שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 92: אלה והאבא אדם

הרעיון היה של שירה. כמו רוב הרעיונות הטובים בבית הזה.

הרעיון היה של שירה. כמו רוב הרעיונות הטובים בבית הזה.

"אתה ואלה," היא אמרה לאדם, ביום ראשון בערב, כשכולם שטפו כלים במטבח הקטן מדי של משפחת ברגר, שש ידיים בכיור אחד. "יום שלם. רק שניכם. בלי נועה, בלי תום, בלי בני, בלי אף אחד שמתרגם או מסביר או מציל. אני ונועה הספקנו לבלות יחד שתים עשרה שנה. אתה ואלה עוד לא הספקתם יום אחד."

אדם הפסיק לנגב צלחת. "יום שלם?" הוא אמר. ונועה, מהצד, ראתה את הפנים שלו, והבינה, בהפתעה, שאבא שלה, שלא מפחד מכלום, שבונה גשרים מעל נהרות ענקיים, שמספר בדיחות גרועות מול אולמות מלאים, מפחד.

"מה אם היא תשתעמם?" הוא לחש לשירה, כשחשב שאף אחד לא שומע. "מה אם אני אדבר יותר מדי? מה אם אני אספר בדיחה, והיא תסתכל עלי כמו שתומאס הסתכל עלי בבית הקפה?"

"אז היא תסתכל," אמרה שירה. "ואתה תספר עוד אחת."

* * *

הם יצאו בשמונה בבוקר. אדם, עם תרמיל, ועם מצלמה, ועם מפה מקופלת של זלצבורג, שעליה סימן בעט אדום את כל הגשרים בעיר. ואלה, עם הנעליים הלא תואמות, אדומה וירוקה, ועם חליל בתיק, "למקרה שיהיה משעמם".

"יש בזלצבורג אחד עשר גשרים על הנהר," הודיע אדם, ברגע שיצאו מהבית. "תכננתי לנו מסלול שעובר על כולם. לפי הסדר. עם הסבר קצר על כל אחד."

"כמה קצר?" שאלה אלה.

אדם חשב. "שמונה דקות," הוא אמר. "בערך. לגשר."

"זה שמונים ושמונה דקות של גשרים," אמרה אלה, אחרי שנייה.

אדם עצר באמצע המדרכה, והסתכל עליה. "חישבת את זה בראש?"

"כן. למה?"

"כי נועה הייתה מוציאה מחשבון," הוא אמר, ומשהו בפנים שלו נדלק. "ואני… אני מחשב בראש. תמיד חישבתי בראש. אמא שלך אומרת שזה הדבר הכי מעצבן בי."

אלה משכה בכתפיים. אבל נועה, אם הייתה שם, הייתה רואה שהיא מחייכת. קצת. בצד אחד של הפה.

* * *

הגשר הראשון היה גשר מוצרט, גשר הולכי רגל צר, מברזל, עם מעקה ירוק. אדם עמד באמצעו, ושם יד על המעקה, כמו שמניחים יד על גב של סוס.

"יודעת למה הגשר הזה לא מפחד מגשם?" הוא שאל.

אלה הסתכלה עליו. "למה?"

"כי יש לו מתחת הכי הרבה מים, והוא כבר רגיל!"

שקט.

ואז אלה צחקה. לא צחוק מנומס. צחוק אמיתי, פתאומי, רועש, צחוק שיצא לה מהבטן לפני שהספיקה לעצור אותו, עם נחרה קטנה בסוף. שתי תיירות יפניות, שעברו על הגשר, הסתובבו להסתכל.

אדם עמד מולה, עם הפה פתוח.

"צחקת," הוא אמר.

"זאת הייתה בדיחה נוראית," אמרה אלה, ועדיין צחקה. "באמת נוראית. היא לא הגיונית בכלל."

"אבל צחקת."

"אני יודעת! אני לא מבינה למה!"

אדם הסתכל עליה רגע ארוך. ואחר כך, לאט, כמו מישהו שבודק אם קרח מחזיק, הוא אמר: "ומה אומר גשר לגשר אחר?"

"מה?"

"'נתראה בצד השני!'"

ואלה צחקה שוב. עוד יותר חזק. ואדם, באמצע גשר מוצרט, עם הידיים על המעקה, צחק איתה, והעיניים שלו היו רטובות, והוא אמר שזה בגלל הרוח מהנהר.

* * *

הם עברו על כל אחד עשר הגשרים. וזה לקח לא שמונים ושמונה דקות, אלא ארבע שעות, כי בכל גשר, אדם הסביר, ואלה שאלה, ואדם הסביר שוב, ואלה שאלה שאלה שאדם לא ידע לענות עליה, והוא היה צריך לחשוב, ולצייר על פתק, ולהסביר בפעם שלישית. ובכל גשר הייתה בדיחה. ובכל בדיחה אלה צחקה.

בגשר מקרט, שעל המעקה שלו היו תלויים אלפי מנעולים, של זוגות מכל העולם, אלה עצרה.

"למה אנשים שמים מנעולים על גשר?" היא שאלה.

"כדי להגיד שהם יהיו ביחד לתמיד," אמר אדם. "הם נועלים את המנעול, וזורקים את המפתח לנהר."

"וזה לא מכביד על הגשר?"

אדם הסתכל עליה, והעיניים שלו נצצו. "זאת השאלה הכי טובה ששאלו אותי אי פעם," הוא אמר. "כן. זה מכביד. בפריז, גשר אחד כמעט קרס. מרוב אהבה." הוא חשב. "יש בזה משהו, אה? אהבה זה דבר כבד. צריך גשר חזק בשבילה."

אלה הסתכלה על המנעולים. ואחר כך, משום מה, חשבה על תומאס. על הידיים הגדולות שלו. על הארון שהוא בנה, בחינם, לקן חם. ועל זה שהוא בוכה בלי קול.

"אבא שלי בונה דברים חזקים," היא אמרה. "תומאס. הוא נגר. הוא אומר שעץ טוב מחזיק מאה שנה, אם בונים אותו באהבה."

"אני יודע," אמר אדם, בשקט. "ראיתי את השולחן במטבח שלכם. ישבתי עליו שלושה שבועות. הוא לא זז אפילו פעם אחת. גם כשלוקאס נשען עליו עם צלחת שלישית."

* * *

בצהריים, הם ישבו בבית קפה ליד הנהר, בחוץ, תחת שמשייה. אדם הזמין שניצל. אלה הזמינה שניצל. וכשהמלצרית הלכה, אדם הוציא מהכיס חפיסת קלפים. חדשה. עדיין בניילון.

"קניתי בבוקר," הוא אמר. "בקיוסק. כי אני רוצה ללמד אותך משהו."

הוא פתח את החפיסה. ושם שתי סוכריות, אחת בכל קצה של השולחן. ואז התחיל לבנות. קלף על קלף. בזוויות. בקשתות. בתמיכות קטנות, משולשות, שאלה לא הבינה בהתחלה למה הן שם, ואחר כך הבינה בדיוק. "המשולש," הסביר אדם, "הוא הצורה הכי חזקה בעולם. הוא לא יכול להתעקם. אם דוחפים אותו מצד אחד, שני הצדדים האחרים מחזיקים אותו."

"כמו תאומות," אמרה אלה, בלי לחשוב.

אדם עצר, עם קלף ביד. "מה?"

"שלוש צלעות," אמרה אלה. "אני, ונועה, ו… החוט שבינינו. אם אחת נופלת, השתיים האחרות מחזיקות."

אדם הסתכל עליה הרבה זמן. ואחר כך הניח את הקלף, בזהירות, במקום. "את צריכה להיות מהנדסת," הוא אמר. "או משוררת. אני לא בטוח מה מהשניים."

"אני אהיה מטפסת," אמרה אלה. "אבל אני אזכור את המשולש."

"אפשר לשאול אותך משהו?" אמרה אלה, אחרי רגע, כשהם הוסיפו עוד שני קלפים. "על טל. על השם. מי בחר אותו?"

אדם הניח את הקלף. "אני," הוא אמר. "שירה בחרה את נועה, כי זה שם של מוזיקה, של תנועה. ואני רציתי שם קצר. שם של בוקר. טל זה הטיפות שיש על הדשא כשהשמש עולה. הן שם כל בוקר, גם אחרי הלילה הכי חשוך. חשבתי…" הוא השתתק. "חשבתי שזה מתאים לתינוקת שנולדה בלילה של סערה."

אלה שתקה. ואחר כך אמרה: "זה מתאים. אני אוהבת אותו. רק נועה מותר לה להגיד אותו. בחושך."

"אני יודע," אמר אדם. "והוא יישאר שלה. שלכן. אני רק רציתי שתדעי מאיפה הוא בא."

ויחד, הם גמרו את הגשר. ארבעים ושניים קלפים, מסוכרייה לסוכרייה, מעל השולחן כולו. והמלצרית הגיעה עם שני שניצלים, ועמדה מולם, ולא ידעה איפה להניח את הצלחות. ואדם ואלה הסתכלו עליה, ועל הצלחות, ועל הגשר, ופרצו בצחוק בדיוק באותו רגע, באותו קול, עם אותה נחרה קטנה בסוף.

והמלצרית אמרה, בגרמנית, משהו שאלה תרגמה אחר כך: "אין ספק שאתם אבא ובת. אתם צוחקים אותו דבר."

* * *

זה קרה בדרך הביתה. על הגשר האחרון. האחד עשר.

השמש כבר ירדה, והנהר היה כתום, והמבצר למעלה נדלק באורות צהובים. אדם עצר באמצע הגשר, להסביר משהו על הכבלים. ואלה, שהלכה כמה צעדים לפניו, הסתובבה ואמרה, בלי לחשוב, בטבעיות מוחלטת:

"אבא, בוא, אני רוצה לראות את הברבורים."

ואז היא קפאה.

ואדם קפא.

הם עמדו באמצע הגשר, אחד מול השנייה, ושניהם האדימו, באותו גוון בדיוק, כמו שתי עגבניות. אלה פתחה את הפה. וסגרה אותו. ואדם הסתכל על הכבלים, כאילו הם פתאום הדבר הכי מעניין בעולם.

"סליחה," אמרה אלה, מהר. "זה… זה יצא. לא התכוונתי. כלומר, התכוונתי. כלומר, אני לא יודעת מה התכוונתי."

אדם לא אמר כלום. הוא רק התקרב, צעד אחד, ועוד צעד.

"את לא צריכה להגיד סליחה," הוא אמר, בקול שקט מאוד. "לעולם לא. על זה."

אלה הסתכלה עליו. ואחר כך על הנהר. ואחר כך עליו שוב. ואז היא אמרה את הדבר שחשבה עליו, כנראה, כל היום, בלי לדעת שהיא חושבת עליו.

"לתומאס אני קוראת פפה," היא אמרה. "תמיד קראתי לו פפה. והוא יישאר פפה. לתמיד. אבל יש לי שתי אמהות. אמא ואמא. אז… אולי אפשר שיהיו לי גם שני אבות? פפה, ואבא?"

אדם לא ענה מיד. הוא רק הוריד את המשקפיים, וניגב אותם בחולצה, הרבה זמן, יותר מדי זמן, כמו שמנגבים משקפיים כשמשהו נכנס בעין.

"אפשר," הוא אמר בסוף. "זה מבנה יציב מאוד. שני עמודים. כמו גשר."

"עוד בדיחת גשר?" אמרה אלה.

"זאת לא הייתה בדיחה," אמר אדם. "זאת הפעם הראשונה היום שזאת לא הייתה בדיחה."

והם הלכו לראות את הברבורים.

הברבורים שטו מתחת לגשר, לבנים, איטיים, בזוגות. אדם ספר אותם בקול, ואלה תיקנה אותו, כי הוא דילג על אחד, ואדם אמר שהוא דילג בכוונה, כדי לבדוק אם היא שמה לב. והיא אמרה שהוא משקר. והוא הודה. והם צחקו שוב, עם הנחרה.

* * *

בערב, אלה מצאה את תומאס בנגרייה הקטנה, מאחורי הבית. הוא שייף לוח עץ, באור של מנורה אחת, והנסורת ריחפה באוויר כמו שלג זהוב.

היא התיישבה על שרפרף, ליד שולחן העבודה, כמו שישבה שם מאז שהייתה בת שלוש. ושתקה. ותומאס המשיך לשייף, ולא שאל. כי תומאס אף פעם לא שואל. הוא מחכה.

"פפה," היא אמרה בסוף. "קראתי לאדם 'אבא' היום. בטעות. על הגשר."

תומאס המשיך לשייף. תנועה אחת. ועוד אחת.

"ואחר כך," המשיכה אלה, מהר, לפני שתאבד אומץ, "אמרתי לו שאולי אפשר שיהיו לי שני אבות. פפה ואבא. ואני לא רוצה שתחשוב ש…"

"נו," אמר תומאס.

והוא הניח את נייר השיוף. והסתובב אליה. והפנים שלו היו רגועות לגמרי.

"ידעתי," הוא אמר. "ראיתי אותך הבוקר, כשיצאת עם אדם מהבית. הוא אמר משהו, בדיחה, אני חושב, ואת צחקת. ככה." והוא עשה פרצוף, ניסיון לחיקוי של הצחוק שלה, עם הנחרה הקטנה, שיצא כל כך גרוע, שאלה התחילה לצחוק באמת. "את צוחקת ככה רק כשאת אוהבת מישהו," אמר תומאס. "צחקת ככה עלי כשהיית בת שנה, כשעשיתי לך פרצופים מעל העריסה. ראיתי את זה הבוקר. וידעתי."

"ואתה לא עצוב?"

תומאס חשב. באמת חשב. כמו שהוא חושב לפני שהוא חותך עץ.

"אני שמח," הוא אמר בסוף. "יש לך עוד אחד שצוחק איתך. אף פעם אין מספיק כאלה." והוא הרים את לוח העץ, ונשף עליו, והנסורת עפה. "וחוץ מזה, הבדיחות שלו נוראיות. את צריכה מישהו שיצחק מהן. מישהו צריך."

ואלה קמה מהשרפרף, וחיבקה אותו, חזק, עם הנסורת, ועם ריח העץ, ועם הסינר המאובק. ותומאס חיבק בחזרה, בזרועות הגדולות, כמו שהוא חיבק אותה תמיד. כמו קיר. כמו דלת מעץ אלון. כמו פפה.

החצי השני שלי פרק 92: אלה והאבא אדם - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין