתב: "אני חלוץ. אז אתה עוצר אותי, ואני מנסה לעבור אותך. כמו אחים."

ואז הקבוצה התעוררה בבת אחת. מאות כדורים קטנים, ולבבות, ושערים, ודגלים של יפן ושל ברזיל, ופבלו שלח הקלטה של עצמו צועק "גוווול!" במשך עשרים שניות, וקלואי כתבה שהיא בוכה שוב, ושזה כבר מתחיל להיות בעיה. וגרטה, מזלצבורג, כתבה רק: "הצרחה. המלך והצריח מחליפים מקום, ושניהם מוגנים יותר." ואף אחד לא הבין, אבל כולם שלחו לה לב.

נועה הניחה את הטלפון. ואלה הניחה את הראש על הכתף שלה. והן לא אמרו כלום. אבל שתיהן חשבו, נועה הייתה בטוחה, את אותו דבר: שבאיזה מקום בעולם, יש עכשיו עוד שני ילדים שלא יצטרכו לחכות יותר.

"זה הדבר הכי טוב שעשינו," לחשה אלה.

"עשינו הרבה דברים טובים," אמרה נועה.

"כן," אמרה אלה. "אבל זה הכי."

ומלמטה, מהסלון, נשמע הקול של תום, שישן ליד המקרר וכנראה דיבר מתוך חלום: "גם מברזיל. אני צריך מגנט מברזיל." והן צחקו, בשקט, בתוך השמיכה, כמו שאחיות צוחקות כשאמא כבר אמרה שמספיק.

החצי השני שלי פרק 90: שמונה משפחות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין