הפעמון צלצל שוב.
דוד עמד באמצע החצר, עם פעמון הנחושת ביד, ועם פנים של מי שעשה משהו כל יום במשך עשרים שנה, ופתאום הוא לא עובד. הוא צלצל עוד פעם. ועוד פעם. דינג. דינג. דינג. כל כך חזק, שבחלון של המטבח, זהבה הפילה מגבת, ובחדר של הבנים, בני נפל מהמיטה, ובחדר שתיים, דני התעורר, ושאל אם זה כבר פורים שוב.
אבל מהלול, לא נשמע כלום.
ואמי, שעמדה ליד החלון של חדר שבע, עם הגרב האחת על הרגל והשנייה ביד, הבינה שהבית כולו נשמע אחרת. כמו שיר בלי השורה הראשונה. כי בבית הגבעה, כולם התעוררו לפי קוקו. לא לפי השעון, שמאחר בשבע דקות. לא לפי הפעמון, שדוד מצלצל בו בשקט, כמעט בעדינות. לפי קוקו. שעונה לפעמון, כל בוקר, בצעקה ענקית, גאה, שמגיעה עד הכפר. "קוקוריקו!" שזה, אוליבר טען, אומר בשפת תרנגולים: "קומו, עצלנים!"
ועכשיו, שקט.
תוך שתי דקות, כל בית הגבעה עמד ליד הלול. בפיג'מות. וכמה בלי נעליים. ובני עם כרית ביד, כי לא הספיק לשחרר אותה.
הלול היה פתוח. הדלת הקטנה, מרשת, עם הבריח העגול, הייתה פתוחה לרווחה, נוטה על הציר. התרנגולות של בית הגבעה, שלוש, שמנה, חומה ושקטה, ישבו על המוט שלהן, ובהו בכולם, כאילו הן רוצות להגיד משהו, אבל לא בטוחות שמותר. והמוט של קוקו, המוט הכי גבוה, ליד החלון, היה ריק.
"גנבו את קוקו!" צעק אוליבר.
"שועל," לחש עומר.
"חייזרים," אמר בני, עם הכרית. "חייזרים אוהבים תרנגולים. ראיתי בסרט."
וגברת כהן הגיעה, בחלוק משובץ, עם המשקפיים עקומים, ועם כוס הקפה עם הסדק בידית, שלא הספיקה לשתות ממנה. היא הסתכלה על הלול הריק הרבה זמן. "בית הגבעה," היא אמרה לבסוף, בקול חמור, "לא מאבד אף אחד. לא ילד, לא ארנב, ולא תרנגול. מוצאים אותו. היום." ואז היא הסתכלה על אמי. ואמי הבינה שזה כבר תיק רשמי.
"אתה רואה הרבה סרטים," אמרה מאיה.
"אני רואה את הסרטים הנכונים," אמר בני.
אבל אמי כבר כרעה ליד הדלת של הלול. כי בלשית לא מתחילה עם מי. היא מתחילה עם מה. והבריח, היא ראתה, לא היה שבור. הוא היה פתוח. כלומר, מישהו פתח אותו. או שמישהו לא סגר אותו. "מי סגר את הלול אתמול?" היא שאלה.
"אני," אמר תום. ואז, אחרי רגע: "כמעט אני. התחלתי לסגור, ואז קוקו הסתכל עליי כזה." הוא עשה פרצוף של תרנגול עצוב, שנראה בדיוק כמו פרצוף של תום עצוב. "ואז שאלתי אותו אם הוא רוצה לישון בחוץ. והוא לא ענה. אז השארתי קצת פתוח. בשביל אוויר."
אמי רשמה. הבריח: פתוח. תום: "קצת פתוח". קוקו: "הסתכל כזה".
ואז הם חיפשו. כמו שבית הגבעה מחפש, כולם בבת אחת, וכל אחד בכיוון אחר. בני חיפש על העצים, כי תרנגולים, הוא אמר, יכולים לעוף, קצת, כשהם בורחים. מאיה חיפשה בערוגה של החמניות, כי קוקו אוהב זרעים. אוליבר חיפש במקפיא, מתוך הרגל. וזהבה עמדה במטבח, עם הידיים על המותניים, ואמרה שאם מישהו גנב את התרנגול שלה, היא תמצא אותו, ותבשל לו מרק, לגנב, לא לתרנגול, כדי שיידע מה זה פחד.
ואמי, וחוטי, וליאו, עשו מה שבלשים עושים. הם הלכו לאט, מסביב ללול, עם העיניים על האדמה.
והם מצאו שלושה רמזים.
הרמז הראשון היה בגדר. הגדר האחורית של החצר, זו שמפרידה בין בית הגבעה לבין החצר של מר בן־עמי, השכן. גדר ישנה, מרשת, עם שיחי יסמין מטפסים עליה, שבקיץ מריחים כמו בושם של סבתא. ובתחתית, ליד העמוד השלישי, היה חור. חור קטן, עגול, בדיוק בגודל של תרנגול שמחזיק את הנשימה. הרשת סביבו הייתה מכופפת החוצה. לא פנימה. החוצה. לכיוון של בן־עמי.
"מישהו יצא," אמר ליאו. "לא נכנס."
הרמז השני היה תלוי על הרשת, ליד החור. נוצה. נוצה ארוכה, מבריקה, מעוקלת, מהזנב של קוקו. אמי הכירה אותה. היא הכירה את הזנב הזה, שקוקו מנפנף בו כשהוא גאה, כלומר תמיד.
והרמז השלישי היה הכי מוזר. כי באדמה, ליד החור, מהצד של בית הגבעה, הייתה עוד נוצה. אבל לא של קוקו. נוצה קטנה, רכה, אפורה, עם נקודות לבנות קטנות, כמו שמיים עם כוכבים. ולא הייתה בבית הגבעה אף תרנגולת עם נוצות כאלה. שמנה הייתה לבנה. חומה הייתה, ובכן, חומה. ושקטה הייתה שחורה, ושקטה.
"של מי זה?" שאלה חוטי, והחזיקה את הנוצה המנוקדת באור.
"נוצה של תרנגולת," אמר ליאו, מיד, כמו מומחה. "לא של תרנגול. נוצות של תרנגולים ארוכות ומבריקות, כמו של קוקו. של תרנגולת, קצרות ורכות. ככה כתוב בספר של אורי."
"אבל של איזו תרנגולת?" שאלה חוטי. ואמי לא ענתה. היא הסתכלה דרך הגדר, בין השיחים, לחצר של מר בן־עמי. וראתה שם משהו שלא היה שם לפני חודש. לול. לול חדש, קטן, לבן, עם גג אדום, ועם שלט מעץ, צבוע ביד: הארמון.
"נצטרך לדבר עם מר בן־עמי," אמר ליאו.
"לא עכשיו," אמרה אמי. "עכשיו שש וחצי בבוקר, והוא ישן. ובלשית לא מעירה שכנים עם שאלות על תרנגולים. במיוחד שכנים שפעם כעסו על הצעקות של התרנגול." היא שמה את הנוצה המנוקדת בתוך הפנקס, בין שני דפים, כמו פרח מיובש. "אחרי בית הספר."
אבל לפני שהספיקה לחשוב, רותי קראה לה מהמרפסת. בקול מוזר. "אמי! יש לך מכתב!"
זה היה המכתב השבועי מנועה. אמי הכירה את המעטפה מרחוק. מעטפה כחולה, עם בולים של קנדה, עם עלה של מייפל, ועם הכתב העגול, הנוטה ימינה, של הדודה שלה. נועה כתבה כל שבוע, כמו שהבטיחה. בלי לפספס אף שבוע. מכתבים קצרים וארוכים. על השלג בקנדה, ועל האיילים, ועל מוצרט, החתול, שאכל פעם את כל הבצק של עוגה, ושכב על הגב חצי יום, ונראה מאושר. ואמי שמרה את כולם, בקופסה, מתחת למיטה, בסדר, עם מספרים, כמו תיקים.
אבל המכתב הזה היה אחר. הוא היה קצר. רק עמוד אחד. והכתב היה קצת יותר נוטה מהרגיל, כאילו נועה כתבה אותו מהר, או מתוך התרגשות.
אמי יקרה שלי, הוא התחיל. שינוי בתוכנית. אני לא באה ביולי. אני באה מוקדם יותר. בעוד שבועיים. כבר קניתי כרטיס. ומוצרט בא איתי, בכלוב מיוחד, והוא כועס על זה כבר עכשיו. ויש לי חדשות. חדשות גדולות. אבל אני לא רוצה לכתוב אותן במכתב. אני רוצה להגיד לך אותן בעצמי. מול הפנים שלך. כדי שתוכלי להגיד לי מה את חושבת, ואני אוכל לראות אם את מתכוונת. אל תדאגי. אלה לא חדשות רעות. אני מבטיחה. אבל הן חדשות שצריך לבחור בהן. ואת תבחרי. רק את. מחבקת חזק, נועה. ומוצרט (שנושך).
אמי קראה את המכתב שלוש פעמים. ואז ישבה על המדרגה של המרפסת, עם המכתב על הברכיים.
"מה קרה?" שאלה חוטי, שהתיישבה לידה.
"היא באה," אמרה אמי. "בעוד שבועיים."
"זה טוב!"
"ויש לה חדשות." אמי הסתכלה על המילים. חדשות שצריך לבחור בהן. "ואני צריכה לבחור."
"לבחור מה?"
"אני לא יודעת," אמרה אמי. "זאת הבעיה."
כי בלשית, אמי חשבה, צריכה רמזים. ופה היו רק שלושה. מוקדם יותר. חדשות גדולות. לבחור. והם יכלו להתחבר לכל כך הרבה דברים. נועה מצאה את אמא? לא. היא הייתה כותבת את זה מיד, בשורה הראשונה, באותיות גדולות. נועה מתחתנת? אולי. נועה חולה? לא, היא כתבה שאלה לא חדשות רעות. נועה רוצה… אמי לא העזה להמשיך את המחשבה הזאת. כי המחשבה הזאת הייתה גדולה מדי, וחמה מדי, ומפחידה מדי, כמו שמש שמסתכלים עליה ישר.
חוטי לא שאלה עוד. היא רק הוציאה מהכיס חוט, אפור, הצבע של דאגה, וחוט צהוב, הצבע של חמניות, והתחילה לקלוע. "צמיד חדש," היא אמרה. "דאגה עם תקווה. בשבילך. עד שתדעי."
בבית הספר, אמי לא הצליחה להקשיב לשום דבר. המורה הסבירה על שברים, וחצי ורבע, ואמי ציירה בשוליים של המחברת תרנגול, ומעטפה כחולה, ותרנגול, ומעטפה. ובהפסקה, היא סיפרה לליאו. כי ליאו, היא ידעה, יודע לסדר דברים בראש, גם כשהיא לא יודעת.
ליאו הקשיב, עד הסוף, בלי להפריע. ואז הוציא את הפנקס שלו, ופתח דף חדש, ועשה מה שליאו עושה תמיד. רשימה. אפשרויות: א. נועה עוברת דירה בקנדה. ב. נועה מתחתנת. ג. נועה רוצה… והוא עצר. והסתכל על אמי. ולא כתב את השורה. רק השאיר אותה פתוחה, עם שלוש נקודות.
"למה הפסקת?" שאלה אמי.
"כי למדתי השבוע משהו," אמר ליאו, וסגר את הפנקס. "לא סופרים זהב של המן. לא סופרים דברים לפני שהם קיימים. לא דברים רעים, וגם לא דברים טובים. מחכים לחשבון האמיתי. בעוד שבועיים."
ואחר הצהריים, אחרי בית הספר, תום הכין שלטים. שלושים שלטים, על דפים צבעוניים, בכתב יד של ילד בן שבע, עם ציור של קוקו שנראה כמו ברווז עם כתר. נעלם! תרנגול! שם: קוקו! סימנים: צועק! מי שמוצא מקבל: חיבוק מתום. והוא תלה אותם על כל עץ, ועל כל דלת, ועל הגב של סוכר, שלא התנגד. ושני שלטים הוא תלה גם על הגדר עם השיחים, מהצד של בן־עמי, במקרה, הוא אמר, שקוקו יחזור לבד ויצטרך לדעת שמחפשים אותו.
ומר בן־עמי, שאמי ציפתה לדבר איתו אחרי בית הספר, לא היה בבית. הדלת שלו הייתה נעולה, והאוטו שלו לא היה בחנייה, ועל הדלת היה פתק: בעיר. חוזר מחר. ואמי רשמה גם את זה, והוסיפה סימן שאלה, כי זה היה מאוד נוח, ובלשית לא אוהבת דברים נוחים מדי.
וכל אותו יום, קוקו לא חזר. והלול היה שקט. ובארוחת הערב, דוד אכל בלי תיאבון, וזהבה הביאה לו מרק, ולא איימה על אף אחד. ובלילה, כשכולם ישנו, אמי שכבה במיטה, עם המכתב של נועה מתחת לכרית, ועם הנוצה המנוקדת על השידה, ולא נרדמה. היו לה שתי תעלומות. ואת אחת מהן, היא פחדה לפתור.
בסוף, באמצע הלילה, היא הוציאה את הכפתור הכחול מהבטנה של הסוודר, והחזיקה אותו ביד, כמו שהיא עשתה בלילות הראשונים שלה בבית הגבעה, כשהכול היה חדש ומפחיד. הכפתור מהמעיל של אמא. מהמעיל של הסבתא, שתפרה את הכפתורים בעצמה, נועה כתבה. וחשבה שאולי, אם היא תחזיק אותו מספיק חזק, היא תבין מה היא רוצה. אבל הכפתור רק היה חם, ועגול, ושקט. ובסוף, היא נרדמה איתו ביד.
ולמחרת, בשש וחצי בדיוק, דוד יצא לחצר, ולא צלצל. הוא רק עמד, עם הפעמון ביד, ולא הרים אותו. כאילו אין בשביל מי.
ואז, מרחוק, מעבר לגדר, מעבר לשיחי היסמין, מהחצר של מר בן־עמי, נשמעה צעקה. צעקה ענקית, גאה, שמגיעה עד הכפר.
"קוקוריקו!"