"אני הולך לטיול," הודיע בני ביום שבת בבוקר, בארוחת הבוקר, בקול רגיל מדי. "בגבעות. מעל העיר. עם קלרה. רק עם קלרה." הוא לקח פרוסת לחם, ומרח עליה חמאה, ואחר כך עוד חמאה, ואחר כך עוד שכבה, עד שהפרוסה נראתה כמו הר מושלג. "בלי ילדים," הוא הוסיף. "זה טיול של מבוגרים. משעמם מאוד. עם הרבה הליכה, והרבה נוף, ובלי שום דבר מעניין. אתם תשנאו את זה."
נועה ואלה הסתכלו זו על זו מעל השולחן.
"בטח," אמרה נועה. "נשמע משעמם."
"נורא," אמרה אלה. "אנחנו נישאר בבית. נקרא ספרים."
"נסדר את המגנטים," אמר תום.
בני הסתכל עליהם בחשדנות של מדריך טיולים ותיק, שראה כבר הרבה קבוצות שאומרות "כן" ומתכוונות "לא". אבל קלרה צפרה מבחוץ, מהמכונית הצהובה, והוא קפץ, והפיל את הפרוסה, על הצד של החמאה, כמובן, ויצא בריצה, עם הכובע הירוק ועם תרמיל שנראה כבד במיוחד.
"הוא שם את החולצה הטובה," אמרה שירה, מהחלון, לאנה. "את הכחולה. הוא שם את הכחולה רק בחתונות."
"וקלרה אפתה בחמש בבוקר," אמרה אנה. "שמעתי את התנור. היא אופה בחמש בבוקר רק כשהיא לחוצה."
שתי האמהות הסתכלו זו על זו. ואחר כך, בלי מילה, הסתכלו על הילדים. אבל הילדים כבר לא היו שם.
* * *
לעקוב אחרי מכונית צהובה במעלה הר זה לא קשה, כשהמכונית נוסעת שלושים קמ"ש, וכשלוקאס יודע בדיוק לאן היא נוסעת.
"לגייסברג," הוא אמר, כשהם רכבו על האופניים, חמישה, במעלה הדרך המתפתלת, אלה ונועה על אופניים של אלה ושל אנה, לוקאס וגרטה על שלהם, ותום על המושב האחורי של לוקאס, עם קסדה גדולה מדי. "כל הזוגות בזלצבורג הולכים לגייסברג. יש שם ספסל. עם נוף. ההורים שלי התארסו על הספסל הזה. וגם ההורים של גרטה. וגם, כנראה, ההורים של חצי מהכיתה שלנו."
"זה לא רומנטי," אמרה גרטה, מתנשמת. "זה סטטיסטי."
"זה גם וגם," אמרה אלה.
באמצע העלייה, לוקאס עצר. "הפסקת חטיף," הוא הכריז, והוציא מהכיס שלוש עוגיות של קלרה, עטופות במפית. "זה בשביל הכוח. אי אפשר לעקוב אחרי זוגות על בטן ריקה. זה כתוב בכל ספר בלשים."
"באיזה ספר?" שאלה גרטה.
"בספר שאני אכתוב," אמר לוקאס. ותום, מאחוריו, עם הקסדה שנפלה לו על העיניים בכל מהמורה, אמר שהוא רוצה להיות בספר. בתפקיד הגיבור. או לפחות בתפקיד המגנט.
הם החביאו את האופניים מאחורי שיח, ליד החניה, ליד המכונית הצהובה, שעמדה, נועה שמה לב, עקום מאוד, עם גלגל אחד על הדשא. קלרה חנתה. ובני כנראה היה גאה בזה בשקט.
את השביל הם הלכו בשקט, בטור, במרחק. בני וקלרה הלכו לפניהם, איטיים, ובני דיבר. הוא דיבר הרבה. על ההיסטוריה של ההר, ועל הפרות, ועל המלך שצד פה פעם צבאים, ועל זה שהשביל הזה הוא בדיוק השביל שבו עבר נפוליאון, למרות שנפוליאון אף פעם לא היה בגייסברג, וקלרה אמרה לו את זה, והוא אמר שזה לא משנה, כי זה היה יכול להיות.
ובצומת השבילים הראשון, בני פנה שמאלה.
וקלרה, בלי להגיד מילה, תפסה אותו בשרוול, והחזירה אותו ימינה.
"הוא הולך לאיבוד גם בשביל אחד," לחש לוקאס. "זה כמעט מרשים."
"זה בגלל שהוא לחוץ," אמרה נועה. "כשהוא לחוץ, הוא מדבר על נפוליאון ופונה שמאלה."
"איך את יודעת?"
"אני מכירה אותו שתים עשרה שנה," אמרה נועה. "וזה השמאלה הכי לחוץ שראיתי."
* * *
הספסל עמד בקצה האחו, מתחת לעץ אחד גדול, מול כל העולם. מתחתיו הייתה זלצבורג, קטנה, כמו עיר צעצוע, עם המבצר על הגבעה ועם הנהר הכסוף. ומעבר לה, ההרים, אחד אחרי השני, כחולים, ואחר כך כחולים יותר, ואחר כך כמעט לבנים, עד השמיים.
בני וקלרה התיישבו. והילדים, בלי שאף אחד אמר להם, נשכבו על הבטן מאחורי ערימת חציר, עשרים מטר משם, ליד שלוש פרות שהסתכלו עליהם בחוסר עניין מוחלט.
"פרות הן העדות הכי טובות," לחשה גרטה. "הן לא מספרות לאף אחד." והיא פתחה את המחברת הירוקה, ורשמה, בכתב זעיר: "שבת. גייסברג. עשר וחצי. ספסל. שלוש פרות. עדות שקטות." כי גרטה רושמת הכול, גם רומנטיקה.
"הפרה הזאת מסתכלת עלי," לחש תום.
"היא חושבת שאתה חציר," לחש לוקאס.
"אני לא חציר."
"אז תפסיק להתנהג כמו חציר."
"שקט!" לחשה אלה. "הם מדברים."
* * *
בני פתח את התרמיל. מתוכו יצאו כריכים. הרבה כריכים. שמונה, אולי עשרה, עטופים בנייר, כל אחד עם פתק. ונועה, שהייתה לה ראייה טובה, ראתה שעל כל פתק היה כתוב משהו אחר. "גבינה". "חביתה". "גבינה וחביתה". "חביתה וגבינה, זה שונה".
"הכנתי יותר מדי," אמר בני.
"הכנת בדיוק," אמרה קלרה, והוציאה מהתיק שלה שקית נייר חומה. בתוכה היה בייגלה. בייגלה אחד, גדול, חם עדיין, שנאפה בצורה של לב. לא בדיוק לב. בעצם, די עקום. כמו לב שמישהו ניסה לעשות בחמש בבוקר, עם ידיים רועדות.
"זה בייגלה," היא אמרה. "רגיל. בצורה רגילה."
"זה לב," אמר בני.
"זה בייגלה שיצא קצת עקום," אמרה קלרה, והסמיקה. "התנור שלי עקום."
מאחורי החציר, ליבה של נועה עשה דבר שהיא לא ידעה שלבבות עושים. הוא קפץ. ממש קפץ. ואלה, לידה, תפסה לה את היד, ומחצה אותה.
בני אכל חצי בייגלה. וקלרה אכלה חצי כריך "גבינה וחביתה". והם ישבו, ושתקו, והסתכלו על העיר. הרבה זמן. ונועה, מאחורי החציר, הבינה שזה הדבר הכי מוזר במבוגרים. לפעמים הם שותקים כל כך הרבה זמן, כשיש להם הכי הרבה מה להגיד.
* * *
ואז בני דיבר. והקול שלו היה אחר. לא הקול של המדריך. לא הקול של נפוליאון. קול שקט, קצת צרוד, שנועה שמעה ממנו רק פעם אחת, במרתף, כשהוא החזיק שני כובעים.
"בעוד כמה שבועות, אנחנו חוזרים," הוא אמר. "לבוסטון. כולנו. שירה ואדם והילדים. ואני."
קלרה לא אמרה כלום. היא רק החזיקה את הבייגלה העקום, בשתי ידיים.
"ואני חשבתי," אמר בני, "כל הלילה, ואתמול, ושלשום, ובעצם מאז שראיתי אותך בפעם הראשונה, בבית הקפה, עם העוגות הענקיות, שאני… שאני לא רוצה לחזור לשם. לא בלעדייך." הוא נשם. "אני יודע שזה מטורף. אני יודע שאני הולך לאיבוד ברמזורים, ושאני מדבר יותר מדי על קרבות, ושאני לובש את אותו כובע כבר עשרים שנה. ואני יודע שיש לך מאפייה, ובית, ואחות, ואחיינית, וכל החיים שלך כאן. אבל אני… אני לא רוצה להיות בצד השני של האוקיינוס ממך. זה הכול. זה כל הנאום. הכנתי נאום ארוך יותר, אבל שכחתי אותו בצומת השבילים."
השקט היה כל כך ארוך, שאפילו הפרה הפסיקה ללעוס.
"בני," אמרה קלרה לבסוף.
"כן?"
"אתה יודע מה זה בצק שמרים?"
בני הסתכל עליה. "זה… לא. כן. בערך. לא."
"בצק שמרים," אמרה קלרה, "זה בצק שחי. אפשר לקחת חתיכה ממנו, ולשים בצנצנת, ולטוס איתה לכל מקום בעולם. ובמקום החדש, נותנים לו קמח ומים וחום, והוא גדל שוב. אותו בצק. בדיוק אותו טעם. כמו שהיה בבית." היא הסתכלה עליו. "המאפייה שלי יכולה לנדוד, בני. היא יכולה לטוס בצנצנת. ואני… אני תמיד רציתי לראות אם אנשים בבוסטון יודעים מה זה שטרודל אמיתי."
בני פתח את הפה. ואז סגר אותו. ואז פתח שוב.
"הם לא יודעים," הוא לחש. "אין להם מושג. זה מצב חירום."
וקלרה צחקה. הצחוק הגדול שלה, הרועם, עם הריח של לחם טרי, שנועה זכרה מהיום הראשון, במכרה המלח, כשקלרה חיבקה אותה בטעות וקראה לה "שאץ".
ובני, בפעם הראשונה בחייו, נראה כאילו הוא יודע בדיוק איפה הוא נמצא על המפה.
ואז הוא עשה משהו שאף אחד לא ציפה. הוא הוריד את הכובע הירוק, את האמיתי, ושלף מהסרט את הנוצה. הנוצה הארוכה, הישרה, שהייתה שם עשרים שנה. והושיט אותה לקלרה.
"זאת הנוצה היחידה שלי," הוא אמר. "והכובע בלעדיה נראה מטופש. אז עכשיו את צריכה לבוא איתי. אחרת אני אסתובב בבוסטון עם כובע מטופש, וזה יהיה באשמתך."
קלרה לקחה את הנוצה. ותקעה אותה בשיער, מעל האוזן, כמו פרח.
* * *
מאחורי החציר, חמישה ילדים חיבקו אחד את השני בשקט מוחלט. זה היה החיבוק הכי שקט בהיסטוריה. בלי צעקה, בלי צחוק, בלי מילה. רק ידיים, וכתפיים, ושיער מלא חציר, ותום באמצע, מעוך, מאושר.
"אנחנו לא מספרים לאף אחד," לחשה נועה, כשהם זחלו אחורה, לאט, בין הפרות. "אף אחד. לא לאמא. לא לאבא. לא לליבי. במיוחד לא לליבי."
"ליבי תעשה מזה מחזמר," הסכימה אלה.
"שבועה," לחשה גרטה. והושיטה זרת. וכולם שילבו זרתות, חמש זרתות, בשורה, כמו שרשרת.
"ומה אם הם יספרו בעצמם?" שאל לוקאס.
"אז נעמיד פנים שאנחנו מופתעים," אמרה נועה. "אני אתאמן מול המראה."
"את גרועה בהעמדת פנים," אמרה אלה. "האף שלך מתקמט."
"אז אני אתאמן הרבה."
אבל בדרך למטה, על האופניים, נועה שמה לב שאלה שותקת. אלה, שלא שותקת אף פעם, שמדברת גם כשהיא מטפסת וגם כשהיא ישנה.
"מה קרה?" שאלה נועה, כשהם עצרו ברמזור, בכניסה לעיר.
"קלרה הולכת לבוסטון," אמרה אלה. "ואת חוזרת לבוסטון. ובני. וליבי וג'ס כבר שם." היא הסתכלה על הכידון של האופניים. "כולם הולכים לבוסטון. ואני נשארת פה. עם החליל."
נועה לא ידעה מה להגיד. אז היא לא אמרה כלום. היא רק החזיקה לאלה את היד, על הכידון, עד שהרמזור התחלף לירוק. ושתיהן חשבו, בלי להגיד, על אותה שאלה בדיוק. שאלה שעוד לא היה לה סעיף ברשימה.
* * *
הם הגיעו הביתה עשר דקות לפני המכונית הצהובה. מתנשמים, אדומים, מלאי חציר, עם ריח חזק של פרה. שירה ואנה עמדו בפתח, עם הידיים על המותניים, ואותה הבעה בדיוק על הפנים.
"איפה הייתם?"
"קראנו ספרים," אמרה נועה.
"בחוץ," הוסיפה אלה.
"על פרות," אמר תום.
שתי האמהות הסתכלו על החציר בשיער. ואחר כך זו על זו. ולא שאלו עוד כלום.
וכשבני וקלרה נכנסו, עשר דקות אחר כך, מחזיקים ידיים, בפעם הראשונה מול כולם, ובני אמר, בקול רועד, "יש לנו… יש לנו משהו לספר," חמשת הילדים, בבת אחת, צעקו "באמת?!" בהפתעה כל כך מוגזמת, שאפילו תום הבין שזה היה גרוע.
והאף של נועה, ראתה אלה, התקמט כמו אקורדיון.
ותומאס, שישב בפינה עם העיתון, הוריד אותו לאט, והסתכל על הנוצה בשיער של קלרה, ועל בני בלי נוצה, ועל חמשת הילדים עם החציר. "נו," הוא אמר. רק "נו". ואז הרים את העיתון בחזרה. אבל נועה ראתה, מעל העיתון, שהוא מחייך. וזה היה, כנראה, הנאום הכי ארוך שתומאס ברגר נשא אי פעם בנושא רומנטיקה.